התנסות מהוועידה האינטרנטית העשירית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

מובאה: הבנתי שלא במקרה נחשפתי למותו הפתאומי של הבחור הצעיר. זה היה כדי שאחשוף ואיידע את בני משפחתו. אלא שבכלא, תחת השגחה של 24 שעות ביממה, לא יכולתי להשיג אפילו עט ונייר! איך יכולתי לכתוב? גם לו היה לי עט ונייר, כיצד יכולתי למצוא זמן או הזדמנות לכתוב?

המאסטר אמר: "ישנן סיבות מאחורי מה שכל אחד עושה." ("ללמד את הפא בועידת הפא באגמים הגדולים בצפון אמריקה")

עכשיו אני יודע שנסיון של עשרות שנים שרכשתי בעריכת מאמרים בכלי התקשורת היה כדי להכין אותי לסייע למאסטר בתיקון הפא.

בין סוף 2000 ופברואר 2003, השתמשתי בכישורי הכתיבה שלי כדי להבהיר את האמת ולחלוק את הטוב של דאפא. הייתי אז בכלא וכתבתי מכתבי ערעור, מכתבים לבני משפחה, ומה שנקרא "דיווחי מחשבה" כדי להלחם בחוכמה נגד שלטונות הרשעים ושטיפת המוח שלהם, וכדי לחשוף מידע ממקור ראשון על הרדיפה.

כל עוד אנו תלמידי דאפא לא שוכחים שאנו תלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא, ושומרים על המחשבה הנכונה מהפא, יש לנו את ההגנה של גופי החוק של המאסטר. וכך, אנו יכולים להתגבר על הקשיים ולהציג את הפאר של דאפא והחמלה האין סופית של מאסטר.

בדיוק כפי שמאסטר אמר ב"הרצאת הפא במנהטן 2006".

"אבל כמובן, אחרי הכול אתם תלמידי דאפא שנדרו נדרים לפני כן, והחיים שלכם, אחרי הכול, קיימים במקביל עם הדאפא. עם פא כל כך אדיר, הדאפא יהיה איתך כשהמחשבות שלך נכונות, וזו הבטחה אדירה".

אני רוצה לשתף את ההתנסויות שלי בהבהרת האמת מהכלא, ולחלוק את תובנות שצברתי. אנא הצביעו בחמלה על כל מה שלא הולם בהבנה שלי.

בחור צעיר וחזק מת פתאום

בנובמבר 2000, נעצרתי באופן בלתי חוקי באשמת שווא על "התקהלות בלתי חוקית", ונכלאתי במרכז מעצר מספר 3 בעיר. באחד הימים בסביבות השעה 10 בבוקר, שני שוטרים גררו בחור צעיר וחזק אל תוך החדר. הוא היה כבול באזיקים בידיו ובשרשרות ברגליו.

השוטרים התירו את האזיקים רק בידיו, אבל השאירו את שרשראות עליו. הוא עמד באמצע השורה החמישית, רק שני אנשים לפניי. הבחור הצעיר הזה היה רווק בן 38. הוא בדיוק התפטר מעבודתו בחברה ונסע לבייג'ינג לאמת את הפא ולעתור לצדק עבור הפאלון גונג. הוא החליט שלא לחזור הביתה עד שהמצב הלא צודק של הרדיפה יתוקן. למתרגלים רבים היו אותן המחשבות באותו זמן.

לפני נסיעתו לבייג'ינג, הבחור הצעיר עשה הרבה עותקים של חומרי הבהרת האמת והפיץ אותם לאנשים. המשטרה עצרה אותו. הוא הוכה קשות והיו לו חבורות בכל חלקי גופו, אבל הוא סרב לגלות את שמו או את כתובת ביתו, ולכן הגיע בסופו של דבר לבית המעצר.

מתרגל עמית רכן לעברו ולחש באוזנו: "האם אתה צריך עזרה?" הוא הסתכל על המתרגל ואמר: "תודה לך. יש לי מאסטר ויש לי את הפא. אני לא צריך שום דבר אחר". זה היה בתחילת הרדיפה. רבים מאיתנו הביטו בו בהערצה.

בערב, שמענו שהבחור הצעיר הועבר לאגף מספר 6. האגף היה ידוע בביצוע עינויים והתעללויות אכזריים ביותר. האגף היה סמוך לדלת שלי, כך שיכולתי לשמוע את הכול.

על מנת להרוויח נקודות בונוס ולהשיג שחרור מוקדם, האסיר הראשי מאגף 6 עינה אסירים רבים אחרים וכמה מתרגלי דאפא עד כדי נכות. היו לו תחתיו שלושה בריונים, גם הם אסירים. מרכזי מעצר ומחנות עבודה בסין משתמשים בבריונים כאלה מקרב האסירים כדי להשתלט על אסירים אחרים.

בלילה, האסיר הראשי נעל את הדלת והתחיל בחקירה. ראשית, הוא ביקש מהבריונים לכופף בכוח את הבחור הצעיר למצב של "רכיבה על המטוס" – הגוף כפוף בזווית של 90 מעלות עם זרועות מתוחות לצדדים. ואז הוא דרש פרטים מהבחור: "מה שמך? איפה הבית שלך?" הבחור הצעיר סרב לענות.

שלושת הבריונים הכו אותו באגרופיהם ובעטו בו נמרצות. לאחר הפסקה קצרה, הצעיר עדיין שתק. האסיר הראשי חשב שהבחור הצעיר עקשן. הוא אמר, "בוא נראה לו קצת דם ונראה אם הוא עדיין כל כך חזק!"

הבריונים החלו להכות את הבחור הצעיר באלות. תוך זמן קצר, רגלו של הבחור הצעיר ושתי צלעות היו שבורות. צעקותיו של הבחור הצעיר נשמעו כל כך טרגיות. הוא התעלף ונשלח לחדר האחיות. הבחור הצעיר גנח כל הלילה. הוא גנח ואני הייתי ער כל הלילה.

למחרת, הסוהר אחראי על אגף מספר 6 דיבר עם האסיר הראשי מחוץ לדלת. הם היו ממש מחוץ לחדר שלי ויכולתי לשמוע אותם באופן ברור. הוא שאל , "האם הפאלון גונג הזה הודה?" "לא, הבחור היה די עקשן. הרגל שלו ושתי צלעות שבורות עכשיו". הסוהר כבדרך אגב אמר, "תשים לב רק לגישה ולאסטרטגיה שלך. אם לא יציית ויקרה שיהרג , אז זה המצב . מותר לנו שתי מכסות מוות בכל שנה ועוד לא הגענו אליהן". הסוהר התורן הנהן.

לילה אחד נלקח הבחור הצעיר ל"חדר המשמעת". לדברי מתרגלים אחרים, בסמוך לחדר נשמעו רעשים קשים של אלות חובטות באדם. היו צרחות בהתחלה, אבל שקט בהמשך.

במשך היום הבחור הצעיר נאנק מכאבים. הוא לא יכול לאכול שום דבר. הרופא אמר לו: "לא אכלת במשך ארבעה ימים. אם לא תאכל ארוחת הערב שלך היום, נצטרך להאכיל אותך בכפייה. תחשוב על זה!"
אחרי 9 בערב, הרופא ביקש את עזרתם של כמה אנשים באגף מספר 6 בהאכלה בכפייה. כשהרופא יצא מהחדר, שלושה הבריונים והאסיר הראשי הוסיפו הרבה מלח לתוך הנוזל להזנת הבחור הצעיר.

במהלך האכלה בכפייה, אמר הבחור הצעיר, "זה מלוח מדי! אני נחנק! אתם תקבלו גמול על מעשיכם הרעים!" הוא איבד את קולו ויכול היה רק להשתעל באופן חמור. הרופא כעס, "מי עשה את זה? מי ניסה לחבל לי? "

האסיר הראשי לחש באוזנו של הרופא. הרופא לא אמר כלום. בסביבות חצות, אף אחד לא שמע יותר את שיעולו של הבחור הצעיר, רק כמה צעדים בזמן שגררו את הגופה החוצה. הבחור הצעיר מת.

בחור צעיר נהרג תוך יומיים בלבד! זה היה מחריד! בתי סוהר תחת המשטר הקומוניסטי לא מכבדים את החיים בכלל. להרוג אדם קל כמו לדרוך על נמלה. הייתי כל כך מדוכא.

בית המעצר התקיימה פגישה דחופה. האסיר הראשי סיים את תקופת המאסר שלו ושוחרר. שלושת הבריונים הועברו למקום אחר. הסוהרים בבית המעצר דיברו עם כל האנשים שידעו על המקרה. הם הולכים לשמור על שפתיהם חתומות למען האינטרס והביטחון האישי שלהם. הכול נראה כאילו חזר לקדמותו, כאילו הבחור הצעיר לא היה קיים מעולם.

הבנתי שלא במקרה נחשפתי למותו הפתאומי של הבחור הצעיר. זה היה כדי שאחשוף, ואיידע את בני משפחתו. אלא שבכלא, תחת השגחה 24 שעות ביממה, לא יכולתי להשיג אפילו עט ונייר! איך יכולתי לכתוב? גם לו היה לי עט ונייר, כיצה יכולתי למצוא זמן או הזדמנות לכתוב?

מורה בגמלאות בתא שלי ניחש את המחשבות שלי. הוא אמר: "לא משנה כמה רעים הם אנשים, הם צריכים לנצל אחרים כדי לפעול. אם יש לך רצון חזק, אולי נוכל לתת לך יד". שמחתי מאוד. אמרתי, "תודה רבה לך!"

בקשתי עט ונייר כדי לכתוב את הערעור שלי. הסוהר לא ענה. למורה בגמלאות הייתה מערכת יחסים טובה איתו, והוא עזר לשכנע אותו. הסוהר הסכים לבסוף לתת לי עט ונייר.

סיימתי את המכתב. למורה בגמלאות כבר הייתה תוכנית. הוא חיבר את המכתב בתוך מכנסי החורף שלו. הוא טפח על מכנסיו ואמר, "אל תדאג. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות למען המת. הבחור הצעיר יכול עכשיו לנוח בשלום".

עזבתי את בית המעצר זמן קצר לאחר מכן. האם היה המשך למקרה של הבחור הצעיר? לא ידעתי. שמעתי רק שבית המעצר עבר ארגון מחדש, ושהייתה תחלופה גדולה של מנהלים וסוהרים. אני מאמין שהשמים לא ייתנו לרשעים להתחמק מעונש.

זוועות ה-14 במארס

כמה ימים לפני ראש השנה הסינית של 2001, נדונתי לשנתיים במחנה עבודה בכפייה ונלקחתי למחנה העבודה בהואן-שי-לינג בעיר ג'י-לין, מחוז ג'י-לין. מספר מתרגלי הפאלון גונג העצורים שם קפץ ל-200. מחנה העבודה אסף מתרגלי פאלון גונג מחמש חטיבות והקים חטיבה אחת המתמחה במעצר מתרגלי פאלון גונג.

החטיבה הייתה מורכבת משלושה צוותים: בקרה קפדנית, בקרה כללית, ובקרה רופפת. צוות הבקרה הכללית היה בקומה השנייה, צוות הבקרה הקפדנית בקומה השלישית, וצוות הבקרה הרופפת בקומה הרביעית.

ב-10 במארס 2001, מתרגל בקומה השלישית דימם מאפו ומפיו כתוצאה ממכות. הוא לא יכול היה לפתוח עין אחת. בנוסף, הוא נדון לשלושה ימים בצינוק. מתרגלים בקומה השלישית החליטו לפתוח בשביתת רעב בארוחת בוקר, במחאה על האלימות. זה יהיה מאמץ משותף לכל שלושת הקומות.

ביום הרביעי של שביתת הרעב, מפקד בית המעצר ביקש משלושת הצוותים לזמן שישה נציגים לישיבה. מתרגל בן 30 ואני נבחרנו להיות הנציגים של צוות הבקרה הקפדנית.

הגשנו שלוש בקשות:

1) לשחרר מיידית את המתרגלים בבידוד;
2) על הסוהר שהיכה להתנצל ולהבטיח לא להכות שוב בעתיד;
3) לבטל את עונש "ישיבה על קרש".

נציגים אחרים הציעו שעה חופשית בכל יום. חלקם ביקשו שעתיים ללימוד הפא ולתרגול. עוד לפני שכל הנציגים יכלו לסיים את בקשותיהם, המפקד דפק על השולחן וצעק, "זה מוסד דיקטטורי! הישיבה הסתיימה!"

ביום החמישי, ה-15 במארס 2001 קצת אחרי השעה תשע בבוקר, כל הסוהרים של הכלא ואנשי צוות בבית המעצר, סך הכול כ-40 אנשים, הגיעו עם אלות חשמליות, אלות משוננות, אלות מלאות קליעי עופרת. האלות עם קליעי עופרת היו קטלניות.

עם אלות בידיהם, הם מיהרו לקומה השנייה ושאלו: "האם אתם מתכוונים לאכול או לא? אלה שעדיין מסרבים לאכול צעדו קדימה!" יותר מ-10 מתרגלים צעדו קדימה. הם נגררו לתוך "חדר המשמעת" והוכו קשות. כמה מהם לא יכלו להתלבש בעצמם במשך ימים.

ואז הסוהרים מיהרו לקומה הרביעית. יותר ממחצית המתרגלים אמרו שהם לא רעבים. הסוהרים הכו אותם בטירוף שוב.

הקומה השלישית הייתה מה שנקרא "צוות הבקרה קפדנית". כל המתרגלים בקומה השלישית שמעו את הצרחות והמכות בקומה השנייה והרביעית, הם צעקו יחד: "להרביץ זה לא חוקי! זו התנהגות פשיסטית! האשמה שלכם חמורה במיוחד משום שאתם אמורים לאכוף את החוק! אתם מבצעים פשעים במדים רשמיים!"

חלק מאיתנו קפצנו יחד, יד ביד, במחאה כדי לעשות רעשים. בזמן שהסוהרים עלו לקומה השלישית, אמרתי לכולם: "חלמתי על השמים מכוסים עננים ורודים ודג קוי באורך מעל שני מטרים שטס לכיוון צפון מזרח".

מתרגל אחד אמר: "זה די ברור. זהו רמז המבוסס על האגדה הסינית של דגי קוי קופצים מעל שער הדרקון. אם אתה יכול לעשות את זה, אתה אלוהות (דרקון). אם אתה לא יכול, אתה דג קטן. זה רמז של המאסטר עבורנו לנהוג היטב במצוקה הזו". כולנו החלטנו להגן על הדאפא בפעולות נכונות.

השומרים מיהרו לקומה שלנו. הראשון פתח את הדלת בבעיטה וצעק: "למה אתם לא צועקים יותר!" המדריך הפוליטי הגיע קצת אחריו ואמר: "בלי שטויות! אלה שעדיין מסרבים לאכול עמדו בצד!"

כולנו קמנו. המפקד אמר: "בסדר. מגיע לכם ששמכם יופיע 'בצוות הבקרה הקפדנית'". הוא הורה לשני שומרים לגרור מתרגל דאפא קרוב ל"חדר המשמעת". שומר אחד תפס את המתרגל , השני הכה אותו והלם בו עם אלות חשמליות. ההכאה היתה מטורפת. הם הפסיקו רק כאשר המתרגל איבד את הכרתו.

ניו ג'יון-הווי ממחוז שו-לאן, אדם בן 27, היה שקט בתחילת המכות. ואז הוא נאנק, "אני הולך למות" אחרי שצלעותיו נשברו. השומרים יצאו מכלל שליטה. הם המשיכו להכות בו בטירוף.

בהתחלה ניו היה מסוגל להגן על הראש בידיו. אבל אחרי שהוא איבד את הכרתו, נרפו ידיו והאלה המשוננת פגעה בצד השמאלי של ראשו. הדם נתז החוצה. השוטר לקח את שני גלילי נייר טואלט וניסה לחסום את החתך בראשו. דופק של ניו היה חלש מאוד. הוא גסס. אמבולנס הוציא אותו בכל זאת.

שמונה מתרגלים הוכו עד לחוסר הכרה על ידי צוות הבקרה הקפדנית. שלושה נלקחו לבית החולים מס' 4 לטיפול נמרץ (בית חולים המיועד למחנה העבודה בכפייה). שישים וחמישה מתרגלים בכל החטיבה נפצעו קשה. מאה וחמישה ספגו מכות "נורמליות". אחד מהם מת. מתרגל אחר, הואו ג'אן-האי מצוות התחבורה בעיר ג'י-לין מת כעבור יומיים, ריאותיו נפצעו באורח קשה על ידי האלות מלאים בקליעי עופרת.

תלמידי דאפא בתוך ומחוץ לבית המעצר עבדו יחד היטב. המידע התפשט עד מהרה. מתרגלים מחוץ למחנה העבודה חושפים את הרדיפה ולא חוסכים במאמצים, הם הפיצו את המידע של המקרה הטרגי לתקשורת בתוך ומחוץ לסין. חלקם דיווח על המקרה הזה לקונגרס העממי לאומי ולוועדה הפוליטית המייעצת של הקונגרס העממי (CPPCC). חלק ארגן בני משפחה כדי לדרוש את שחרורם של יקיריהם ממחנה העבודה.

"אנשים נהרגו במחנה העבודה! רבים נפצעו קשה!", "שמענו שרבים אושפזו!" "האם ניתן לקרוא להם שוטרים? אפילו בריונים לא היו עושים דבר כזה! זה פשוט מחריד מדי".

אנשים התחילו לדבר על זה. כל יום, אנשים הגיעו במוניות או בתחבורה ציבורית כדי לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתם במחנה העבודה. אנשים רבים עמדו מחוץ לחומות גבוהות וגדר מחוליות שרשרת של מחנה העבודה. כמה נשים צעירות בכו עם תינוקן בזרועותיהן. אנשים היו מודאגים לגבי בני המשפחה שלהם.

בעקבות הלחץ הציבורי, הקונגרס העממי הלאומי של מחוז ג'י-לין פתח בחקירה. ביום הראשון של החקירה, מחנה העבודה הנהיג משטר צבאי. כל חברי הצוות נאלצו להישאר שם. זר לא הורשה להכנס.

המפקד היה עצבני מאוד. הוא השתמש בכל הקשרים האישיים והמקצועיים שלו כדי לחפש דרך לצאת מהמבוך. תוך זמן קצר הציע הבוס שלו את הפתרון: לפזר מיידית את 65 המתרגלים שנפצעו באורח קשה ולשלוח אותם לארבעה מחנות עבודה באזורים אחרים של המחוז, כדי לשרוד את החקירה.

חמישה ימים לאחר הטרגדיה של ה-15 במארס קיבלנו את ההודעה: "לעלות לאוטובוס ולצאת מיד. אינכם רשאים לשאול לגבי היעד. היעד של כל אדם יוודע לו מאוחר יותר. מי שלא יכול ללכת יועלה על אלונקות. את אלה עם קשיי הליכה יישאו לתוך האוטובוס. אחרים יהיו יתמכו כשהם הולכים לאוטובוס. לא משנה כמה כאב תצטרכו לסבול במשך השעות הקרובות, אין לדבר ואין לצעוק. אם אתם עדיין בחיים, אתם חייבים לעזוב. זאת פקודה!"

המאסטר אמר ב"ברכה – יסודות להתקדמות במרץ II"

"לגבי תלמידי הדאפא, כל מה שאתם עושים בזמן הנוכחי זה להתנגד לרדיפה של הדאפא ושל תלמידיו. הבהרת המצב האמיתי היא חשיפת הרוע ובמקביל דיכויו והפחתת הרדיפה; באותו זמן שחושפים את הרוע, זה מנקה את ההרעלה, הנובעת משמועות ומשקרי הרוע, מראשם של האנשים – זו הצלת אנשים. זוהי החמלה הכבירה ביותר. בגלל שכמה מיליארדי אנשים יקבלו את הפא בעתיד, אם ראש האדם מכיל מחשבה שמתנגדת לדאפא, הגזע האנושי יעבור סינון וסילוק אחרי שהרוע הזה יעבור, אולי זה יגרום לאנשים, שיש להם את הגורל לקבל את הפא או לעוד יותר אנשים חפים מפשע, להיפלט בסינון. לכן כל מה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי הוא כביר, רחום ומשלים את שארית הדרך שלנו."

לכן השתדלתי לעשות את המיטב כדי לחשוף את הרוע מבעוד מועד. למרות שהמידע אולי לא יפורסם באתר מינג-הווי (היה קשה אז לפרוץ את חסימת האינטרנט), הייתי צריך לארגן את החומר היקר עם המידע ממקור ראשון על הרדיפה. זוהי משימה היסטורית שמאסטר תכנן עבורי.

תהליך הכתיבה היה בערך כפי שכתבתי על מותו הפתאומי של הבחור הצעיר. זה היה פשוט הרבה יותר קשה ועם יותר עליות ומורדות. הייתי צריך לכתוב אותו מחדש שלוש פעמים אחרי ששתי הגרסאות הראשונות הושמדו. בסופו של הדבר, עם עזרה מכל תלמידי דאפא בתא, כתבתי אותו בזמן העינוי של "ישיבה על קרש".

בחודש פברואר 2003 אחרי שהצלחתי לצאת ממחנה העבודה, מתרגלים אחרים שאלו אותי: "מי כתב על 'הזוועות של ה-14 במארס'? זה בטח נכתב בידי עד כי זה כל כך ספציפי ומפורט! סיימתי לקרוא אותו עם דמעות".

כאשר ציינו את "הזוועות של ה-14 במארס", זה החזיר אותי מייד לסצנה המרהיבה של מתרגלים שהגנו על הפא והתמידו באמונתם בדאפא. חשבתי לעצמי: "כל עוד מישהו קורא אותו, זה מספיק. לא הקרבתי לחינם. לא אכזבתי את המאסטר על האחריות שהעניק לי. הגשמתי את המשימה ההיסטורית שלי!"

המשך יבוא…