לחלק הראשון    לחלק השני

3. השתתפות בהרצאות בצ׳נג-דו, פרובינציית סצ׳ואן

לאחר שהסתיימו ההרצאות בדא-ליאן, המורה ראה שאנחנו לא רוצים להיפרד ממנו, ואמר לנו: ״יש סדרה של הרצאות בצ׳נג-דו ביוני. למה שלא תצטרפו אליי בהר אה-מיי?״

כמה מתרגלים ואני טסנו לצ׳נג-דו. נהג המונית שלנו אמר לנו שהיתה בצורת די גרועה עד לפני כמה ימים. ביום שהמאסטר הגיע לצ׳נג-דו החל לרדת גשם. ידענו שהמורה הביא ברכה לעיר.

כשהיינו שם ירד גשם מדי יום. התגוררנו באותו מלון עם המורה. מדי יום, כשעזבנו אתו כדי ללכת אל ההרצאה, הגשם פסק. כשחזרנו בערב, הגשם החל מיד לרדת שוב. זה קרה כל פעם, כך שאיש לא טרח לקחת איתו מטרייה כאשר יצאנו מהמלון.

באותו יום ראשון, המתרגלים המקומיים הזמינו את המורה ואותנו לסיור בכמה מקומות ציוריים. כאשר טיפסנו במעלה הר צ׳ינג-צ׳נג המורה אמר: ״אני אולי נראה רגוע, אבל למעשה אני נושא על כתפיי קארמה עצומה למען מתרגלים. עליי לפתור קונפליקטים היסטוריים רבים וחובות שלכם. זה מרגיש כאילו יש שלושה הרים גדולים שמונחים עליי. אני מתקשה לעשות צעד. אבל לולא נשאתי את הקארמה של המתרגלים על כתפיי, אף אחד מכם לא היה מסוגל לטפח ולתרגל.״ דמעות מילאו את עיניי לאחר שהבנתי מה שהמורה נאלץ לשאת עבורנו. אמרתי לעצמי שאני אעשה כל דבר כדי להקל על משאו של המורה.

כולם היו מכוסים בזיעה בזמן שטיפסנו על ההר. המורה קנה לנו מלפפונים ואמר, ״מלפפונים הם טובים, הם מרווים את הצמא ומרסנים את הרעב בה בעת". כולם חייכו.

היה מקדש טאואיסטי על הר צ׳ינג-צ׳נג. המורה הוביל אותנו לתוכו וסיפר לנו איך אנשים מודרנים מערבבים לעיתים קרובות את שתי דרכי התרגול של הבודהידם והטאואיזם. כשיצאנו, שמעתי כומר טאואיסט מדבר עלינו: ״הם לא סתם אנשים. זוהי קבוצה יוצאת דופן של אנשים!״ אמרתי למורה מה ששמעתי. הוא הסתכל על הכומר ואמר ״יש לו בסיס מולד די טוב״.

הר אה-מיי הוא אחד מארבעת ההרים המפורסמים בבודהיזם הסיני. כשהגענו לשם, הגשם פסק והיה מאד קריר וערפילי. שמענו שבפסגה יהיה ממש קר, אז שאלנו את המורה אם כדאי לשכור מספר מעילים ליתר ביטחון. הוא אמר לנו רק לקנות כמה שכמיות גשם. קניתי עשר שכמיות בעשרה יואן, והמורה אמר שהוא אינו זקוק לשכמייה.

לקחנו את הרכבל כדי להגיע לפסגה המוזהבת. מתרגלת אמרה למורה, ״אני רואה דרקון״. המורה רמז לה להנמיך את קולה. שאלתי את המורה אם היו שם באמת דרקונים. הוא אמר לי, ״כן, הם לא רק בתוך הרכבל אלא גם מחוץ לו, מחזיקים אותו.״

התיירים האחרים לבשו מעילי חורף כבדים על הפסגה. אני לבשתי רק בגדי קיץ עם מעיל גשם דק. למרות זאת לא היה לי קר בכלל. הרגשתי חום עולה מרגליי. לא יכולתי לראות הרבה דרך הערפל, אז עצמתי את עיניי. כשעשיתי זאת, ראיתי בודהא מוזהב יושב במדיטציה. הבודהא נעלם, וראיתי ניצוצות בהירים. פקחתי את עיני וראיתי בשמים מולי בודהות עצומים, אחד ליד השני. כמה מהם נראו כמו בודהיסאטוות, וכמה נראו כמו שאקיאמוני. לא הצלחתי לזהות את כולם.

ניסיתי להישאר רגועה ורק להסתכל. הם היו בהירים להפליא, ולא הצלחתי להשאיר את עיניי פקוחות. סובבתי את ראשי לימין, ועוד בודהות הופיעו. אותו דבר קרה משמאלי. בדרך כלל, לא יכולתי לראות דבר דרך עיני השלישית, אלא אם המורה רצה שאראה. מה שראיתי באותו היום היה מתנה מהמורה.

כאשר שיתפנו בינינו בשובנו למלון, המורה בא לראותנו. נעמדנו, והמורה ביקש מאיתנו לדבר על מה שראינו באותו היום. ג׳יאנג מגווי-ג׳ואו אמר שהוא ראה בודהות רבים, כולל שאקיאמוני, אמיטאבהא, בודהיסאטווה, ישוע, מרים הבתולה, יהווה, שמונת האלים, ורבים אחרים שהוא לא הצליח לזהות. המורה אמר שכל הבודהות הגדולים היו שם היום. שאלתי את המורה מה היו הניצוצות שראיתי שם. הוא אמר לי שראיתי את ההתפוצצות של היקום ואת ההתפוררות של הכוכבים.

״הנה, בואי אכתוב לך מילה.״ אמר המורה. הוא השתמש באצבעו הימנית ושרטט סימניה גדולה של ״בודהא״ על הקיר. ראיתי אור ירוק נובע מקצה האצבע שלו ושאלתי אם המילה תישאר שם לעד. הוא הנהן. ״כן, מי שיגור בחדר הזה יבורך.״

חצי שעה מאוחר יותר, נכנסה מתרגלת לחדרנו. היא קראה ברגע שהיא נכנסה, ״וואו, המורה כתב פה מילה.״ שאלנו אותה מה המילה והיכן היא כתובה. היא ענתה נכון. היינו די מופתעים.

אני זוכרת סיפור שהמתרגלת הזו סיפרה לי פעם. יום קיץ אחד בבייג׳ינג, היא ישבה בחוץ ליד הדלת. מזג האויר היה כל כך חם שהיא חשבה, ״כמה נחמד זה היה אם היה לי אבטיח קר כדי לרענן את המורה מהחום.״ כשהיא חשבה את זה, מתרגל הגיע עם אבטיח. היא חשבה אז, ״זה היה נחמד אם היה עוד משהו.״ במהרה הגיעה מתרגלת אחרת שהביאה פירות שונים. היא הייתה נרגשת מכך שכל משאלותיה התגשמו. כשנעמדה, המורה הגיע לדלת, ואמר לה בפנים חתומים, ״זה מספיק. כמה עוד את רוצה?״ היא הבינה שאין עליה לחשוב מחשבות כאלה.

אחר כך הגענו ללה-שאן וראינו את פסל הבודהא המוזהב הענקי. הפסל נראה ישן והיה סדוק בכמה מקומות. מתרגל אמר למורה, ״הוא אמר שהבוהן השלישית שלו כואבת, ושהגב שלו סובל מלחות.״ המתרגל ואני הלכנו לבדוק מה קרה. הבוהן השלישית של הפסל היתה סדוקה, ואדם עמד עליה כדי להצטלם. טיפסנו למעלה וגילינו שהיה ערוץ שנוצר לאחר הגשם, והערוץ טפטף מים על גבו של הפסל. לא פלא שהוא התלונן על לחות וחוסר נוחות. הבנתי שהפסל היה, למעשה, גוף של הבודהא. הסיפורים על אנשים שקיבלו גמול קארמתי לאחר שהרסו פסלים של הבודהא במהלך המהפכה התרבותית היו בודאי נכונים.

שו אמרה למורה שהבודהא הענק נראה כמו נערה בת-15. היא עשתה מחווה של כבוד כלפי המאסטר ואמרה: ״הנה בודהא טאטאגאטה.״ המורה אמר שהבודהא הענק מלה-שאן יכול היה לראות רק עד הרמה של טאטאגאטה.

כשהגיע הזמן ללכת, קרא המורה, ״אלה מגן העדן של הפאלון, בואו נלך!״ הרגשתי כל כך שמחה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המורה אומר שאנחנו המתרגלים שייכים לגן העדן של הפאלון.

אחרי שחזרנו, הבנתי שלא שמתי סרט במצלמה. לכן, כל התמונות שחשבתי שצילמתי מהסיור עם המורה אינן קיימות. ידעתי שהיו לי החזקות של קנאות והתפארות, שיכולתי להצטלם עם המורה. או שאולי כמה דברים מהסיור היו אמורים להישמר בסוד.

המשך יבוא….