ווי גו שהתייתם בילדותו, חי בעיר דו-לינג שבסין בתקופת שושלת טאנג. כשהתבגר הוא רצה להינשא ולהקים משפחה מוקדם ככל האפשר. הוא ביקש ממישהו לחפש בשבילו אישה, אך ללא הצלחה. בשנה השנייה של יואן-הֶה (806 – 820 לספירה) הוא טייל באזור צ'ינג-הֶה והתארח באכסניה השוכנת מדרום לעיר סוֹנג-צ'נג. אורח באכסניה הציע לו להציע נישואין לבתה של סימה פאן-פאנג המתגוררת בסונג-צ'נג. הם קבעו להיפגש למחרת בכניסה למקדש לונג-שין כדי לדון בעניין.

כדי להראות את כוונתו הרצינית להתחתן, ווי הגיע למקום הפגישה לפני עלות השחר. הוא ראה אדם זקן יושב על מדרגות המקדש ועובר על רשימת ספרים לאור הירח. ווי סקר בשקט את רשימת הספרים אך לא הצליח לזהות את האותיות בשמות הספרים.

ווי שאל את הזקן: "איזה ספרים אתה מחפש? מילדותי הייתי תלמיד שקדן וזה נדיר שאני נתקל באותיות שאיני מזהה. אני יכול אפילו לקרוא  סנסקריט, אבל אני לא מכיר את הספרים שאתה מחפש. איזה ספרים אלו?" הזקן חייך והשיב: "הספרים האלו הם מהשאול. כיוון שאינם שייכים לעולם הזה, מובן שמעולם לא ראית אותם. אני מהשאול ואני אחראי על עניינים שבעולם הזה. לא הייתי אמור לפגוש אותך, כי אנחנו מופרדים על ידי יין ויאנג, אך באת לכאן מוקדם ולא ציפיתי לך".

ווי שאל את הזקן: "על מה אתה אחראי?" והזקן ענה: "אני אחראי על קשרי הנישואים בעולם הזה". ווי התרגש ושאל אותו: " התייתמתי בגיל צעיר מאוד, אז רציתי להתחתן מהר כדי שיהיו לי צאצאים. במשך יותר מתריסר השנים האחרונות, הצעתי נישואין לבחורות רבות, אך ללא הצלחה. היום אפגוש כאן ידיד כדי לדבר על נישואין לבתה של סימה פאן-פאנג שגרה  בסונג-צ'אנג. האם זה יצליח?"

הזקן השיב לוויי: "לא. אם גורלך לא ייעד לך להינשא למישהי, גם אם היא ממעמד חברתי נמוך ואתה מוריד מכבודך כדי להתחתן איתה, זה עדיין לא יצליח. אשתך בדיוק חגגה את יום הולדתה השלישי עכשיו, היא תינשא לך כשהיא תהיה בת 17".

וויי שאל אז את הזקן: "מה אתה נושא בתיקך?" והזקן השיב: "חוטים אדומים. אני משתמש בהם כדי לקשור יחד את כפות רגליהם של בעל ואישה בעולם האנושי. כאשר אדם נולד, כבר יש לו או לה חוט על כף הרגל, הקשור לכף רגלו של בן הזוג העתידי. לא משנה אם השניים הם אויבים, או אם אחד מהם עני והשני עשיר, או אם הם גרים בקצוות המרוחקים ביותר של העולם. ברגע שהחוט האדום הזה קושר אותם יחד, הם לא יכולים להתנגד לגורלם. כף רגלך קשורה למישהי. שום דבר לא ישנה זאת, למרות התלהבותך להתחתן מוקדם".

ווי שאל: "היכן אשתי? במה משפחתה עוסקת?". הזקן ענה לו: "אשתך היא בתה של אישה ששם משפחתה הוא צ'ן. היא מוכרת ירקות בשוק צפונית לאכסניה".

"אני יכול לראות אותה?" שאל ווי. "צ'ן לוקחת את בתה לשוק לעיתים קרובות. בוא אחרי, אוכל להצביע עליה בשבילך", ענה הזקן.

ידידו של ווי לא הופיע באותו יום וווי הלך אחרי הזקן לשוק. אישה זקנה שעינה האחת עיוורת והיא נושאת בזרועותיה ילדה בת שלוש, באה לכיוונם. בגדיה של הילדה היו מרופטים והיא נראתה מכוערת. הזקן הצביע על הילדה ואמר לווי שזו אשתו. ווי כעס מאוד. "אני יכול להרוג אותה?" שאל. "לילדה יש עתיד משגשג ויהיו לה חיים עשירים איתך. אסור להרוג אותה", ענה הזקן ונעלם.

ווי היה נסער מאוד. "השד הזקן הזה מגוחך. אני בן למשפחה משכילה עם מעמד חברתי. אני צריך להתחתן עם מישהי מאותו מעמד חברתי. גם אם לא אנשא לעולם, אני עדיין יכול להיות בקשר עם כמה נשים יפות. למה שאתחתן עם בתה המכוערת של אישה עיוורת?" הוא השחיז סכין ומסר אותה למשרתו. "אתה אדם מוכשר. אם תהרוג את הילדה הזו עבורי, אשלם לך כסף רב".

למחרת הטמין משרתו של ווי את הסכין בשרוולו והלך לשוק כדי להרוג את הילדה. נוצר אי סדר בהמון, וווי ומשרתו התרחקו מהמקום. ווי שאל בחרדה את משרתו אם הוא הרג את הילדה והמשרת אמר: "כיוונתי לליבה אך החטאתי ודקרתי אותה בין הגבות".

לאחר מכן ווי הציע נישואין פעמים רבות לנשים רבות, אך ללא הצלחה.

14 שנים עברו, ובאמצעות מכר ותיק של אביו, ווי עבד תחת וואנג טאי, ראש הפרקליטות בשיאנג-ג'ואו. הוא היה אחראי על איסוף ראיות וניהול חקירות. וואנג העריץ את יכולתו הנעלה של ווי והחליט להשיא לו את בתו בת ה-17.

בתו של וואנג הייתה מוסרית, חכמה ויפהפייה, אך תמיד הדביקה פרח בין גבותיה ולא הסירה אותו אף פעם גם כשהייתה מתקלחת או כשהייתה לבד. שנה לאחר נישואיהם, ווי נזכר לפתע בניסיון ההתנקשות שלו בשוק לפני שנים. הוא שאל את אשתו על הפרח, והיא סיפרה לו בבכי: "וואנג טאי אימץ אותי. אבי היה פעם שופט שלום בעיר סונג-צ'נג, והייתי עדיין תינוקת כשהוא נפטר. אמי ואחי הבכור מתו גם כן והשאירו מאחוריהם חווה מדרום לסונג-צ'נג. חייתי עם האומנת שלי, צ'ן. מכיוון שגרנו ליד השוק, צ'ן התפרנסה ממכירת ירקות. כשהייתי בת שלוש, פושע דקר אותי בשוק כשצ'ן נשאה אותי בזרועותיה. הוא הותיר צלקת בפניי ולכן אני מכסה אותה בפרח. לפני שבע שנים, כשאבי החורג היה בלו-לונג הוא אימץ אותי כבתו".

ווי שאל את אשתו האם לצ'ן הייתה עין עיוורת. אשתו אשרה זאת ושאלה איך הוא יודע. ווי סיפר לה שהוא זה שהזמין את ההתנקשות בחייה וסיפר לה את כל מה שקרה אז. לאחר שנודע לשניהם מה קרה, הם כיבדו זה את זו עוד יותר. נולד להם בן ששמו קוּן. כשקון התבגר הוא מונה לראש פלך ביאן–מן. אשתו של ווי קיבלה תואר כבוד כגברת הפלך של טאי-יואן. כאשר מושל סונג-צ'נג שמע את סיפורם הוא קרא הוא קרא לאכסנייה שבו שהה ווי 14 שנה קודם לכן בשם "אכסניית האירוסין".

הסיפור מצביע על כך שנישואים הם גורל קבוע מראש. זה מאורגן לפי המוסריות והקשר הגורלי של אדם ואי אפשר לשנות אותו. ווי סרב להכיר בגורלו. הוא מעולם לא יכול היה לדעת שאשתו תהפוך מילדה מכוערת לאישה יפהפייה ובעלת מוסריות. הרדיפה שלו אחרי אישה טובת מראה ומבוססת לא שינתה דבר חוץ מלעשות צלקת בפניה היפות של אשתו.

בחברה של היום היחסים בין גברים ונשים הגיעו למצב מדורדר. אין זה נדיר שבעלים או רעיות מנהלים פרשיות אהבים במקביל לנישואיהם. אולי לי פו-יאן, שמספרו לקוח הסיפור הזה, רצה להעביר לאנשים של ימינו מסר.

(הסיפור מבוסס על ספרו של לי פו-יאן:  Xu'xuan'guai'lu)