אני מתרגלת מג'יא-מוסי שאולצה להיות חסרת בית. היום נכנסתי לאתר Clearwisdom  והתברר לי שצ'נג האן-בו נרדפה למוות. קשה לי להאמין שזה נכון. ראיתי את תמונתה ולא יכולתי להפסיק לבכות.

גברת צ'נג האן-בו

פגשתי את צ'נג האן-בו בשנת 1998. במטרה לשרוד, היא מכרה דפי טישיו לאורך דרך באו-וויי. היא השתמשה בהכנסות המכירות השבועיות, כדי לעזור לבעלה לטפל בכל משפחתם. חדרה הקטן היה מלא בערמות נייר. קרובת משפחה מבוגרת גרה איתם. החיים היו מאוד קשים אך היא הייתה מאוד חיובית. צ'נג האן-בו הייתה תמיד מאוד חרוצה בלימוד הפא. בדרך כלל היא למדה את הפא בעמדה ליד הדלת בבגדי עבודה. כשעברתי לידה היא אפילו לא הבחינה בי.

בשנת 2001 הייתי כלואה במחנה עבודה בכפייה. בערך בסוף ספטמבר מתרגלים אולצו לשבת ולצפות בחומר שטיפת מוח בטלוויזיה. הבחנתי שצ'נג האן-בו הייתה גם היא שם. עינינו נפגשו והחלטנו בהסכמה שקטה, לא לשתף פעולה עם רדיפה כזאת. בזמן ההוא מתרגלים נעצרו ונכלאו שם באופן תמידי. השוטרים עצרו באופן בלתי חוקי הרבה מתרגלים כעשרה ביום בערך. ברגע שנעצרו, הם עברו חיפוש ונשללו מהם זכויות אדם. מתרגלים הוחזקו תחת השגחתם של אסירים פליליים שמונו לשלוט בזכויות חדר הרחצה. השוטרים השתמשו בשיטות רבות לכפות על מתרגלים לוותר על אמונותיהם. למתרגלים לא הרשו לדבר אחד עם השני. לא הרשו להם לשהות באותו החדר. ניתנו להם לחמניות מאודות מקמח שחור, עם קערת מים במקום מרק. הם אולצו לעבוד כעבדים לפחות כעשר שעות בכל יום. בנוסף, סגרו אותם בחדר קטן ואפל. השוטרים העמידו פנים אדיבות כלפיהם ואז כפו עליהם לוותר על תרגול דאפא דרך תקיפות אכזריות, תליה או מניעת שינה. רבים מהמתרגלים רומו להתפשר עם עקרונותיהם מול הרודפים. אולם צ'נג האן-בו מעולם לא התפשרה על עקרונותיה, וטיפחה בצורה יציבה מבעד ללחץ של השוטרים.

לבסוף, ב-1 באוקטובר, הייתה לנו הזדמנות להיות ביחד עם כמה מתרגלים, כשכמה מתרגלים שהאמינו ביציבות בדאפא התאספו בחוץ ביחד. ניצלנו את הזמן הקצר לשיתוף בינינו, איך לשתף פעולה בצורה היעילה ביותר אחד עם השני, כשהייתה הסכמה בינינו שצ'נג האן-בו תבהיר את האמת למנהיג הצוות.

באמצע נובמבר "צוות האנטי שינוי" שלנו פורק וצ'נג האן-בו ביחד עם שלושה מתרגלים ואנוכי נשלחנו ל-"צוות מנוהל בקפידה" לשם החמרת רדיפה. אחרי כמה ימים נשלחתי לתא בידוד, כיוון שלא צייתי לחוקים. שאלתי את ראש הצוות: "אם אתה מתייחס אלי בדרך כזאת, האם אתה יודע מה אעשה?" באותו הזמן המתרגלים האסורים בשורה סמוכה אלי, החלו בשביתות רעב כדי לגנות את הרדיפה. השוטרים פחדו שאשבות רעב גם כן. בסופו של דבר, הם שלחו את צ'נג האן-בו לחדרי. שיננתי את דאפא בעל פה ועשינו שיתוף מדי יום. היא שיננה בעל-פה את הפא מהר מאוד על אף שהידע שלה נראה מוגבל. המחשבות שלה היו מאוד טהורות והיא תרגלה בצורה גלויה מתי שרצתה. לפעמיםהייתי מאוד עצבנית בגלל זה, אבל לה לא היה אכפת כל כך. מאחר ותא המאסר שלנו פנה כלפי חדר הרחצה, המתרגלים יכלו להעביר לנו מסרים כשעברו. היא הייתה שואלת אותי: "אחותי, בואי הנה בבקשה, למה הם מתכוונים?" אני הבנתי את כוונתם על פי התנועות וקריאת השפתיים. הייתי מעבירה הלאה את המסר למתרגלים אחרים שהלכו לחדר הרחצה. שיתפנו פעולה אחד עם השני היטב. תא המאסר שלנו הפך ל-"חדר תקשורת". יצרנו אווירה טובה. רבים מן האסירים הרגילים הבינו את האמת. הם עזרו לנו להעביר את מאמריו של המורה, מה שהפיח בנו אומץ לעמוד בפני הרדיפה.

שתינו היינו נחושות ללמוד את הפא ולשנן בעל פה את הפא. שיתפנו פעולה ועזרנו אחת לשנייה והזהרנו אחת את השנייה לא לסור מן הפא. המחשבות הנכונות שלנו הפכו חזקות יותר וסביבת הטיפוח שלנו הפכה טובה יותר ויותר. למדתי רבות מהשיתוף שלה. למשל, עד שהיא אמרה משהו שגרם לי להבין, לא עלה בדעתי שעלי לעזוב את מחנה העבודה בכפייה. היא עזרה לי לשלוח מחשבות נכונות להתנגד לרדיפה. בעקבות זאת באמצע דצמבר חשפתי את כל הרדיפה המרושעת למנהל מחנה העבודה. יותר מכך, הבהרתי את האמת למנהל וחשפתי את הרדיפה שסבלתי. צ'נג האן-בו רק האזינה לי, מבלי לומר דבר. כשהמנהל עזב, פניתי אליה בתלונה ושאלתי אותה מדוע לא עזרה לי לחשוף את ההתנהגות המרושעת. היא הודתה שלא שיתפה עמי פעולה היטב. מאוחר יותר התלוננתי בפניה שוב במצב דומה. היא מעולם לא נראתה עצובה ואמרה: "לא פעלתי היטב בפעם הזאת. היה עלי לפעול היטב".

באמצע דצמבר סבלתי בשביתת הרעב. פעם אחת אכלתי משהו והקאתי עד לדימום. בצפון מזרח היה כל כך קר. אולם לרודפים במחנה העבודה בכפייה לא היה מעולם אכפת מבני אדם שם. החדר היה קר בצורה קיצונית. ובכל זאת ניתנו לנו רק בגדי כותנה ללבוש. במשך הלילה סיפקו לנו רק שמיכה דקה. הייתי מתעוררת כמה פעמים במשך הלילה בגלל הקור העז. צ'נג האן-בו שמה את בגדיה על השמיכה שלי והייתה משננת בעל-פה את הפא עבורי. בסביבות ה- 16 בדצמבר לא יכולתי לקום מן המיטה. ברכיי היו קפואות אך הקיבה שלי הייתה כל כך לוהטת שלא יכולתי ללבוש בגדים. מלבד זאת כל גופי היה קפוא. אפילו תחת מצב מעיק כזה לא ניתנה לי כל זכות לעזוב את התא. כמה אסירים שהבינו את האמת, היו עוזרים ושולחים לי מעט מים חמים . צ'נג האן-בו הייתה שמה את המים החמים בבקבוק פלסטיק ומחממת את החלקים החיצוניים שלי. לפעמים היא הייתה מחזיקה את רגליי ומחממת אותן בזרועותיה. לאחר מכן רופא הגיע והודיע שלחץ הדם שלי ירד מתחת ל- 50. אבל השוטרים לא הראו חרטה כלשהי, בכלל לא. הם אפילו לא הודיעו לבני משפחתי. בכל המצב הזה צ'נג שמרה עלי יום ולילה. היא מעולם לא חשבה על עצמה. היא גם עודדה אותי ושיננה את הפא לפני. חוסר אנוכיותה נגע ללבי. חיי כמעט עברו, כך שהשוטרים האלה החליטו ל"הלעיט אותי בכפייה" (סוג עינוי). אמרתי להם שעלי לראות את משפחתי כיוון שהם הורגים אותי. בכל אותו הזמן, צ'נג עזרה לי לשלוח מחשבות נכונות. ב-20 בדצמבר, בני משפחתי דרשו שהשוטרים ישלחו אותי לבית החולים. הרופאים אמרו שחיי בסכנה. השוטרים נשאו אותי בחזרה למחנה העבודה בניגוד לרצון בני משפחתי והמלצת הרופא שאשאר בבית החולים. כשחזרתי למחנה העבודה היו שם שני אסירים שעזרו לי בסתר. בלילה שלאחר מכן בני משפחתי הצילו אותי. השוטרים שפחדו שהחדשות יודלפו, העיפו את צ'נג האן-בו מתא המאסר שלי. הם שיקרו וסיפרו שהלכתי לבית החולים ולכשאבריא אחזור בחזרה. בלילה של ה-21 נשלחתי לבית החולים להצלה לשעת חירום. לאחר כמה ימים ברחתי ממחנה העבודה בכפייה. כאשר שיתפנו זו את זו בשיחותינו התחייבנו שנשתף פעולה מחוץ או בתוך המחנה כדי להתנגד לרדיפה. כשעזבתי את מחנה העבודה, הדבר הראשון שהיה עלי לעשות היה למצוא את בעלה של צ'נג. סיפרתי לו על החשכה בתוך מחנה העבודה בכפייה. באותו הזמן רבים מבני האדם פחדו מן הרוע של מחנה העבודה, אבל בעלה (שאינו מתרגל) אמר: "עלי ללכת לשם לשאול על אשתי". לא ציפיתי שלא אוכל לראות מעולם את צ'נג האן-בו שוב.

חשפתי את הרדיפה המרושעת בחוץ והצלתי מתרגלים עמיתים. בכל פעם שראיתי סיפורים של צ'נג האן-בו ומתרגלים עמיתים אחרים באינטרנט, הרגשתי מאוד בחסרונם.

מאוחר יותר שמעתי שצ'נג שוחררה לבסוף. הייתי מאוד מאושרת. באמת רציתי מאוד לפגוש אותה ולפחות להודות לה. רציתי גם לספר לה: "אני לא אאשים את המתרגלים העמיתים שלנו". אולם, לא התפניתי לכך מעולם. אני אפילו לא ביקשתי את סליחתה ועכשיו היא מתה.

היום, שמונה שנים עברו מאז שהחלה הרדיפה. הרדיפה האכזרית עדיין נמשכת. לפחות מ-3000 מתרגלים שטיפחו "אמת-חמלה-סובלנות", נשללו החיים. אינני יכולה למנות כמה מתרגלים עדיין כלואים במחנות עבודה בכפייה ובבתי כלא. האם זה מה שנקרא "גדולה, זוהר וצדק"? שהמפלגה הקומוניסטית הסינית חושפת? האם זה מה שנקרא "חברה הרמונית" של המאה -21? בני אדם שמבהירים את האמת היו אומרים לעתים קרובות שטוב מתוגמל בטוב ורוע מעורר גמול רע…  המפלגה הקומוניסטית הסינית תיפול בקרוב.