אני מתרגלת פאלון גונג בת 64 שחוותה את הייחודיות היוצאת מן הכלל של טיפוח אמיתי.

כמו רבים אחרים, במהלך "מהפכת התרבות", נלקחתי לאחד הכפרים באזור הכפרי. בהיותי שם חליתי באפילפסיה. זמן קצר לאחר מכן החלטתי להינשא לאיכר מקומי.

מחלתי לא פגעה בהחלטיות שלי שיהיה לי עתיד טוב יותר. לכן המשפחה שלנו עבדה קשה, חיינו בצמצום, דאגנו ששני ילדנו ילמדו באוניברסיטה, וקנינו להם בית בעיר ב-1997.

הבריאות הולכת ומתדרדרת

ב-2002 התחלתי לסבול כאבים במפרקים. כדי להקל על אי הנוחות שלי, לקחתי כדורים נגד כאבים. אבל כשמחלתי הייתה בשלבים מתקדמים, לקחתי מינונים גבוהים יותר של התרופה בתדירות רבה יותר. המפרקים בידיי וברגליי ניזוקו למצב כזה שבסוף 2002 התנועה הזעירה ביותר גרמה לי לילל מרוב כאבים.

ב-15 באפריל 2003, כשלא יכולתי לסבול עוד, ביקשתי מבעלי שייקח אותי לבית החולים. מצבי היה חמור, כך שבית החולים במחוז העביר אותי לבית החולים בעיר, ומשם הועברתי הלאה לבית החולים של הפרובינציה.

בבית החולים אבחנו אצלי דלקת מפרקים כרונית, סוכרת, לחץ דם גבוה, חולשה בשרירים, אמפיזמה בריאות, זפקת בצוואר ושלל סיבוכים אחרים. בית החולים ייעץ לבני לקחת אותי הביתה למות. אבל בני התעקש שאקבל טיפול לכל מחלותיי בבית החולים.

כך שקיבלת טיפולים, אבל מצב בריאותי המשיך להתדרדר. ידעתי שחסכונות משפחתי יתדלדלו במהרה, כך ששקלתי להתאבד.

כשהייתי בשירותים תכננתי לקפוץ מהחלון, אבל לא הצלחתי להגיע לאדן החלון.

משום ששהיתי זמן רב כל כך בשירותים, בני פרץ את הדלת והיה עד לניסיון ההתאבדות שלי. הוא הכניס אותי לכיסא הגלגלים ודחף אותי לאזור שקט בבית החולים, שם התחנן בפניי להישאר בחיים, למענו. בתגובה אמרתי לו שעליו לאפשר לי לחזור הביתה.

הוא התחנן בפניי על ברכיו: "אימא בבקשה המשיכי לחיות למעני. אפילו אם זה רק לעוד זמן קצר". עניתי לו: "אם אתה רוצה שאפסיק את ניסיונות ההתאבדות שלי, החזר אותי הביתה. אני מסרבת להישאר כאן".

הוא הסכים לבסוף ושלח אותי בדמעות הביתה.

הייתי אז רזה כל כך, פשוט שק של עצמות. המפרקים שלי הושחתו בצורה חמורה. באותה נקודת זמן הייתי כבר מוכנה לוותר על כל תקווה להחלמה.

החלטה לתרגל-לטפח בפאלון דאפא

כשהגעתי לנקודת השפל הנמוכה ביותר, אחת מחברותיי נתנה לי עותק של "ג'ואן פאלון" ואמרה לי שרק הפאלון דאפא יוכל להציל אותי. הייתי ספקנית, אבל הסתכלתי במבט קצר על תוכן העניינים של הספר.

המצב נראה מבלבל: אם אפילו בית החולים הטוב ביותר בפרובינציה יכול לאבד כל תקווה לרפא אותי, מדוע חברתי עדיין טוענת שהספר הזה יכול לעשות נס כזה?

כמה ימים לאחר מכן החלטתי בכל זאת לקרוא את הספר. אפילו אם האפשרות להתרפא נראתה לא סבירה, כל הקלה בסבל תתקבל בברכה. מעניין שבאותו לילה אחרי הקריאה הצלחתי ללכת למיטה ללא עזרה.

מלאת השראה מהשיפור הקטן הזה, התחלתי לקרוא בכובד ראש. בהדרגה הצלחתי להתיישב ולשכב במיטה בעצמי. כשסיימתי לקרוא את הספר, זרקתי את כל התרופות שלי והחלטתי לטפח בפאלון דאפא.

קראתי במרץ את הספר ומצבי השתפר בהדרגה עד שיכולתי לקרטע סביב בחצר שלנו ולעשות את עבודות הבית. סוף סוף בעלי התפנה לעבוד שוב בשדות שלנו.

המאסטר הציל אותי על סף מוות והעניק לי הזדמנות שנייה, וזה חיזק את החלטתי לטפח פאלון דאפא לשארית חיי.

מאותו זמן ואילך חייתי על-פי עקרונות הפא שלמדתי מ"ג'ואן פאלון". לא משנה כמה חוסר נוחות הרגשתי, חשבתי לעצמי: "אני תלמידת דאפא. לא רק שאני מסוגלת להשלים את המשימות האלה, אלא שאוכל גם להיות מסוגלת לבצע כל דבר בסטנדרט גבוה".

עמיתיי בכפר התרשמו ממוסר העבודה שלי ומהחלמתי המהירה, וביקשו לדעת מהו הסוד לריפוי הפלאי שלי. אמרתי להם: "החלמתי הודות לפאלון דאפא". עד ספטמבר 2003 החלמתי לחלוטין.

בסופו של דבר גם הכי ספקנים בכפר קיבלו את העובדה שהחלמתי הפלאית היא אמיתית, ומיד לאחר מכן 12 מבני הכפר רצו גם כן לטפח בדאפא. בעלי, שהיה עד להחלמתי המדהימה, הפך באופן טבעי אחד הראשונים להשיג את הפא.

רמז עידוד במהלך סילוק קארמה

החיים אף פעם אינם שייט חלק, והנתיב של מתרגל קשה אף יותר. בסוף עונת קציר הסתיו שלנו המאסטר החל לסלק את הקארמה מגופי.

במצב הזה, כל ידיי ורגליי התנפחו וסבלתי מכאב רב. מתוך קריאת הכתבים למדתי שהמאסטר סילק את שורש מחלתי ושזוהי מצוקה שעלי להתגבר עליה.

הבטתי בתמונתו של המאסטר ב"ג'ואן פאלון" הידקתי את כפות ידיי בהא-שי ואמרתי: "מאסטר, אני יודעת שאתה עוזר לי לסלק את קארמת המחלה שלי. בבקשה המשך. אני יכולה לסבול את חוסר הנוחות". ראיתי בבירור את עיניו של המאסטר ממצמצות בתגובה.

הנפיחות סביב מפרקיי, ידיי ורגליי החמירה יותר ויותר. עורי הפך אדום ואז סגול. כמו כן התפתחו על עורי כיבים מוגלתיים רבים. כל תנועה במפרקים גרמה לי לכאב חמור, אבל המשכתי ללמוד במרץ את הפא, תרגלתי את התרגילים וחילקתי חומרי הבהרת אמת של הפאלון דאפא.

פעם אחת כשחילקתי חומרי הבהרת אמת, דרכתי על אבן וכיב גדול שהיה על רגלי נפתח. למרות שעשיתי כמיטב יכולתי לסבול את הכאב העז, עיניי מלאו בדמעות. ריסנתי את עצמי בשקט כדי להישאר חזקה.

ואז, ראיתי לוטוס מוזהב גדול, שקצותיו נוצצים בוורוד, מרחף בשמים. הסצנה נראתה כל כך טהורה וזוהרת שלא יכולתי לעצור את דמעותיי מרוב התרגשות על כך שהמאסטר נותן לי שוב סימן של עידוד ותמיכה על נווכחותו לצידי.

נותרתי נחושה ואיתנה באמונתי שאהיה מסוגלת להתגבר על המצוקה הזאת. בסופו של דבר, כיבי המוגלה פקעו עם זרם דם ומוגלה, והתחילה הדרך להחלמה. אחרי תהליך החלמה שארך 33 יום, ידעתי שהתגברתי על המצוקה העיקרית הראשונה כמטפחת.

סילוק קארמה נוסף והתחזקות האמונה במאסטר

המצוקה השנייה שלי החלה ביוני 2004 כשהתפתחו אצלי קשיי נשימה וכאבים עזים בחזה. הבנתי שהמאסטר מתכנן לסלק את קארמת המחלה שלי בפעם השנייה, ולכן חרקתי שיניים וניסיתי להמשיך הלאה במשימות היום יומיות שלי. אף שנאלצתי להפסיק מיד כשמצבי הורע. נותרתי נחושה לעמוד במצוקה הזאת.

בני חזר הביתה והיה מזועזע ממצבי. הוא רצה שאלך לבית החולים.

"אתה יודע כמה חמורה הייתה מחלתי כשחזרתי הביתה לראשונה מבית החולים", אמרתי לו. "אילולא המאסטר, הייתי מאבדת את חיי. כך שחיי שייכים למאסטר. אם זה רצונו של המאסטר שאעזוב את העולם הזה, אז אעזוב ללא כל חרטות. אם רצונו של המאסטר שאחיה, אז אני לא אמות".

היות שלא הייתי מסוגלת אז אפילו לעשות את עבודת הבית הפשוטות ביותר, צפיתי בווידיאו והקשבתי להקלטות של הרצאות המאסטר. הפעם זה לקח 12 יום עד שהחלמתי.

כך חווה בני פעמיים את כוחו של הדאפא, והוא השתכנע ונמנע מלהתערב כשהגיעה אפיזודה שלישית של קארמת מחלה.

שתי המצוקות הראשונות שבהן סילקתי קארמת מחלה הכינו אותי למצוקה השלישית והאחרונה של מצוקות מחלה כאלה.

הניסיון שעברתי עם שני המקרים הראשונים רק חיזק את אמונתי שהמאסטר תמיד עומד לצידי ושאין לי ממה לפחד כלל. אחרי שסבלתי 16 יום, החלמתי שוב באורח פלא.

משם ואילך גופי החל להשתפר בצעדי ענק עד שחזרתי לבריאות שלמה. חלפו 12 שנים מאז חוויתי את הסילוק הזה של קארמת המחלה האחרונה.

אני אסירת תודה למאסטר ולדאפא שהצילו אותי על סף מוות והעניקו לי חוזה חדש לחיים. אני נחושה לטפח במרץ ולהתקדם.

אני מאחלת למאסטר הנכבד יום הולדת שמח.