התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

שלום מאסטר יקר,

שלום גוף אחד,

באמצע כתיבת התנסות זו, החלטתי לשמור אותה לעצמי כי חשבתי שאינה יכולה לתרום לאף אחד כי היא קשורה רק בטיפוח האישי שלי וויתרתי. ואז התחילו להראות לי שהבעיה שלי אינה ייחודית וראיתי אותה גם באחרים, אז החלטתי לשתף והלוואי ומישהו יוכל להיבנות מזה גם.

תרעומת היא חומר

בקשתי להיפגש עם מטפח שעבדתי איתו יחד בפרויקט. חיבבתי אותו מאוד מהיום שהכרנו וגם הערכתי אותו. אך חשתי שהוא חוסם כל ניסיון שלי לפעול למען הפרויקט ושהוא פועל מתוך שיקולים שאינם נכונים להבנתי.

בקשתי שניפגש והמפגש איתו היה לי קשה. אף שהוא ניסה להיות סבלני, הרגשתי שאינו קשוב לי ברמת הרצון. הוא לקח את רוב זמני ובסוף הפגישה גם התעסק עם הנייד שלו ולא אפשר לי לסיים את דבריי עם הנושא שהיה לי חשוב מאוד להעביר לו. זה נגע בהחזקות של דחייה ותחושה שמזלזלים בי ולא רוצים להשתמש במתנות שלי – מתנות שהמאסטר נתן לי כדי להציל אנשים.

הייתי מתוסכלת, וניסיתי להתבונן מה קרה שם. הרגשתי את החומר הזה שעמד שם בינינו, ולמרות שהיה חם מאד, זה הרגיש כמו קרח דוקרני.

חשבתי שאולי אני חשה בביקורת שלו אך ייתכן שהוא הגיב לביקורת שהייתה בי, ובעצם שנינו סבלנו מ"אותה מחלה". כשהתחלתי לחשוב עליו, על העומס והדאגה שאולי יש לו להצליח במשימה שלו, ועל השאלות שעולות אצלו לגבי אם דברים נעשים נכון, ומה לעשות עם כל הדעות… עלה במחשבתי עוד קושי שיש לו שאינו קשור לפרויקט והרגשתי את מצוקתו

גיליתי את האנוכיות שלי.

את זה שאני מפרשת דברים כבעדי או נגדי, וכלל לא שמה לב שהאחר מתמודד עם דברים שייתכן שמשפיעים ביחסים איתי, אך כלל אינם קשורים אלי. וכך, הבנתי התרחבה לסובלנות לגבי המקום בו נמצא המטפח האחר, סובלנות כלפיי ההתעוררות שלו לדברים, וכלפיי הנתיב שהוא צריך ללכת בו לפי הטיפוח שלו ולא שלי.

הסובלנות שלי צריכה לגדול ולהפסיק להיות מושפעת ממושגים אנושיים הרוצים שהדעה או הדרך שלי יתקבלו. איני יודעת דבר על הסידורים של המורה.

מהרצאת הפא בועידת הפא בוושינגטון די. סי. 2002:

ציטוט ראשון:

"אתם תלמידים של אותה הדרך וכולכם מקדישים את הכל לתיקון הפא של היקום, לכן עליכם לשתף פעולה היטב ביניכם. אין עליכם להסתכל על דברים יותר מדי עם לב של אדם רגיל ואין ליצור קונפליקטים או ויכוחים לא נחוצים על-ידי זה שמתייחסים אחד לשני עם לב של אדם רגיל. במצבים האלה צריך להיות לכם ביטוי הסובלנות, הנדיבות וההרמוניה של תלמידי דאפא. עניינו הוא גם עניינך ועניינך הוא גם עניינו."

ציטוט שני:

"אתם מטפחים והתחום שלכם גבוה יותר. אז בעבודות השונות על ההתנהגות שלכם לשקף את היכולת להבין את האחרים, היכולת להקשיב לדעות של האחרים והיכולת לאמוד את הנכון ואת המוטעה עם הדאפא."

התרעומת עלתה גם במהלך תקופה ארוכה שבה סבלתי מבדידות. תרעומת על מטפחים אחרים שאינם שמים אלי לב, ואינם מתעניינים או תומכים.

המורה סידר כך שהדברים הפכו הזויים ממש עד שהבנתי שוב שעליי לחשוב על האחר לפני עצמי. לוותר עוד, להקריב, לא לשפוט, ולסמוך על המורה. כי הוא לבטח סומך עליי ומציב את המהמורות האלו כדי שאספיק ואתקדם.

אני מבינה שהדברים אכן הפוכים ממה שנראה פה במקום האשלייתי הזה. ואיני יודעת דבר על הסידורים של המורה.

המורה סידר לי פגישה עם קרוב משפחה. הקרוב סיפר לי משהו חשוב מאוד שעזר לי להבין מדוע התפתחה אצלי תרעומת והיא מושרשת בי. כמובן לא היה לו מושג כלל מה הוא פתח לי, כי זה היה המורה מאחוריו שסידר זאת.

החלטתי להתבונן בתרעומת הזאת, מתי היא עולה ומה היא מעלה ועל מה אני "כועסת" ומתרעמת באמת. גיליתי חוסר הוקרה עצמית שגרם לי לצפות מאחרים את מה שאיני יכולה להעניק לעצמי. גיליתי חוויה בסיסית של ”העולם כולו נגדי”: האחרים לא רואים אותי ולא מזהים אותי. הם לא מוקירים אותי ולא מאפשרים לי לחיות במלוא הפוטנציאל.

לאחר שוויתרתי על להיפגע או להיעלב ממישהו, גיליתי שנשארה בי הרגשת זלזול כלפי מטפח שהתנהל להבנתי בהחסרה כלפיי. לא הוקרתי אותו. שוב ראיתי את הצד האנושי שבו, כי התבוננתי מהצד האנושי שבי.

מאז אני מזכירה לעצמי שגם הוא תלמיד של המורה ושהמורה מוקיר אותו. איך אוכל שלא להוקיר אותו בעצמי?

מתוך "מהו תלמיד דאפא":

"הצד שאתם יכולים לראות הוא תמיד הצד ההוא שלא השלים את הטיפוח. אבל אתם לא צריכים שלא תהיה לכם חמלה, אתם לא צריכים להסתכל על אחרים באופן מקובע."

המורה ממשיך:

"ואילו הצד ההוא הלא מטופח, ככל שהוא יוצא אל פני השטח כך הוא נראה עוד יותר גרוע, אבל האדם ההוא כבר טיפח טוב מאוד. אני מקווה שכולכם תוקירו את עצמכם, תוקירו את האחרים ותוקירו את הסביבה שלכם. להוקיר את הדרך שלכם זה להוקיר את עצמכם".

בלימוד קבוצתי לקראת שן יון, הקשבתי לשיחה וראיתי את ההחזקות העולות בי כשאחרים דיברו. החזקות של בקורת, אכזבה, תרעומת. אך הן התמוססו ממש מהר כשזיהיתי אותן. פתאום הבנתי שהן קיר ומכשול בעשייה שלי ושל אחרים לקראת שן יון. כך הכוחות הישנים בעצם מפרידים ביני ובין המטפחים, הם רוצים שארגיש מופרדת ולא מוערכת ושלא ישתמשו במתנות שהמאסטר נתן לי להציל אנשים.

ההבנה הזו מוססה את התרעומת ופתאום דרכים שאחרים הלכו בהן שנראו לי מרחיקות מהמטרה, החלו להתעגל לכיווני. הרעיונות היו דווקא טובים, ובלי שאומר דבר, פתאום הועלו הדברים שהצעתי בעבר.

הבנתי שהתמיכה המוחלטת שלי במתאם ובמטפחים בשילוב עם סובלנות רבה לתהליכים, היא זו שתמיס את הקרח ואת הקיפאון ותאפשר את הזרימה הטבעית ואת שיתוף הפעולה ואת היכולות העל טבעיות, להביא את שן יון וללכת אחרי המורה באמת.

תסמונת "הילדה הטובה"

בחיי תמיד חיפשתי אחר הרמוניה. ראיתי כאוס בחוץ, ובפנים זה התבטא בפחד גדול, תחושת סכנה וחוסר אונים. המפגש עם דברים שאינם הרמוניים כמו; חוסר יושר, ערמומיות, יהירות, העלה בי תרעומת וצורך להתריע על כך ולתקן, אך גם פחד וסלידה.

הרצון לעשות דברים היטב ובצורה נכונה, הוא טבע הבודהא שמתגלה כך. אך מצד שני הוא גם הרצון לאישור, הכרה, הוקרה ואהבה. זהו צורך אנושי לחלוטין שגורם לטבע הדמוני להתבטא בצורות שונות. הוא דוחף אנשים מסוימים להישגיות, תחרותיות ורצון לשלוט, ולאחרים הוא גורם לשתוק או להיעלם.

כשהסתכלתי על תמונת המורה בספר, ראיתי גם את ההחזקה הזו. רציתי מאוד שהמורה יוקיר אותי, ואז הבנתי; המורה כבר מוקיר אותי מראש, עוד לפני שנולדתי, לכן בחר בי להיות תלמידת דאפא בתקופת תיקון הפא, וזה אומר הכול, עיני התמלאו דמעות. בהרצאת הפא בועידת הפא בוושינגטון די. סי. המורה אומר:

"על כל אחד מכם, תלמידי הדאפא, להכיר את עצמכם וללכת היטב בדרככם. אתם באמת כה כבירים, לכן עליכם לעשות היטב את הדברים שאתם צריכים לעשות ברציונאליות וברצינות."

ההחזקה למחשבה נחותה על עצמי התגלתה שוב לאחר תקופה שבה לא הצלחתי להתמודד עם בעיית קיום מסוימת. וזה גרם לי לשיתוק ולפחד. גיליתי שכל הזמן אני נותנת לעצמי על הראש: לא מספיק טובה. לא מצליחה, לא עקבית, לא מצליחה לפרוץ את בעיית חוסר התרגול שלי, קשה לי מאוד עם הגוף, נראית לא טוב.

ראיתי שאין לי חוויה אמיתית של הוקרה עצמית. ושיש לי מושג מוטעה על עצמי.

גיליתי החזקה ליראה מבעלי סמכות: אני צריכה לקבל את אישורם, לרַצות ובעיקר לא לשגות. אם מישהו לא מאשר אותי או אף דוחה, זהו דבר טראומטי עבורי. ואם חושבים עלי דברים שאינם נכונים או אינם טובים מתעוררת בי תחושת סכנה.

אך בסך הכול ידעתי שאני מצליחה להזיז דברים, להאיר, לשאת סבל, ולהמשיך לפרוץ דרך במחשבה על הגוף האחד. אני גם יודעת שיש לי אינטואיציה טובה, אני מצליחה לגעת באנשים, וגם יותר סובלנית מבעבר, פחות חמת מזג. אני לומדת את הפא, רוצה ללכת ישר עם הפא.

חשבתי, "לא יתכן שאחשוב על עצמי עם אבנים ומקלות, לא יתכן! אני פה לעזור למורה! והוא עוזר לי, אני יודעת. הוא מזיז הרים בשבילי והוא נותן לי כל מה שצריך. אני צריכה לנקות כל מחשבה רעה כשהיא צפה. להחליף אותה במחשבה מוקירה על עצמי: שאני תלמידה של המורה שבאה לכאן לאמת את הפא.

בשיחה עם הבוס שלי לאחר קונפליקט שהיה בינינו בעבודתי בבית הספר, הוא סיפר לי שהוא מפחד לפנות אלי כי הוא מפחד מהתגובה שלי. ושמצד אחד הוא כל כך מעריך אותי ומפרגן לעבודתי אך מצד שני שאני נוקשה מאד.

הייתי בהלם. כבר שמעתי בעבר מכמה מטפחים שאני מתבטאת בצורה שקשה לספוג.

ראיתי שאיני מודעת לכך שאני אומרת דברים בצורה כזאת, כי מבחינתי אני אומרת אמת, פרקטית, מנסה לתקן את הדברים ומשתדלת מאוד לא לפגוע, וזה מספיק.

אך מתברר שאחרים חווים אותי בצורה אחרת לגמרי. התחלתי להסתכל פנימה וראיתי שיש לי תגובה פיזית בתוכי כשההתנהלות שלי אינה הרמונית ומופעלת על ידי החזקה. בדרך כלל זו תרעומת שמאחוריה מסתתר תמיד פחד מסוים. הפחד הוא שהדברים יקולקלו, ולכן אני תמיד מנסה לתקן. גיליתי גם שכשאני מתעקשת מידי על דעתי אני חווה פיזית את התחושה הזו.

אבל הרמוניה מושגת כשיש יכולת הכלה ולא כפי שחשבתי- בתיקון הכול. את זה עושה המורה.

בשיחה עם מטפחת היא אמרה משפט שמאד אהבתי: "בחמלה אין פחד ואין תוצאה", היא אמרה. "חמלה היא לומר לאדם השני שהוא רק ג'ן שן רן, ולהכיל אותו כפי שהוא". הסכמתי מאד וידעתי שכל השאר הם מושגים מוטעים והכוחות הישנים.

בין מחשבות של מטפח ושל אדם רגיל

המורה אומר ב"יום השנה ה20 להוראת הפא":

"…אם אתם נושאים כל מיני החזקות ומחשבות אנושיות, אתם תיתקלו בצרות רבות, והצרות האלו ישמשו לחסום את הנתיב שלכם."

בהמשך המורה אומר:

"…בולטים במיוחד הם המושגים שהאדם יוצר, או הרגלי החשיבה שהאדם יוצר, שמקשים מאוד על האדם לזהות מתי חשיבה אנושית פועלת בצורה לא מודעת."

יותר ויותר חוויתי רגעים שיכולתי לצוף מעל פני הדברים שבעולם האשליה הזה ומעל הבעיות או הקשיים שהושמו בדרכי, ומחשבת המטפח החליפה את המחשבה האנושית. ראיתי את עצמי בלוטוס ברמה של שמיים ומתחתיי העולם הכאוטי, שהוא כמו בועה שבה אנו משתכשכים בביצה האנושית; יחסים בין אנושיים, דאגות, פחדים, רצונות, שמחות, ויכוחים, דעות, הבנות. כמו רמה אופקית שרק אם מסתכלים למעלה אפשר לצאת.

מתוך "הרצאה ראשונה" בג'ואן פאלון:

"אם תוכלו להיכנס לרווח שבין התאים והמולקולות, או לרווחים שבין המולקולות, תתנסו בהימצאות בממד אחר. מהי צורת הקיום של הגוף ההוא? מובן שאתם לא יכולים להשתמש במושגים של הממד הזה כדי להבין את זה וגופכם חייב להיטמע בתוך הדרישות של צורת הקיום של הממד ההוא."

פעם אחת, לאחר שהסבתי את תשומת הלב לבעיה שנוצרה באחד הפרויקטים, שמעתי שהמטפח שהבעיה הייתה קשורה אליו טען שיש לי מחשבות לא טובות עליו בגלל קונפליקט אישי ישן, וטענה זו הועלתה בפגישת הפרויקט שלא נכחתי בה. מיד עלה בי כעס על המידע השגוי שהועבר עלי בפרט כשבאמת לא היה לי שום כעס על אותו מטפח כי טיפחתי מזמן את מה שקרה בינינו. העליתי את הנושא כי באמת הייתה קיימת שם בעיה. הרגשתי חוסר צדק ורוע. אך מהר מאד הבנתי שזאת הזדמנות נפלאה ושליבי לא צריך לזוז. ידעתי שהאלוהויות והמאסטר יודעים את אשר בליבי. חיפשתי פנימה וגיליתי שוב את הפחד הזה שלא יבינו אותי כהלכה, שיכתימו אותי בשגגה. אבל כשהבנתי את המבחן, הוא חלף לגמרי וראיתי איך המאסטר שוב מוביל אותי לוויתור גדול יותר ולמקום גבוה יותר.

הבנתי שבכל פעם שאני חושבת כמטפחת, עוד אנשים מתקדמים בטיפוח ויתכן שעוד ישויות עושות פריצות דרך.

החוויה הזו והגילוי הזה חיזקו אצלי את ההבנה של לקחת את התפקיד המוביל. לא לפחד לטעות, לא לפחד מתגובה, לא לפחד.

כי כשהלב נכון, זה כנראה רק עוד שלב של גדילה.

המאסטר אומר בהרצאה התשיעית:

"ההארה שאנחנו באמת מתייחסים אליה היא האם במהלך הטיפוח-תרגול אפשר להיות מואר לפא שהמאסטר מלמד, או לטאו שהמאסטר הטאואיסטי מלמד, האם במהלך הטיפוח-תרגול אדם מתייחס לעצמו כאל מטפח כשהוא פוגש בקשיים, האם הוא יכול להבין, האם הוא יכול לקבל, או האם הוא יכול לנהל את עצמו לפי הפא במהלך הטיפוח-תרגול."

ב"יום השנה ה20 להוראת הפא" המאסטר מדריך אותנו:

"עם מחשבות נכונות חזקות ומחשבה שקטה עשו את מה שאתם אמורים לעשות. הקוסמוס הוא פשוט נרחב ביותר"

תודה מאסטר!