בני שין-יו הוא בן 10. גרנו במלזיה והשנה עברנו לארה"ב.

לפני ששין-יו למד לקרוא הוא נהנה להקשיב להקלטות של הרצאות המאסטר. היה לו זיכרון טוב והוא היה מסוגל לזכור חלק מדברי המאסטר. בגיל 6 הוא קרא את "ג'ואן פאלון" ביחד איתי בפעם הראשונה. הוא לא למד עדיין לקרוא סינית, אבל היה מסוגל להכיר יותר מ-80 אחוז מהסימניות בספר, אחרי קריאה אחת בלבד. הוא החל לתרגל כשהיה בן 7 ולא עבר זמן רב והוא ישב שעה שלמה במדיטציית הישיבה עם שתי רגליים בלוטוס.

בעבר, כשהיה בן 4 הוא נהג לבוא איתי לאתרי תיירים, שם הייתי מבהירה אמת. במשך כמה שנים הוא נהג ללוות אותי בסופי שבוע ובחופשים מבית הספר. הוא חילק עלונים, החזיק בשלטים ואפילו אסף חתימות. כל המתרגלים חבבו אותו וכך גם התיירים. הם היו שואלים אותו אפילו אם הוא רוצה להצטלם איתם.

להתייחס לכל אחד בנדיבות

שין-יו התחיל ללמוד בבית ספר בגיל 6 כנהוג במלזיה. הוא היה התלמיד הסיני היחידי בבית ספר בו למדו גזעים רבים. בהתחלה, התלמידים האחרים התעלמו ממנו בגלל צבע עורו. היו כאלה שאפילו הציקו לו, אבל הוא מעולם לא נאבק בהם בחזרה, למרות שהיה גבוה וחזק. לעתים קרובות הוא עזר לאחרים וכשתלמידים הציקו לו הוא ניסה לפנות אליהם בנדיבות. עמיתיו לכיתה החלו לחבב אותו והוא פיתח יחסי ידידות טובים עם חברים.

בדרך כלל שין-יו נהג להישאר אחרון בתום הלימודים כדי לעזור לנקות את הכיתה. במהלך הפסקת הצהריים אפשר היה לראות אותו רוחץ את הצלחות המלוכלכות. המורה שלו שמה לב כמה הוא מועיל ועוזר, אבל בסופו של דבר היא הכינה לוח תורנויות רחיצת כלים לכל התלמידים.

יום אחד, ילד מבית הספר זרק פחית שתייה על שין-יו. הפחית פגעה בו בפנים וכשהגיע הביתה פניו היו נפוחות, כחולות ומדממות. זה כאב לו עד שהחזיק את כף ידו זקורה, בתנועה של שליחת מחשבות נכונות, למרות שלא למדו אותו עדיין לעשות כך. הוא לא שנא את הילד הזה, במקום זאת הוא הציע לו להשתתף איתו בחטיפים כשנסעו באוטובוס. לא עבר זמן רב והילד הפך לחברו.

כמו כן כשעלו לאוטובוס, נהג שין-יו לעמוד בסוף התור, כדי שהתלמידים האחרים יוכלו להיכנס לפניו.

מאמין במאסטר

כששין-יו היה בן 8, רדפו אחריו כמה ילדים מבוגרים יותר והוא נפל בצורה קשה. הברך שלו דיממה כשחזר הביתה. למחרת, הוא בכה בשקט במיטה. רגלו כאבה כל כך שלא יכול היה לקום. כשניסיתי לעזור לו הוא צעק מכאב.

שיו-יו המשיך לבכות, מה שהפחיד אותי מאוד, אבל ידעתי שהוא ואני עומדים לנוכח מבחן גדול. הצלחתי להרגיע את עצמי ולחשוב על המצב. הייתי נחושה להאמין במאסטר.

שין-יו סבל כאבים במשך יומיים ולא יכול היה לזוז. הוא שתה מים, אבל לא אכל והפך רזה יותר במידה ניכרת.

ביום השלישי הוא חדל לבכות. הוא עדיין לא יכול היה להזיז את רגלו, אבל אמר לי: "ממי, הכאב פחת עכשיו. המאסטר סבל את הכאב למעני".

שמחתי שהיו לו מחשבות נכונות. למחרת, אמרתי לו שרק המאסטר יכול לעזור לו ועליו לנסות לתרגל את התרגילים. הוא הסכים.

לשיו-יו היה עדיין כאב ברגל, אבל הוא ניסה לשבת. בסופו של דבר הוא הצליח להיכנס לתנוחת הישיבה כשהוא נשען על כריות. הוא תרגל את תרגיל הישיבה במדיטציה במשך 15 דקות כשהוא בוכה בשקט. ידעתי שכואב לו מאוד.

למחרת, הוא הוסיף עוד 15 דקות לתרגיל. ביום הבא הוא היה מסוגל לעמוד במשך דקות אחדות עם תמיכה. כשנעמד, יכולתי להבחין לפי איך שהמכנסים ישבו עליו, שמשהו לא בסדר עם עצם הירך שלו.

למחרת, הוא אמר שעליו לתרגל גם את תרגילי העמידה. הוא תרגל את התרגיל הראשון והשלישי. ביום שלאחר מכן הוא יכול היה ללכת קצת הוא היה ממש מאושר.

חששתי שעצם הירך הימנית שלו שבורה אולי והרגשתי כאילו איני מטפלת בבני היטב. לקחתי אותו לצילום בבית החולים.

עשו לו צילום ברגל הלא נכונה, זאת שאינה פגועה. הרופא התנצל והציע לערוך צילום מחדש.

ידעתי שזהו מאסטר שנותן לי רמז. לא הייתי צריכה לבוא לבית החולים ושין-יו אמר שהוא יהיה בסדר עם ההגנה של המאסטר. אמרתי לו: "אתה צודק. בוא ונלך הביתה".

אחרי שחזרנו הביתה, שין-יו המשיך להקשיב להרצאות של המאסטר ולתרגל. ביום השביעי, הוא היה מסוגל ללכת לקיוסק הקרוב לבית. הוא אמר לי: "המאסטר לקח את רוב הכאבים ממני. נותר לי מעט שבמעט לסבול בעצמי. אני אהיה בסדר מהר מאוד".

שלושה שבועות מאוחר יותר הוא החלים לגמרי. הוא אמר לי שעבר מבחן של חיים ומוות: "המאסטר הוא שהגן עלי. אם לא הייתי מתרגל דאפא, ייתכן שהייתי הופך נכה".

המאסטר ריפא את שין-יו. ההתנסות הזאת היא בלתי נשכחת. זה שהילד הזה יכול להיות אמיץ כל כך וחרוץ, זה עצמו נס של הדאפא.

ללכת על-פי העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות

עברנו לארה"ב כששין-יו היה בן 10.

בכיתה שלו בבית הספר האמריקני לא היו תלמידים סינים רבים ובהתחלה היו מציקים לו לפעמים, אבל הוא מעולם לא נאבק בחזרה. הוא התנהג באהדה לעמיתים האלה בכיתה מפני שהם לא תרגלו בדאפא. הוא אמר שיתייחס אליהם היטב ויהפוך את היחסים בעלי הקארמה הרעה ליחסים טובים.

פעם כשילד אחד רצה להכות אותו, הוא אמר לילד: "בוא ונתמודד בהורדת ידיים. אם תזכה, אתה יכול להכות אותי. אם תפסיד, תניח לי במנוחה". שין-יו היה ילד חזק ואף אחד מהילדים לא יכול היה לנצח אותו בהורדת ידיים. מאז, אף אחד מהילדים לא הציק לו עוד.

אחת הילדות בכיתה נהגה להעליב את שין-יו ואפילו איימה עליו שתרביץ לו. הוא אמר לה: "אני לא מתכוון להיאבק עם ילדה. ואת צריכה לדעת שזה לא טוב בשבילך להעליב אחרים". הוא הפך לחבר שלה והאישיות שלה השתפרה אף היא. היא הפסיקה להעליב אחרים.

שין יו פעל על-פי העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות בחיי היום יום שלו והוא עזר לחבריו לכיתה בכל פעם שיכל. הוא נהג לומר לעתים קרובות שהמאסטר אמר לו להיות טוב ולפתח יחסי ידידות טובה עם כולם.