[הערת המערכת: המאמר הוא מ-2015. כיום מלאו יותר מ-17 שנים לפתיחת הרדיפה האכזרית נגד הפאלון גונג (פאלון דאפא) בסין]

זה היה יום חם והביל, כמעט לח מדי לנשום. הטיסה שלי איחרה והיה כבר 2:00 לפנות בוקר כשהגעתי למלון. כל הלילה חלמתי אותו חלום שנראה כה מציאותי: חיילים ושוטרים נושאי נשק פטרלו על הגגות סביב כיכר טיאננמן כשאנו המתרגלים עומדים מחוץ לכיכר.

בחלומי שאלתי את עצמי: "האם אכנס? האם אני פוחדת?" נשימותיי המהירות בחלום היו כל כך ממשיות. בחלומי צעדתי קדימה.

בבוקר התעוררתי רגועה. לא ידעתי מה הולך לקרות, אבל ידעתי מה עליי לעשות. סיפרתי לחברותיי הווי, פאן ויאנג על חלומי. כולנו חייכנו והחלטנו שעלינו ללכת היום, רק כדי להביע תמיכה ולבקש צדק למען הפאלון גונג.

כשסיימנו לתרגל, השעה הייתה כבר 9:30. ארבעתנו לקחנו מונית לכיכר טיאננמן.

לא ידענו שה-20 ביולי 1999 יסמל את אחד הימים האפלים ביותר בהיסטוריה. לא ידענו שביום זה יתחיל קמפיין של רדיפה אכזרית. ביום הנורא הזה, שאסור לאיש לשכוח, הייתי עדה לחמלה ולרוע, לרוגע ולאלימות בעיר ההיסטורית של בייג'ינג.

המונית נסעה מזרחה ברחוב צ'אנג-אן. פתאום ראינו מכוניות משטרה בכל מקום. כשהגענו לאזור שי-דאן הרחוב היה חסום, כך שפנינו צפונה ונסענו לכיוון השער האחורי של העיר האסורה. עד מהרה נתקלנו בעוד מחסומים.

יצאנו מהמכונית ופנינו לכיוון כיכר טיאננמן. אנשים רבים צעדו איתנו. רובם נראו כמו איכרים מהכפר. ההמון נע קדימה והאווירה הפכה מתוחה. קבוצות שוטרים עצרו אנשים ושאלו שאלות.

מתרגלים הסבירו בשקט לשוטרים בכל מיני ניבים בשפה הסינית מדוע הם הגיעו לשם: "לומר לממשלה המרכזית שפאלון דאפא הוא טוב. כולנו מתוגמלים מהשיטה. אנא שקמו את המוניטין של פאלון דאפא". השוטרים צעקו, קיללו ודחפו אותם לתוך שורות אין סופיות של אוטובוסים.

רציתי לומר אותו דבר. לא חשבתי מה עלול לקרות לי אם ידחפו אותי לתוך אוטובוס. לא עצרנו והמשכנו קדימה. זה היה מסע ארוך שנמשך 10 דקות. אנשים סביבנו נלקחו בזה אחר זה לתוך אוטובוסים. ההמון לפנינו הלך והתמעט יותר ויותר. בסופו של דבר עצרו גם אותנו.

"מה אתן מנסות לעשות? האם אתן פאלון גונג?"

"כולנו מתרגלי פאלון גונג". "אנו רק רוצים לומר לממשלה המרכזית שפאלון גונג מלמד אמת-חמלה-סובלנות. השיטה מועילה פיזית ורוחנית כאחד".

"תסתכלו על עצמכן. אתן נראות מחונכות היטב וחיות חיים טובים. מדוע אתן מתרגלות פאלון גונג?"

"רוב מתרגלי פאלון גונג הם אינטלקטואלים. כולנו למדנו בקולג'. כנראה יש לכם הבנות לא נכונות לגבי הפאלון גונג. הוא מרומם את מחשבתו של אדם".

לאחר חילופי הדברים האלה נלקחנו כולנו לתוך אוטובוס מלא במתרגלים מכל המדינה. כולנו נפגשנו פה ביום הזה כי כל אחד הגיע כדי לדבר ממעמקי לבו.

ב-11:00 בבוקר לקח אותנו האוטובוס לבניין ריק של בית ספר תיכון. נשלחנו לכיתות לימוד שונות כשכל אחד מפוקח על ידי 7 או 8 שוטרים. מערכות טלוויזיה של תחנת הטלוויזיה המרכזית הסינית שידרו בקול הרם ביותר תעמולה שהמתקיפה והשמיצה את הפאלון גונג, במילים הזדוניות והרעות ביותר ובשקרים חסרי בושה. כפו עלינו לצפות בשידור ולאחר מכן לכתוב את ההבנות שלנו מהתעמולה.

אף אחד שבא לעתור למען הפאלון גונג בכיכר טיאננמן באותו היום, לא ציפה לכך. השוטרים צעקו עלינו ואני שאלתי את עצמי: "במה אני מאמינה? האם באמת אמונתי לא נכונה?" התשובה הייתה לי ברורה מאוד: "אמת-חמלה-סובלנות אינו טעות. הייתי עדה לכל כך הרבה ניסים בקרב מתרגלים עמיתים. כל כך הרבה מחלות סופניות בלתי ניתנות לריפוי נרפאו. אין שום דבר רע בתרגול פאלון גונג".

כתבתי מה שאני באמת חושבת ואז העלו אותי שוב לאוטובוס.

נלקחנו לאמפיתיאטרון העובדים. 7 או 8 אוטובוסים מלאים במתרגלים חנו שם. אחד השוטרים צעק בקשר האלחוטי שלו: "כאן כבר מלא. סעו למקום אחר" אחד השוטרים באוטובוס שלנו שאל: "מה לגבי מחוז פנג-טאי?" ענו לו: "הוא גם מלא. נסו במחוז שי-ג'יינג-שאן".

בשעה 14:00 אחר הצהריים הגענו לאמפיתיאטרון במחוז שיו-ג'ינג-שאן. חילקו אותנו לקבוצות על-פי הפרובינציה בה אנו גרים. כולנו ישבנו על הדשא כשהשוטרים מקיפים אותנו.

השמש הייתה ממש מעל ראשנו. הבטתי סביב – כל האמפיתיאטרון, כל המושבים והשדה היו מלאים במתרגלים מכל סין. נשים וגברים, מבוגרים וצעירים. כמה מהנשים נשאו איתן תינוקות או ילדים קטנים. לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יגיעו לכאן להגן על המוניטין של הפאלון גונג באמצעות החמלה והכנות שלהם.

ישבנו שם בשקט. רובנו קראנו ב"ג'ואן פאלון" הספר העיקרי של השיטה. זה היה מחזה נהדר כל כך ומלא רוגע. נראה שכולם התעלמו מהסכנות ומהסיכונים ומהשוטרים העצבניים החמושים ברובים.

לפני שירדה החשיכה, שוב פלחו הקולות הרמים של המיקרופונים את האמפיתיאטרון בשקרים של הרוע. משום מקום מישהו פתאום החל לשנן את "לון יו", החלק הפותח את "ג'ואן פאלון". עם דמעות שכיסו את פניי, שיננתי שוב ושוב את ה"לון-יו" בקול רם.

אחד השוטרים הרים את האלה שלו והחל מכה מתרגל. מתרגלים אחרים מיהרו לסוכך עליו בגופם, כשהם צועקים: "אל תכה אותו". שוטרים נוספים הגיעו למקום והכו באלות את המתרגלים האלה.

אחד המתרגלים החל לשנן שיר של מאסטר לי הונג-ג'י, מ"הונג יין":

"בלי לשמור דבר

"לחיות – בלי רדיפות,
למות – בלי לרצות להישאר;
כשמסלקים את כל המחשבות האשלייתיות,
אין זה קשה לטפח לבודהא."

המתרגלים חזרו על השורות כהד. קולותיהם פרצו דרך הלילה האפל והגיעו עד לקצה הכיפה.

מחיתי את דמעותיי והצטרפתי. באותו הרגע, חיי התעלו מעלה. החיים והמוות היו מעבר לכל שיקול שלי. הבנתי שכמטפחת, המשימה שלי היא להגן על האמת של היקום, שבה מושרשת אמונתי.