רגשנות (צ'ינג) מציבה אתגרים למטפחים ויכולה להתבטא בצורות שונות. מטפחים יכולים להעלים עין בקלות מחלק מהצורות האלו אם מחשבתם אינה ערנית. המאמר הזה נוגע בשלושה אספקטים של רגשנות: טיפול בבני משפחה, געגועים לבני משפחה שמתו, והבחנה בהשפעה של רגשות.

משפחות יכולות להיות מלכודות

בחברה הרגילה, כשכמה דורות חיים תחת קורת גג אחת זה נחשב לברכה. כמטפחים אנו מתייחסים לבני משפחתנו בטוב לב, אך אם נקדיש את עצמנו לטפל במשפחתנו מבלי מלעשות שום דבר אחר, אז זה הולך לקיצוניות.

כמה מתרגלים עמיתים מבוגרים עושים ככל יכולתם כדי לשרת את ילדיהם ואת נכדיהם. הם מכלים את כוחם בבישול למען המשפחה, טיפול בתינוקות במשך היום והשכבתם לישון בלילה. באופן זה הם מתישים את עצמם ונעשים עייפים מכדי ללמוד את הפא, שלא לדבר על להבהיר את האמת.

אבא של מתרגלת עמיתה היה אלמן. הייתה לה אהדה רבה לאביה. כתוצאה מכך, היא בישלה את כל שלוש הארוחות ונשארה בביתו של אביה בלילה כדי לדאוג לו. למרות שסבלה מנדודי שינה, עדיין טיפלה באביה בקפדנות. כתוצאה מכך היא הייתה עייפה באופן קבוע.

באופן מפתיע, אביה הציק לה לעתים תכופות. לבסוף היא הבינה שיש לה החזקה לאהבה לאביה. ואז היא אמרה לו: "אני עסוקה מאוד וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. אם אתה עדיין אומלל, יהיה עליי לבוא פחות".

לאחר השיחה אביה השתנה לגמרי. הוא נעשה ידידותי מאוד כלפיה והבין את מצבה. הוא לא זקוק לטיפולה בכל יום. כתוצאה מכך, יש לה יותר זמן לעשות מה שמתרגלים צריכים לעשות.

מטפחים צריכים לאמוד את המידה שהם מקדישים את עצמם לבני משפחתם. מידת הדאגה צריכה להיות הולמת. מטפחים צריכים להתייחס לכל היבט של החיים כחלק מהטיפוח; אנחנו דואגים ברצינות לבני משפחתנו ומאזנים את יחסי המשפחה היטב. אך, עלינו לדעת שטיפוח עומד במקום הראשון והוא החשוב ביותר.

מטפחים פוגשים בכל יום באתגרים להבחין מהם התכנונים של הכוחות הישנים ומהם של המאסטר. אנו צריכים לעשות בחירות בכל צעד בדרך. המאסטר סידר שאנו נהיה תלמידים שעוזרים לו לתקן את הפא, ולא לכלות עצמנו ביחסים משפחתיים.

לטפל באובדן של בן משפחה ברציונליות

לפי הסטנדרט של אנשים רגילים, להתגעגע בצער לבני משפחה שמתו, זה שיקוף של אהבתו ונאמנותו של אדם. אך בטיפוח, זה נגרם מהפרעה של הרגשות.

שמעתי את הסיפור הבא: אם הייתה עצובה מאוד בגלל מותו של בנה בן השבע. בכל פעם שחשבה על הילד היא הייתה הולכת לבכות על קברו. זמן קצר לאחר שמת היא שוב נכנסה להריון. אבל הילד השני מת גם הוא בגיל שבע. היא התגעגעה מאוד לשני בניה ולעיתים תכופות בכתה על קבריהם.

נולד לה ילד שלישי, אך גם הוא מת בגיל שבע. בדיוק כשהיא הייתה על סף התמוטטות, היא פגשה בטאואיסט. הטאואיסט אמר לה: "שלושת הבנים שהיו לך הם אותו הילד. הוא שב חזרה כדי לגרום לך לסבל כי לא יכולת להתגבר על מותו".

המאסטר סיפר לנו סיפור דומה על מטפח וצבי. מטפח תרגל לבדו ביער. פעם הוא הציל צבי ובזבז זמן רב בטיפול בחיה. בהדרגה הוא סטה מהטיפוח שלו ולא יכול היה לטהר את מוחו מהמחשבות על הצבי אפילו לאחר מות הצבי.

בסוף חייו הוא לא חשב על טיפוח; הוא חשב על הצבי. כתוצאה מכך, הוא התגלגל כצבי. הוא למד את השיעור הזה בדרך הקשה: שנים של טיפוח ירדו לטמיון.

כל מטפח צריך להתמודד עם הנושא של חיים ומוות. יש מטפחים שיכולים לוותר על החיים והמוות שלהם, אך לא יכולים לוותר על מותם של בני משפחה. הם שוכחים שבני משפחתם בחיים האלו הם ישויות עצמאיות עם גורל משלהן. אם הגיע זמנם, הם צריכים לעזוב. ואז הקשרים הגורליים בחיים אלו מסתיימים.

כמטפחים, אנו דואגים לבני משפחתנו כשהם כואבים או חולים. אך, אין עלינו להיות תקועים בגעגועים אליהם אם הם מתו.

מהם רגשות?

בשבילי, רגשות (צ'ינג) הם שמישהו משתמש בקנה המידה שלו עצמו כדי לאמוד דברים. אדם מוכן לאבד את חייו עבור משהו או מישהו שהוא אוהב. אך באשר לדברים שהוא אינו אוהב, הוא עלול לשנוא אותם מאוד. במילים אחרות, קנה המידה של רגשות הוא המושגים שרכש לאחר לידתו. הם אינם תכונת היקום.

שימוש ברגשות כקנה מידה הוא דבר שגוי במהותו. מטפחים בהחלט אינם צריכים להשתמש בקנה מידה רגשי כדי לאמוד דברים, או להישען על רגשנות כדי לתחזק את חייהם. למעשה, להדגיש רגשות זה אותו דבר כמו להדגיש מושגים אנושיים ולהחזיק בדברים אנושיים.

רגשות עלולים להביא את המטפח לטפל בצורה שגויה ביחסים משפחתיים. בחברה הרגילה, עלינו לכבד ולדאוג היטב להורינו ולילדנו. אך אם ניתן ערך גבוה יותר לרגשות מאשר לפא, אז זה מסוכן.

מטפח נשען על הטיפוח כבסיס. מטפח טוב ישים את שלושת הדברים בעדיפות החשובה ביותר ויאזן את חיי המשפחה שלו כראוי. יש לו את החוכמה, היכולת והדרכים לנהל דברים, כי הכול בא מלימוד הפא.

הכוח של הפא וטיפוח יציב יכולים לעזור לנו לסלק רגשנות.

המאסטר אמר לנו שרק על ידי ויתור על הרגשנות תהיה לנו חמלה. חמלה היא חסרת אנוכיות, לא מותנית וללא רדיפה. ואילו הרגשות מושפעים בקלות.

עלינו לדעת שבני משפחתנו הם אלו שיש להם קשרים גורליים איתנו. אנו לא יכולים לפנק אותם ולהרוס את עתידנו עבורם. אם נעשה כך, לא נעשה להם שום טובה.

בזמן ההגעה לשלמות, כשנתבונן לאחור על חיי המשפחה שלנו, האין זו פשוט מחזה? אם נוכל לדעת בבהירות שכל דבר בחברה האנושית הוא אשליה וששום דבר באמת שייך לנו, לא נושפע.