לתושבת דאליאן התמזל המזל להיות הנהגת של מאסטר לי הונג-ג׳י כאשר הגיע לעיר ב-1994 להעביר בפעם הראשונה את סמינר הפאלון דאפא בן 9 הימים. כשהיא ומתרגלי פאלון דאפא נוספים ליווי את המאסטר למקומות שונים, היא חוותה רגעים רבים בלתי נשכחים. כאן היא מספרת על הימים היקרים במחיצת המאסטר.

1. השיעור הראשון של מאסטר לי בדא-ליאן

ה-27 במרץ 1994 היה היום החשוב והיקר ביותר בחיי. היה זה היום בו מאסטר לי הונג-ג׳י הגיע לדא-ליאן בפעם הראשונה כדי ללמד פאלון דאפא (פאלון גונג).

הסמינר נערך באולם ההרצאות של האוניברסיטה לשפות זרות בדא-ליאן. מכיוון שהגעתי מוקדם מאד והדלת עוד לא נפתחה, קניתי עותק של הספר "הפאלון גונג" מדוכן ספרים סמוך. ישבתי על המדרגות ליד הדלת והתחלתי לקרוא. מיד חשבתי, "וואו, איזה ספר! הוא מלא בעקרונות עמוקים שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן!" שקעתי לגמרי בספר למשך השעה הקרובה, עד שמישהו אמר לי שהגיע הזמן להיכנס לאולם.

מאסטרית צ׳יגונג שהיתה די ידועה בדא-ליאן באה אלי ואמרה, ״אני לא באה לכאן כדי ללמוד פאלון גונג, אלא רק כדי להציץ. בכל פעם שמגיע מאסטר צ׳יגונג לדא-ליאן, אני בודקת אם הוא אמיתי או מזויף. אם הוא מזויף, אני בדרך כלל כותבת פתקים כדי להביך אותו.״

מאסטר לי עלה על הבמה. הוא היה צעיר וגבוה, ונראה טוב לב ומלא כבוד, עם קול חזק. כשהקשבתי למאסטר מדבר, רגש עז מילא אותי, ודמעות התגלגלו על פני. החזקתי ממחטה לפני, נבוכה. מה קרה לי? מעולם לא בכיתי בציבור לפני כן.

ברגע מסוים, הצצתי במאסטרית הצ׳יגונג שדיברה אתי קודם לכן, וראיתי אותה יושבת זקופה ומעניקה למאסטר לי את מלוא תשומת לבה. במהלך ההפסקה היא ניגשה לדבר אתי שוב.

״אם את רוצה ללמוד צ׳יגונג, אל תלמדי דבר חוץ מפאלון גונג! היא אמרה בהתרגשות. ״הגונג של המורה לי כה עצום! הוא מקרין כל כך הרבה אור, כמו לייזרים שיורים לכל מקום!״ היא הפסיקה לקרוא למאסטר בשמו והתחילה להשתמש במילה ״המורה״.

מאוחר יותר, היא רצתה להיפגש עם המאסטר וביקשה ממני להציג אותה בפניו. למה היא ביקשה ממני להציג אותה למרות שגם אני הייתי מתרגלת חדשה? הנה אנקדוטה קטנה:

אחרי היום הראשון של הסמינר, לא יכולתי להפסיק לבכות. רציתי כל כך להיות במחיצת המאסטר. נסעתי ברחבי העיר עד חצות כדי לחפש את המלון שבו המאסטר שוהה, אבל לא מצאתי אותו. במהלך ההרצאה ביום השני, הדמעות המשיכו לזלוג, ושוב היה לי דחף להיות ליד המאסטר. בהפסקה, כאשר ראיתי את המאסטר נכנס לחדר צדדי, נכנסתי בעקבותיו ללא היסוס. כשנכנסתי, שמעתי את המאסטר אומר ״אני לא נוסע במכונית שלכם, הנהג אינו טוב.״

״המורה, בבקשה קח את המכונית שלי!״ פלטתי.

המאסטר התבונן בי ואמר, ״המכונית שלה בסדר, אני יכול לקחת אותה.״

פרופסור לי מאגודת הצ׳יגונג נראה לא מרוצה מכך שקטעתי את שיחתם, אבל מכיון שהכרנו זה את זו, הוא לא מתח ביקורת. ״כל הנהגים בדא-ליאן היו שמחים להסיע מאסטר צ׳יגונג גדול. הכנתי ארבע מכוניות. אבל אתה…״ הוא עצר, הסתכל עלי, והמשיך, ״נשתמש במכונית שלך אם כן.״

כך, נשלחה אליי משמים ההזדמנות להיות קרובה למאסטר!

יום אחד, כמה ממארגני הכיתה ואני ליווינו את המאסטר לפארק שינג-האי. מאסטרית הצ׳יגונג באה בעקבותנו לפארק במונית. בפארק היא התפארה בכמה מההתנסויות שלה בעבר. המאסטר אמר לנו, ״האנשים האלו פשוט אינם יכולים להניח לדברים שלהם, אז קשה להציל אותם.״

ישבנו על סלע ליד חוף הים, והמאסטר הרים זרד וכתב על האדמה,

״יכולות על-טבעיות הן טכניקות פעוטות, הדאפא הוא המהותי.״ ("הונג יין" ״לחפש את שער-הפא הנכון״)

ואז המאסטר דיבר איתנו על הפא. באותו יום, הבחנתי שפני האוקיינוס נראים מוזרים מאוד: הגלים התגלגלו באזור שלידנו, אבל פני הים היו שקטים מאוד במרחק. המאסטר אמר לנו, ״היום אני לא מלמד רק אתכם את הפא. הרבה ישויות מהשמים ומהים נמצאות כאן כדי להקשיב גם כן.״ בזמנו, הייתי רק במספר הרצאות של המאסטר, לכן לא הבנתי לגמרי מה שהוא אמר. אבל מאחר שאני מאמינה שכל מילה שבאה מהמאסטר היא נכונה, הקשבתי!

כמה זמן אחר כך, מאסטרית הצ׳יגונג הזמינה אותי לביתה והראתה לי ציור. נראו בו דרקון מוזהב עולה מהאוקיינוס ופיית דרקון שמחזיקה בידה זקן דרקון.

״זה בדיוק מה שראיתי על חוף הים באותו יום״, היא אמרה לי. ״ביקשתי מצייר מפורסם מדאליאן לבוא לביתי. תיארתי לו את המחזה, והוא צייר אותו. ראיתי את הדרקון יוצא מהמים, אבל אני עדיין תוהה אם הוא הגיע בגלל מאסטר לי או בגללי.״

מיד עניתי, ״איך את יכולה לחשוב שהדרקון הגיע בגללך? המורה אמר שישויות מהשמיים ומהים היו שם להאזין לו!״

לא משנה מה היא אמרה, הציור באמת הראה את המחזה מאותו היום על חוף הים.

ביום הרביעי של ההרצאות, המאסטר בא לביתי. תריסר מתרגלים אחרים באו בעקבותיו. יחד צפינו בוידיאו של הוראת התרגילים של המאסטר. בוידיאו המאסטר היה לבוש בצהוב וישב על העשב. ״הסתכלו, על מה ישבתי?״ שאל המאסטר. כמה מתרגלים ראו את המראה האמיתי וצעקו: ״על הלוטוס!״

כולם ראו את הלוטוס חוץ ממני. בלבי, האשמתי את הראייה הגרועה שלי. ״האם את יכולה לראות?״ שאל אותי המאסטר. כשראה שלא יכולתי, הוא המשיך, ״אני אגרום ללוטוס לזוז כדי שתוכלי לראות.״

ואז ראיתי אותו! המאסטר ישב על פרח לוטוס בעל שכבות רבות, ועלי הכותרת שלו זזו בעדינות. זה באמת הרגיש כמו קסם.

המאסטר לקח בידו עגבניה שהיתה על צלחת לידו. הוא כיסה אותה בשתי ידיו ואמר ״מישהו יכול לאכול אותה.״

״לא, אל תאכלו אותה!״ פלטתי בחופזה. ״בואו נשאיר אותה כאן כדי שנוכל להביט בה״.

שמתי את העגבניה על מקלט הטלויזיה. להשוואה, שמתי עגבניה אחרת לידה. מישהו קרא, ״תראו! העגבניה זוהרת! יש בודהא קטן בפנים!״ ראיתי קרן של אור ירוק-איזמרגד זוהר מראש העגבניה לתקרה. באמת היה בודהא קטן שישב בתוך האור. לא רק שהעגבניה זהרה, אלא הטלויזיה והקירות גם הם פלטו אור ירוק-איזמרגד. העגבניה המשיכה לזהור, ופלטה אור חזק. מאוחר יותר, כאשר העגבניה השניה נהייתה רכה מדי, החלפתי אותה בעגבניה טריה. ביום ה-17, לאחר שהחלפתי את העגבניה השניה 4 פעמים, העגבניה בה נגע המאסטר היתה עדיין טריה לגמרי. פחדתי שהעגבניה תתקלקל יום אחד, ולכן נתתי לילד שלי לאכול אותה (תכונת ההארה שלי הייתה בבירור עלובה)

ביום ההוא המאסטר אמר לנו שהיקום סטה מהסטנדרט של אמת-חמלה-סובלנות ועומד בפני סכנה רצינית. הוא גם אמר שכדור הארץ ייתקל בבעיות רציניות כתוצאה מכך, ושזה נקבע מראש אם דא-ליאן תישאר. כולנו ביקשנו מהמאסטר לשמור על דא-ליאן. המאסטר ענה, ״אם נשאיר את דא-ליאן, בעיית המים שלה חייבת להיפתר קודם.״

בתקופה ההיא, היתה בצורת קשה בדא-ליאן במשך שנים רבות. אספקת המים נקטעה לעיתים קרובות. אבל החל מהיום שבו המאסטר אמר שבעיית המים חייבת להיפתר חלפו עשרים שנה, ודא-ליאן לא סבלה יותר ממחסור במים.

ביום השישי של ההרצאות, פרופסור לי הזמין את המאסטר לסיור בעיר. הוא נשא איתו שתי מצלמות עם ארבעה סרטי צילום. קבוצה של אנשים הלכה יחד. במהלך הסיור, הבחנתי שהמאסטר לא רצה להצטלם עם האנשים האלו, שביניהם היו כמה מאסטרים של צ׳יגונג. חשבתי שמכיון שהמאסטר לא רצה להצטלם איתם, התמונות לא יצליחו. בסופו של דבר, המאסטר קרא לנו, ארבעה מתרגלים, והצטלם איתנו פעמיים.

לאחר שהסרטים פותחו, פרופסור לי הראה לי סרט צילום לא משומש. ״זה באמת מוזר״, הוא אמר לי, ״שכאשר הלכתי לפתח את הסרט, גיליתי שהסרט באחת המצלמות היה חסר.״ אמרתי שאולי בני המשפחה שלו הוציאו את הסרט. ״זה לא יכול להיות, מכיון שהמצלמות היו אתי כל הזמן,״ הוא ענה. ״פיתחתי את הסרטים האחרים. אבל תראי, הם כולם הרוסים. רק שתי התמונות האלו יצאו בסדר.״ שתי התמונות הטובות היו השתיים שבהן המאסטר הצטלם איתנו, ארבעת המתרגלים. פרופסור לי אמר בהתרגשות, ״עכשיו אני יודע! המורה לי הוא באמת בודהא!״

אחרי שלקחתי את שתי התמונות הביתה, מבט מקרוב הראה לי שהיו שני דרקונים נוכחים באחת התמונות. בתמונה השניה, היתה חרב מלמעלה. הזכרתי זאת בפני המאסטר כשהבאתי לו את התמונות. שאלתי אותו אם באמת ראיתי היטב את הדרקונים והחרב. המאסטר ענה, ״האם את יודעת על שני הימים של דא-ליאן? שני המלכים-דרקונים עזרו לי לשמור על הפא מאז שהגעתי לעיר. החרב הזו היא החרב הקוסמית שלי, שהיא רבת עוצמה ביותר.״

כמה שנים מאוחר יותר, באחד מחלומותיי, המאסטר השאיל לי את החרב כדי להילחם בשדים. היא באמת היתה עוצמתית באופן שלא ייאמן. כאשר הנפתי אותה מספר פעמים, עשרות אלפי שדים מיד התפוררו לאין.

יום אחד גב׳ סון, בעלה ואני ביקרנו את המאסטר. גב׳ סון סיפרה למאסטר שהיא סובלת שנים רבות ממחלת לב. היא הייתה לעתים קרובות בבית החולים והייתה במצב קריטי ארבע פעמים. בתקופות רעות במיוחד היא אפילו לא יכלה לשכב, והיה עליה להחזיק כרית בתנוחת ישיבה כדי לישון. המאסטר שם את ידו השמאלית מתחת לשולחן. הוא הרים את השולחן בידו השמאלית בזמן שסובב את ידו הימנית. המאסטר שם אז את שתי הידיים יחד והלך החוצה. אמרתי לגב׳ סון שהמאסטר טיהר את גופה.

המאסטר חזר לאחר זמן קצר. ״אל תדאגי, את בסדר עכשיו,״ אמר המאסטר, מחייך לגב׳ סון. ״אין לך כבר מחלה, ועכשיו את יכולה להתרכז בטיפוח שלך.״ גב׳ סון מטפחת מאז כבר שני עשורים. היא מעולם לא דילגה על לימוד פא או תרגול. כמובן, מחלת הלב שלה מעולם לא חזרה.

באפריל ליוויתי את המאסטר לאזור אחר. בזמן ארוחת הצהרים שאל אותי המאסטר, ״את מרכיבה משקפיים. האם את קצרת רואי?״ אמרתי לו שכן. ״הסתכלי על הציור הזה. האם את יכולה לראות אותו בבירור? ״ שאל המאסטר, כשהוא מצביע על ציור על הקיר. אמרתי לא שלא. המאסטר עיסה את את גבי מלמעלה למטה שלוש פעמים ושאל, ״ועכשיו?״ אמרתי, ״זה יותר טוב מקודם, אבל אני עדיין לא יכולה לראות אותו בבירור.״

אז אמר לי המאסטר שאני לא אזדקק למשקפיים יותר. אמרתי לו שזה לא נוח להיות בלי משקפיים, מכיון שהתרגלתי אליהם. בנוסף, אנשים מסביבי יחשבו שאני נראית מוזר אם פתאום אפסיק להרכיב אותם. המאסטר הציע שארכיב זוג משקפיים עם עדשות שטוחות. לאחר השיחה, הבחנתי שפרופסור לי הסתכל עלי בכעס. לפתע הבנתי: המאסטר אמר לי משהו ואילו אני סרבתי לקבל זאת. תכונת ההארה שלי היתה כה עלובה! מיד שיניתי את דרך המחשבה שלי ואמרתי למאסטר, ״אני יכולה לראות את הציור עכשיו.״

מאוחר יותר, במהלך טיול ליפן, קניתי זוג משקפיים יפים עם עדשות שטוחות. אבל הראייה שלי לא היתה טובה, עם או בלי משקפיים. זה נמשך שנה, עד שיום אחד התיישבתי בטעות על המשקפיים שלי והם נשברו לשניים. הבנתי שהמאסטר רומז לי שאין עליי להרכיב יותר משקפיים. בדיוק באותו הזמן קראתי שאלה ותשובה באחת מההרצאות של המאסטר: מתרגל שאל על הרכבת משקפיים, והמאסטר ענה שהרכבת משקפיים היא תוצאה של קארמה.

ראיתי את תכונת ההארה הנמוכה שלי ומיד זרקתי את המשקפיים לפח. מאוחר יותר באותו היום הלכתי לתחנת הרכבת כדי לפגוש מישהו. כשהסתכלתי סביב, גיליתי שאני יכולה לראות הכול בבירור רב. בהתרגשות הסתכלתי והסתכלתי. שכחתי שהיה עליי לפגוש מישהו, עד שאותו אדם טפח על כתפי.

יום אחד ליויתי את המאסטר לחדרו במלון. עובד המלון פתח את דלת החדר. ברגע שנכנסנו לחדר, הטלויזיה נדלקה מעצמה. עובד המלון היה מאד מופתע. הסתכלתי על המאסטר, שחייך ואמר, ״זה קורה תמיד כשאני נכנס לחדר.״

ביום של ההרצאה הראשונה, אדם נשא פנימה את אשתו המשותקת. המתרגל שעמד בדלת עצר אותם, באמרו שהמאסטר פה כדי ללמד את הפא, לא כדי לטפל במחלות. בדיוק ברגע זה, המאסטר עבר בשער ואמר למתרגל, ״אתה יכול להכניס אותם.״

לפני שהתחילה ההרצאה, המאסטר טיפל באישה. היא מיד יכלה לנוע! בסוף ההרצאה האחרונה, היא עלתה לבמה, כרעה בפני המאסטר ועשתה קאו טאו, מודה לו על שהציל אותה. זה היה מרגש עבור כל מי שצפה במחזה.

חודש מאוחר יותר, כמה מתרגלים ואני ביקרנו בביתה. בעבר, היינו עדים למקרים שבהם מטופלים רופאו כביכול על ידי מאסטרים אחרים של צ׳יגונג, אבל חזרו לפתח את הסימפטומים לאחר מספר ימים. רצינו לראות מה שלומה. היא גרה בקומה החמישית של הבנין שלה. שכנה אמרה לנו שהיא לא בבית אבל ששלומה מצוין. לפי השכנה, היא יכלה לטפס את המדרגות מדי יום והלכה לפארק המקומי לתרגל. לא חיכינו לה שתשוב. לא היינו זקוקים לראות אותה במו עינינו. כוחו של המאסטר הוא כה מופלא שמאסטרים אחרים של צ׳יגונג לא יכולים להשתוות אליו.

כשהתקרב הסוף של הסמינר, המאסטר עודד אותנו לכתוב את רגשותינו וחוויותינו מהסדנה. כתבתי וכתבתי כשדמעות מתגלגלות במורד לחיי. נאלצתי לכתוב שוב ושוב, אבל אפילו על הגירסה האחרונה שהגשתי היו כמה טיפות.

כתבתי, ״במשך עשרות שנים, לא ידעתי מה אני מחפשת. ההייתה זו תהילה? לאחר שהפכתי למנהלת ברמה נמוכה, הבנתי שתהילה היא לא מה שרציתי. ההיה זה כסף? לאחר שהשגתי סכום כסף, הבנתי שכסף גם אינו מה שרציתי. לא הייתי בטוחה מה אני רוצה, וזה הפך אותי לחסרת מנוחה. אחרי שהשתתפתי בסמינר הפאלון דאפא של תשעת הימים, גיליתי מה שחיפשתי. המאסטר שינה את השקפת העולם שלי ואת הגישה שלי לחיים.״

מילים אלו באו מעומק לבי. לאחר שהסמינר בדא-ליאן הסתיים, שלחנו את המאסטר ליעד הבא שלו, ג׳ין-ג׳ואו. הנסים שהתחוללו בזכות המאסטר במהלך הנסיעה לג׳ינג-ג׳ואו היו גם הם פוקחי עיניים עבורי.

המשך יבוא….