תאונה לא צפויה

בבוקר של ה9 באוקטובר 2009 רכבתי הביתה על אופניי החשמליות כשהתנגשתי חזיתית במכונית שנסעה בכיוון ההפוך. אני זוכרת שלפני שהתעלפתי שמעתי "בום" מההתנגשות.

לאחר כמה דקות חזרתי להכרה והצלחתי להתקשר לבעלי מהטלפון הנייד שלי. אמרתי לו שהייתי מעורבת בתאונה ובקשתי שיבוא לקחת אותי הביתה. הוא הגיע לאחר כ-40 דקות. כשראה את מצבי הוא היה מודאג מאוד, ושאל אם אלך לבית החולים. הרגעתי אותו, "אני בסדר. אני מטפחת פאלון דאפא, אז אתה צריך לבטוח בשיקול דעתי".

נהג המכונית בן ה-19 היה המום. הוא הפציר בי לקבל עזרה רפואית. "דודה, בבקשה, גשי לבית החולים!"

הרגעתי אותו שאהיה בסדר. הוא אמר לבעלי: "קראתי לאמבולנס, אך היא סירבה ללכת לבית החולים. היא אמרה לצוות האמבולנס לא לגעת בה. הם לא הצליחו לשכנע אותה ועזבו; מיד לאחר מכן היא התעלפה שוב".

לחזור הביתה ולהבהיר את האמת

בעלי, המום ומודאג ממצבי, ביקש ממני שוב לגשת לבית חולים. התעקשתי שאני בסדר ושאני רק רוצה לחזור הביתה.

אך עדיין לא יכולתי לזוז בעצמי ולא הייתי יציבה בגלל סחרחורת, כאבים ברגליי ופגיעה חמורה בזרועותיי ובגבי. לא יכולתי לשבת מאחוריו על האופנוע שלו, אז בעלי ביקש מהנהג הצעיר לקחת אותנו הביתה.

כשהגענו, הלכתי למיטה, התמוטטתי עליה והתעלפתי. התעוררתי זמן מה לאחר מכן ובעלי והנהג ניסו שוב לשכנע אותי ללכת לבית החולים. הנהג היה מודאג וביקש ממני לחתום על מכתב הפוטר אותו מאחריות לתאונה. ידעתי שהכול בסדר איתי אז חתמתי על המכתב ואף ניצלתי את ההזדמנות להבהיר לו את האמת. אמרתי לו, "אני מתרגלת פאלון דאפא. אם לא הייתי מטפחת בפאלון דאפא, הייתי מסכימה ללכת לבית החולים ואתה היית צריך לשלם את ההוצאות הכבדות של הטיפול הרפואי".

"תודה לך דודה, את אדם טוב", הוא השיב, "אך אני עדיין דואג לחייך כי קבלת מכה חזקה בתאונה". הרגעתי אותו והתרעתי בו לשים יותר לב לנהיגתו.

ביקשתי ממנו לחזור לעיתים קרובות על המשפט: "פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב". הוא הסכים ואז ניסה לתת לי כסף להוצאות רפואיות לפני שעזב.

סירבתי להצעתו, אך הוא התעקש והשאיר את הכסף ומיהר לצאת מהבית.

הוא נעלם ולא יכולתי להחזיר את הכסף, אז החלטתי להשתמש בכסף כדי להציל עוד יצורים חיים. ברגע שחשבתי על זה, הנפיחות מהמכות שקבלתי בגבי, בראשי ובזרועותיי נעלמה מיד.

המצב מחמיר, מתרגלים עמיתים תומכים ללא תנאי

אחרי שהנהג עזב התעלפתי שוב. בעלי העיר אותי בכוח, מחשש לחיי. הוא שאל אם אני יודעת מי הוא. "ודאי שאני יודעת מי אתה", השבתי, "אנחנו משפחה! בבקשה תקרא לבעלי, הוא המספר הראשון בחיוג המהיר שלנו".

כשבעלי שמע את תשובתי ההזויה, הוא נכנס לפניקה. אמרתי לו, "מהר, למד אותי את נוסחאות תיקון הפא לשליחת מחשבות נכונות, אינני מצליחה לזכור אותן". בעלי לימד אותי את הנוסחאות מילה במילה. הוא המשיך בהתמדה במשך חצי שעה עד שלפתע מילותיי התבלעו. בנקודה זו הוא החליט לקרוא למתרגלים עמיתים לעזרה.

הוא התקשר למתרגלת ונתן לי את השפופרת. כיוון שרציתי לדבר ברור, המילים שלי היו רהוטות וברורות כאילו לא סבלתי שום השלכות מהתאונה. תיארתי לה את מצבי ושאלתי אם היא יכולה לעזור. היא מייד התקשרה לעוד מתרגלת ותוך שעה הן הגיעו לביתי. שלחנו יחד מחשבות נכונות במשך יותר משעה. מצבי נשאר טוב כל הזמן הזה, ושתיהן חשו רגועות מספיק כדי לחזור לביתן.

כמה שעות מאוחר יותר מתרגלת אחרת הגיעה לבקר. להפתעתי לא יכולתי להחזיק את ראשי. הרגשתי כאילו ראשי לא מחובר לגופי. תוך שאני תומכת את ראשי בידי סיפרתי למתרגלת מה שקרה לי. בקשתי ממנה לבדוק את רגליי והיא אמרה, "רגלייך כל כך נפוחות שהן נראות מעוותות". לא נבהלתי והרגעתי אותה שהמצב יכול להיפתר עוד מעט. היא הציעה לטפל בי ביום המחרת ושכנעה את בעלי ללכת לעבודה.

החלמה מוחלטת דרך התמדה בטיפוח

למדנו את הפא ושלחנו מחשבות נכונות במשך זמן רב. הייתי נחושה לשבת זקוף כשלמדנו את הפא והצלחתי לעשות זאת על ידי כך שנשענתי על הקיר כשאני תומכת את ראשי בידי. ממש לפני שבתי חזרה הביתה מבית הספר, המתרגלת נכנסה למטבח להכין לה ארוחת צהריים. התרגשתי מאוד ממעשיה וחשתי בת מזל לקבל תמיכה רבה כל כך. נעשיתי נחושה אף יותר להתגבר על המצוקה הזאת.

כשהמתרגלת הייתה עסוקה במטבח, הכרחתי את עצמי לעמוד ולתרגל את התרגיל הראשון, השלישי והרביעי. אף שהתייסרתי מכאב ברגליי ובצווארי, התמדתי, כשאני מבטיחה בשקט למאסטר להתגבר על המצוקה הזאת. אחרי שסיימתי את התרגול כל גופי התכסה בזיעה, אך רגליי החלימו מספיק כדי שאוכל להסתובב בחופשיות. עם השתפרות זו, יכולתי לשכנע את המתרגלת לחזור לביתה אחר הצהריים.

לאחר ארוחת הצהריים התחלתי לתרגל את התרגיל השני. באמצע התרגול חשתי כוח מפלח את צווארי ושמעתי קולות היסדקות. מייד אחרי זה, צווארי הרגיש הרבה יותר טוב. לאחר שסיימתי את התרגיל למדתי את הפא עד הערב.

כמה מתרגלים באו לבקר אותי באותו ערב ויחד צפינו בהרצאה מוקלטת של המאסטר. אף שחשתי מותשת לגמרי, סירבתי לשכב וישבתי על הרצפה בתנוחת לוטוס יותר משעה, כשאני תומכת את צוואריי בידי. המתרגלים העמיתים גם שלחו מחשבות נכונות יחד איתי. הודיתי להם על שהקדישו זמן ללמוד אתי את הפא.

לאחר שעזבו, גיליתי שצווארי יכול לתמוך בראשי, ורגליי חשו שהכאב פחת. המשכתי להתמיד במחשבות נכונות ולימוד פא כל הלילה.

ביום השלישי, למדתי את הפא ותרגלתי את התרגילים בארבע בבוקר כמו שתמיד עשיתי לפני שהלכתי לעבודה. אחר הצהריים, עמיתיי המודאגים בעבודה ניסו לשכנע אותי לחזור הביתה לנוח, אך הבטחתי להם שאהיה בסדר והמשכתי את המטלות בעבודה. ארבעה ימים לאחר התאונה חזרתי הביתה מהעבודה לאחר שסיימתי את משמרת הלילה ונפלתי לשינה עמוקה. התעוררתי כמה שעות לאחר מכן וגיליתי שצווארי הבריא לגמרי. כמה ימים לאחר מכן רגליי חזרו למצבן הרגיל.

הוקרה והכרת תודה

בזמן שעברתי את החוויה הקשה הזאת, חבריי נהרו לבקר אותי. הם הביאו איתם כסף ומתנות-החלמה. תרמתי את הכסף לאתר הפקת חומרי המידע שלנו בתקווה שזה יוכל לעזור להציל עוד יצורים חיים.

ההתמדה שלי בטיפוח, המחשבות הנכונות, והאמון במאסטר ובפא, עזרו לי להתגבר על מצוקה מסכנת חיים זו. החוויה הזו לימדה אותי להוקיר במיוחד את המילים של המאסטר:

"אם לתלמידים יש שפע של מחשבות נכונות,
למאסטר יש הכוח להפוך את הגאות"
"הקשר שבין המורה לתלמיד" ("הונג יין II")

הודות לתמיכה ללא תנאי ממתרגלים עמיתים וההגנה החומלת מהמאסטר, יכולתי להתגבר על המצוקה הקשה הזאת.