לפני מספר ימים. החלו להופיע כאבים באזור הצוואר והכתפיים. זה החל פתאום ללא סיבה חיצונית כלשהי. הרגשתי מרוצה ואסיר תודה מההבנה שאוכל לשלם כך את חובותיי במהירות. לאחר כשעה או שעתיים הכאבים עברו לאזור החזה יד וכתף שמאל. הם התחזקו והיו חדים מאוד. היה קשה לנשום והגוף התחיל לרעוד כתוצאה מהכאב. בדיוק עמדתי לנסוע ביחד עם הוריי לפגישה שקבענו עם אנשי מכירות. היו כמה דקות עד לנסיעה והחלטתי שזו הזדמנות טובה לבצע את התרגיל הראשון כדי לא לשקוע בתחושת הכאב וכדי שלא אפול למצב פסיבי. בזמן ביצוע התרגיל יד שמאל התקשתה וביצעה רק חלק מטווח התנועות. החלטתי שבמצב זה הכי חשוב יהיה להמשיך כרגיל ולא לייחס לתופעות אלו חשיבות. גם החלטתי שלא לספר להוריי שום דבר וכך לא לתת לכאבים מקום וביטוי נוסף.

המורה אומר ב"ג'ואן פאלון" בפרק "שיפור השין-שינג":

"אדם מעל גיל 50 נגרר כה רחוק על ידי מכונית והופל ארצה. איפה היא יכלה להיפגע? בכל מקום. היא יכלה להישאר על האדמה ולא לקום. ללכת לבית חולים? בסדר. היא יכלה להישאר בבית החולים ולא לצאת. אדם רגיל יכול להתנהג כך. אבל היא מתרגלת ולא עשתה כך. אמרנו שטוב או רע באים ממחשבה אחת של האדם וההבדל במחשבה האחת הזו יכול להביא לתוצאות שונות. בגילה המתקדם, אם היא הייתה אדם רגיל, איך יכול להיות שלא נפגעה מהנפילה? למרות זאת אפילו העור שלה לא נשרט. טוב או רע באים מהמחשבה האחת הזאת של האדם. אם היא הייתה שוכבת שם ואומרת: "איה, אני מרגישה נורא. משהו לא בסדר כאן ומשהו לא בסדר שם", אז יכול להיות שהעצמות שלה היו נשברות באמת והיא הייתה משותקת."

הכאבים המשיכו ופתאום נזכרתי בשיחה עם חבר שסיפר לי בעבר על סמפטומים של התקף לב – הכוללים כאבים ביד שמאל, קושי להזיזה, לחצים בחזה וקשיי נשימה. פתאום חשבתי לעצמי: "רגע אולי קורה כאן משהו? אולי זה התקף אמיתי? המצב של ידי הוא בדיוק כך וגם יתר התופעות תואמות".

היה רגע קל שעלתה בי מחשבה "אולי זה באמת כך, אולי בגלל אורח החיים שלי, התזונה או שעות השינה" כעס עלה בי לרגע ואז נזכרתי במשפט שהמורה אמר מתוך "ג'ואן פאלון" בפרק: "על הלב להיות ישר":

"לכן, ברגע שאחדים מכם ירגישו חוסר נוחות פיזי באיזה מקום בגוף, הם יחשבו שהם חולים. הם תמיד לא מצליחים להתייחס לעצמם כאל מתרגלים, כי ברגע שזה קורה להם הם חושבים שזו מחלה. מדוע יש צרות רבות כל כך? אני אומר לך, כבר סולק עבורך הרבה והקשיים שלך קטנו בהרבה. אם לא היו מסלקים אותם בשבילך ייתכן שחייך היו מסתיימים כשנתקלת בבעיה הזאת. אולי אפילו היית שוכב שם ולא היית יכול לקום. כשאתה נתקל בקושי קטן תחוש אי-נוחות. אבל איך זה יכול להיות דבר נוח כל כך? למשל, כשערכתי סמינר בצ'אנג-צ'ון היה אדם עם איכות מולדת טובה מאוד, באמת מבטיח, וראיתי בו פוטנציאל טוב. הגברתי קצת את הקשיים שלו כך שיתאפשר לו לשלם במהירות את החובות ולהיות מואר – התכוונתי לעשות כך. אבל יום אחד לפתע נראה כאילו שהוא סובל מאירוע מוחי והוא נפל על הארץ. הוא הרגיש שהוא לא יכול לזוז, כאילו ארבעת גפיו שותקו. הוא נשלח לטיפול נמרץ בבית חולים. לאחר מכן הוא היה מסוגל שוב ללכת. חישבו על זה כולכם, עם אירוע מוחי איך מישהו יכול לרדת מהמיטה ולהזיז שוב את הידיים והרגליים מהר כל כך? אבל במקום זאת הוא אמר שזה שהוא למד את הפאלון דאפא, זה מה שגרם לו לסטות. הוא לא חשב על זה: איך הוא יכול היה להתאושש במהירות רבה כזו מאירוע מוחי? אם הוא לא היה לומד פאלון דאפא באותו הזמן, יכול להיות שהוא היה מת שם כשהוא נפל. אולי הוא היה הופך משותק לשארית חייו והיה קורה לו באמת אירוע מוחי.

זה אומר עד כמה אדם הוא קשה להצלה. כה רבות נעשה בשבילו, אבל הוא עדיין לא מבין את זה ובמקום זאת אומר משהו כזה."

פתאום חשבתי לעצמי: אולי הכאבים יתחזקו, והמצב יחמיר, ואולי אתמוטט ואגיע לבית החולים בדומה לאדם עם השבץ המוחי מהספר. המשכתי וחשבתי שאם כך יהיה אז זהו הגורל שלי וכך אוכל לשלם את חובותיי במהירות. לאחר מכן גם חשבתי: אולי אפילו מתוכנן שאמות היום. נזכרתי בחלק מתוך התשובה של המסטר מתוך לימוד הפא בלוס אנגלס ב-2006:

"אבל איך ישות שמימית יכולה שאנשים רגילים יטפלו בה? ואיך יכולים אנשים רגילים לרפא מחלה של ישות שמימית? (מחיאות כפיים) (המורה צוחק) אלו עקרונות פא. אבל לעתים קרובות המצב הוא שנראה שבאמת אין לך מחשבות נכונות חזקות כל כך. כשאתה לא יכול להתנהל היטב, אז לֵך. אם המחשבה שלך אינה יציבה, זה אומר שאתה קודם כל לא עומד בסטנדרט, והארכת התהליך לא תוביל לשום שינוי. ואם מישהו מחזיק מעמד כדי להציל את כבודו העצמי, זה להוסיף החזקות על גבי החזקות. במקרים כאלו יש רק שתי אפשרויות בחירה: או שתלך לבית החולים וכך תוותר על לנסות להתגבר על המבחן, או שתניח לגמרי את הכול, תנהג כמו תלמיד דאפא ישר ואצילי שאין לו תרעומת או החזקות, ותניח למאסטר לתכנן אם אתה נשאר או עוזב. כשתוכל לעשות זאת, אתה אלוהות."

אמרתי לעצמי שמה שיקרה זה טוב וזה חלק מהמסלול שמתוכנן עבורי.

חלק מהאנשים שמסביבי שאלו מדוע אני שקט כל כך ועומד בצורה כפופה שכזו. ואפילו התחילו להתלונן על כך בפניי. היה לי קשה ואפילו לא יכולתי לענות להם באותו הרגע. נשארתי בשקט ולהפתעתי הסיטואציה הסתיימה בצורה חלקה והשאלות פסקו.

התחלנו בנסיעה אל הפגישה המתוכננת. למזלי במהלך הנסיעה לא היה כל קשר עין ביני לבין הוריי והם לא הבחינו בצורת ישיבתי חסרת המנוחה, הנשימות הכבדות ובפרצופים הסובלים שהופיעו על פניי. לאחר שהגענו לפגישה הכאבים לאט לאט נחלשו. לאחר כשעה הרגשתי טוב בהרבה. אמנם נשארו כאבים מקומיים שהתפזרו במקומות שונים בגוף ותחושת חולי קלה שהמשיכו וליוו אותי באותו הערב וגם ביום המחרת – אבל הם היו עדינים בהרבה.

לפני שהלכתי לישון עלה בי חשש קטן – מה יהיה מחר בבוקר כשאקום לתרגל? אולי עליי לנוח ולוותר על התרגול? מה יקרה אם הכאבים יקשו על התרגול ויתעצמו במהלכו? אבל החלטתי שההיפך הוא הנכון. עלי לתרגל כרגיל, כי התרגילים טובים לנו ומטפחים את גופנו. הבנתי הייתה שאם אנוח, זה בדיוק מה שהקארמה רוצה – שאכנס למצב פסיבי ורדום וכך היא תוכל לברוח מהשמדה. לא הקשבתי למחשבות אלו וקמתי כרגיל לבצע את התרגילים. במהלך התרגול הרגשתי כרגיל ואף נינוח – בהחלט שונה מהמצב שהייתי בו ביום שלפני.