התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

כל פעם כשאני מתחילה לקרוא מחדש ב"ג'ואן פאלון", אני חוזרת במחשבותיי לעבר הלא רחוק ההוא כשהגורל הפגיש אותי עם הפאלון דאפא. זה היה לפני שנתיים. בתי שירתה אז בצה"ל בתל אביב, ואחרי שביקרה בספרייה בתל אביב היא הביאה לי הזמנה לתערוכת תמונות. היא הושיטה לי גלויה יפה ואמרה:

"אמא, אני יודעת שאת לא סובלת את נושא האלימות, אבל בתערוכה הזאת הכל יצירות אמנות, יצירות ברמה גבוהה, זה לא צילומים, אלא הכל מצויר בידי אמן. דבר כזה בימינו אפשר לראות כנראה רק בלובר…"

אני באמת לא סובלת את נושא האלימות והאכזריות, אני לא קוראת ספרים כאלה ולא רואה סרטים כאלה, כי אחר כך לוקח לי זמן רב לחזור לעצמי. הסתכלתי בגלויה – הנושא, אכזריות בסין, חשתי כבדות… אך באמת, אילו ציורים! ואני החלטתי שללא ספק נלך! התקשרתי למספר שצוין על הגלויה, כדי לברר את שעות הפתיחה, איפה היא מוצגת ומה עלות הכניסה… דיברה איתי בחורה נחמדה מאוד, אני עוד לא תיארתי לעצמי שאני מדברת לראשונה עם תלמידת דאפא. היא הדהימה אותי בכך ששאלה מתי נוח לנו להגיע, באומרה שזה לגמרי בחינם שניתן להביא אתנו קבוצה ושיקבעו לנו סיור עם מדריך… הייתה הרגשה כזאת שממש מצפים לנו שם.

קבענו תאריך מסוים – זה היה ה-19 באוקטובר 2014, ואת היום הזה אני אזכור לתמיד. באותו זמן אני ומשפחתי נסענו לחופשה באילת… עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה, שהכל היה מתוכנן מלמעלה, הכל – כולל הנסיעה לאילת. אבל אז לא הבנתי זאת. בדרך לאילת עצרנו בפארק תמנע, ובזמן שבעלי והילדים טיילו בהרים, נולד אצלי לפתע סיפור, ולא סתם סיפור אלא סיפור על יצירת העולם. למעשה אני כותבת לפעמים סיפורים קצרים, אך בדרך כלל כולם מוקדשים לנושא האהבה, יחסים אישיים וזיכרונות מהילדות. וכאן פתאום נגעתי בנושא כל כך רחב, וכה רציני… ומי אני בכלל, שאני אעז בחוצפה שכזאת להצהיר שיש לי הבנה שונה לגמרי לגבי זה ממה שנהוג ומקובל בחברה… הכל יצא ספונטאני, בנשימה אחת, ולכן די הפתיע אותי, הרי מעולם לא נגעתי בנושאים כאלה בכתיבה שלי. בינתיים הזמן התקרב והגיע יום התערוכה. נסענו לשם ארבעתנו – אני, בתי והוריי.

את התערוכה העבירה מדריכה נפלאה, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, גם היא תלמידת דאפא, אבל אז גם על זה לא ידעתי. היא הסבירה על התמונות בבהירות, על מה שהתמונות מספרות, כך גילינו על רדיפה בסין נגד אנשים כלשהם שבסך הכל עוסקים באיזשהו סוג של תרגול, בשיטת מדיטציה. מהר מאוד הבנו שיש איזשהו לימוד, איזושהי פילוסופית חיים, ואפילו יש ספר, שהאנשים האלה קוראים בהיחבא כי בסין הוא אסור… ברגע ששמעתי את המילה "ספר" הבנתי שאני צריכה אותו, החלטתי להשיג אותה בכל מחיר.

בסוף הסיור שאלתי את המדריכה איפה אפשר לקנות את הספר הזה, והיא נתנה לי עלון עם מספרי טלפון. שמחתי מאוד, כי מצאתי גם שיטת מדיטציה וגם ספר. למעשה כבר מזמן חלמתי למצוא משהו דומה, אך הייתי בטוחה שבישראל זה לא קיים. שמעתי רק על יוגה ושיטות ריפוי שונות, שבכלל לא עניינו אותי. רציתי משהו יותר עמוק, לנשמה, ולא לגוף.

כשיצאנו מאולם התערוכה, אמי עצרה אותנו ואמרה: "רק אל תחשבו אפילו לקנות את הספר הזה! זו איזושהי כת, וזה מסוכן. הורגים את האנשים האלו".

- אמא, למה שזה יהיה מסוכן, אצלנו הרי לא הורגים על זה? הגבתי.
- ואם פתאום נטוס לסין?! לא השתכנעה אמי…
- הכול בסדר, אמאל'ה אל תדאגי – עניתי, כשלא מצאתי טיעון מספק כנגדה.

תמיד רציתי לטייל בעולם, אבל משום מה תמיד במעמקי ליבי הייתי בטוחה שלעולם לא אבקר בסין… עוד מימי נעורי חי בתוכי פחד בלתי מוסבר ממפני סין. מצד אחד התפעלתי מהאמנות שלהם, אהבתי לצייר סיניות בתלבושות הנהדרות שלהן. אך מצד שני היה משהו בלתי מוסבר, כאילו ידעתי שאני לא צריכה לנסוע לשם… ועכשיו ההרגשה שלי התחזקה, כאילו קיבלה אישור הגיוני! הבנתי שמתחת לכל היופי החיצוני הזה מסתתר שם דרקון מפחיד וצמא דם שטורף את כל הטוב. וכל זה מוסתר מהעולם, מהתיירים, אך בחדרי העינויים אנשים מתים בצורה כל כך איומה. הרגש הציף אותי אך לא הייתי מופתעת, כאילו ידעתי את זה איפשהו במעמקי נשמתי. אני ללא ספק אמצא את הספר הזה.

ברגע שהוריי התרחקו ועזבו אותנו לטייל בחנויות תל אביב, אני שאלתי את בתי כממתיקה סוד:
- נקנה?
- נקנה, היא ענתה בסולידריות.

דרך העלון יצרתי קשר עם עוד תלמידת דאפא. היא הסבירה לי בטלפון שאני יכולה לקרוא את הספר בחינם באינטרנט, אבל אני אמרתי שהייתי רוצה לקנות את הספר, ואנחנו קבענו פגישה. נפגשנו בחדרה, היא הגיעה במיוחד בשבילי מעיר אחרת, היה לי גם לא נעים וגם מוזר… שוב ההרגשה כאילו מחכים לי… מולי הופיע אישה יפיפייה, ומאוד מקסימה, והיא הדהימה אותי בכל דבר. היא הקרינה כל כך הרבה אנרגיה חיובית, היא הקרינה משהו כזה שגרם לי לרצות להיות יותר דומה לה. הקשבתי לה לגמרי מהופנטת. היא סיפרה לי על הרדיפה בסין, על עצמה – איך היא התחילה לתרגל בשיטה הזאת, היא הקשיבה לי בסבלנות וענתה על כל השאלות הרבות שהיו לי. ישבנו בקפיטריה למעלה משעתיים, אך זה הרגיש כמו רגע. אני הסתכלתי עליה וחשבתי, כנראה כל מי ששייך לקבוצה הזאת – הם אנשים נהדרים! הם נוצצים מכנות ורצון לעזור, דבר שלא מוצאים בחברה שלנו היום… הרי אף אחת לא הכירה אותי, אך כל אחת מהן מיהרה לקראתי עם רצון לעזור, והן הרי לא הרוויחו מזה כסף, לא היה להן שום אינטרס אישי, הכל נעשה לגמרי ללא אנוכיות. גם אני אהבתי לעזור ולעשות דברים ללא אנוכיות, אבל במהלך החיים נתקלתי בלעג מצד הקרובים, ונעשיתי פחות נוטה להיענות ויותר זהירה… כשהתבוננתי באשה הנחמדה הזאת, מאוד רציתי להפוך לחלק מהקבוצה של האנשים הנהדרים האלה. אמרתי לה שאני רוצה להצטרף לקבוצת המטפחים. והיא הסבירה שאני יכולה להגיע לתרגול, אך ללימוד רק אחרי שאקרא את הספר שלוש פעמים, כדי להבין האם אני בטוחה שזה באמת מתאים לי. אמרתי שאני בטוחה, זה מה שחיפשתי, אבל אני אקרא את הספר. מאוד רציתי להתחיל לקרוא אותו כמה שיותר מהר, אך הצלחתי להתפנות לקריאה רק בערב אחרי העבודה. מאוד מיהרתי. והנה אני בבית בשקט מוחלט, התיישבתי על הספה ובידיי ה"ג'ואן פאלון"… אני פותחת אותו, ואיזה פלא, כמעט מהעמודים הראשונים אני קוראת על מה שלא מזמן כתבתי בסיפור שלי בפארק תמנע! דמעות זלגו מעיניי, התרגשתי מאוד, רציתי לספר על כך לכל העולם! כמובן שהסיפור שלי לא היה קרוב אפילו להבנה האמיתית, המחשבות שלי נדדו מהסיפור על בריאת העולם ועד לקיומם של יקומים מקבילים, אך ככל הנראה כבר אז עליתי על הדרך המובילה אותי אל האמת! חיפשתי אותה. איזשהו כוח לא ידוע דחף אותי לכאן. הבנתי שזה מה שאני מחפשת מזמן, ולא היה לי צל של ספק. וחיפשתי תמיד.

תמיד רציתי להבין את משמעות החיים, לכן לפני הרבה שנים התחלתי ללמוד אסטרולוגיה, ולכן כבר אז התחלתי להאמין בקארמה ובגלגולי נשמות. תמיד משכו אותי מסתורי היקום, ולכן האסטרולוגיה הפכה לחלק חשוב בחיי. סיימתי בלימודים מהבית בית ספר לאסטרולוגים, והתחלתי לבנות לאנשים מפות אסטרולוגיות, וזה הפך בהדרגה לעבודה שנייה שלי. אבל איפשהו בעומק ליבי הבנתי שלמרות שבמדע הכוכבים הזה יש הרבה חוכמה, זה רק חלק ממשהו יותר גדול, חלק מחוכמה שלמה. אחר כך למדתי קורס בתורת הסוד, זה דומה לרייקי, ואפילו התחלתי לעשות לאנשים טיפולים מרפאים, אבל זה רוקן אותי והרגשתי חוסר אנרגיה ועייפות. אבל אני מאוד רציתי לדעת לעזור גם לעצמי, גם לקרובים וגם לאנשים זרים שמחפשים עזרה וסובלים. הבנתי שכל התשובות לכל השאלות שלנו קיימות בתוכנו, צריך רק לדעת איך למצוא אותן, וכששמעתי על שיטות מדיטציה שונות, חלמתי למצוא את האחת שתלמד אותי להבין את האמת, כדי להסתדר לבד, ללא עזרה מבחוץ בכל הסיטואציות בחיים, ולא לחפש קביים כמו אדם נכה, או תחזיות אסטרולוגיות וטיפולים של תורת הסוד… עכשיו הבנתי שהפאלון דאפא – זו בדיוק אותה חוכמה, שהיא שלמה, ושזה המקור שממנו הכל נוצר. זו החוכמה של כל היקום… לכן מהימים הראשונים שקיבלתי את הדאפא, וויתרתי בקלות על האסטרולוגיה וזרקתי מביתי את כל הספרים על תורת הסוד וכל דבר שקשור לטיפול באנשים. ואת הספר היקר שלי אני שומרת בתיק יפה שקניתי באילת… כבר אז הופתעתי ממה שעשיתי. אני אדם מעשי שלא מפזר כסף על סתם דברים יפים אך לא שימושיים. ומדוע כאן פתאום קניתי תיק די יקר שאי אפשר להכניס בו דבר, לכן הוא כלל אינו נוח לשימוש. והתברר שהוא בדיוק במידה של הספר! אפילו הפרט הקטן הזה היה מתוכנן מראש…

כך החלה ההצטרפות שלי לתלמידי הדאפא. הכל היה מאוד קסום, והבנתי שכדאי להאמין בניסים… אבל זה היה קסום וחלק רק בהתחלה… אז עוד לא תיארתי לעצמי אילו קשיים יהיה עלי לעבור ואילו שיעורים אלמד מהם… בהתחלה הרגשתי כנפיים מאחורי גבי. כשהתחלתי לתרגל בקבוצה של נתניה החלו להתרחש בגופי שינויים, פרץ חזק של אנרגיה, שלא ירד אלא רק התגבר. ובכן, ויתרתי בקלות על האסטרולוגיה, מה שעורר אצל אמי תהיות, שבהמשך הפכו לטינה וכעס. איך זה?! אני וויתרתי על הכנסה נוספת! אמא התפלאה והפסיקה לדבר איתי בערך לשלושה חדשים, ובעקבותיה גם אבא הכריז עלי כתלמידת כת פנאטית… בזמן הזה הסתכלתי מחדש, המילים של המורה היכו בי בזכרוני. ציטוט מתוך "ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית:

"מדוע אנשים יכולים להיות אנשים? זה משום שלאנשים יש צ'ינג. הם חיים רק בשביל הצ'ינג. חיבה בין בני משפחה, אהבה בין גבר ואישה, אהבה להורים, רגשות, ידידות, עשיית דברים למען הידידות, כל דבר קשור בקשר בל יינתק לצ'ינג. אם אדם רוצה לעשות משהו או לא, הוא שמח או לא, אוהב או שונא משהו, וכל דבר בחברה האנושית כולה בא מהצ'ינג הזה. אם לא מוותרים על הצ'ינג הזה אי אפשר לטפח ולתרגל. אם אתה יוצא מהצ'ינג הזה אף אחד לא יכול להשפיע עליך. לב של אדם רגיל לא יוכל להשפיע עליך. מה שמחליף את הצ'ינג הוא חמלה – שהיא משהו אצילי יותר. מובן שזה לא קל לוותר על הדבר הזה בבת אחת. טיפוח-תרגול הוא תהליך ארוך ותהליך של ויתור הדרגתי על החזקות. אבל אתה חייב להיות קפדן לגבי עצמך."

כשקראתי על הוויתור על ההחזקה לבשר, למזון, לכסף, תהילה ותאווה מינית, חשבתי שבשבילי זה קלי קלות! אבל כשקראתי את השורות האלו, אז אמרתי לעצמי: "נו, מזה אני לא מתכוונת להיפטר, הרי אין לי משהו יותר יקר בחיים מאשר אהבה לקרוביי". זאת הסיבה שהוצבתי פנים אל פנים מול המבחן הזה. כל שלושת החודשים שלא דיברתי עם הוריי, חוויתי שלל של רגשות, נזרקתי בין כאב לזעם, מעלבון לכעס. אמא תמיד הייתה בשבילי האדם הכי קרוב ונאמן בחיי, הייתי מאוד קשורה אליה. היא אדם מאוד טוב לב, מתחשב, אך ברגעים המכריעים של חיי תמיד ניסתה לשלוט בי, לדכא את הרצונות שלי, כי החשיבה אותם למוטעים, ואני לרוב פעלתי בשביל לרצות אותה, וויתרתי על רצונותיי, ומאוחר יותר התחרטתי על כך. לכן עכשיו הכל צף בתוכי והשתולל, וההחזקה החזקה הזאת שלי – הקשר לאמא – עזבה אותי בהדרגה ובמאמצים רבים. אבל קראתי את הספר, התמלאתי בסובלנות ונאבקתי ברגשות. כשהייתי מוכנה להתקשר להוריי, וכשהתפייסתי איתם, היחסים שלנו עברו לרמה אחרת, איכותית יותר, ללא תלונות וללא רצון לשלוט מצד אמי. אני נשמתי בהקלה, אך רק הצלחתי להסדיר את נשימתי וכבר ציפה לי המבחן השני עם בעלי. בשלב הזה כבר הייתה מאחורינו תקופה קשה אחרי לידת בננו, והמצב היה קרוב לגירושין, אך למרות הכל הצלחנו לשמור על המשפחה. אבל בשנים האלה שהיינו קרובים לסיום היחסים, הפחידו אותי הרבה דברים – איך הבן שלנו יתמודד עם זה, איך הסביבה תגיב, וזו סביבה רחבה, הרבה דברים הביאו אותי למצב מעורער וחוסר איזון פנימי. והנה המצב הזה שוב חוזר אלי ומשתולל בפראות.

הנה מה שקרה: התחילו לקרות דברים בלתי צפויים. בתי שוב עברה לגור אתנו (לפני כן היא יותר משנתיים לא גרה אתנו). מסיבה זאת התחלתי לבצע בבית שינויים ושיפוצים, ובעלי במקום לתמוך ולעזור לפתע התחיל להתעצבן ולהתקומם, הכל הסתבך, נפל עליי ים של מטלות ודאגות, מה שלקח לי את כל הזמן, ולא מצאתי זמן בשביל הפאלון דאפא. הכל התנהל כך שלא הצלחתי להגיע למפגשי הלימוד ולתרגול. אף אחד לא חסם לי את הדרך ישירות, אבל ההפרעות היו עקיפות ובכל זאת הרחיקו אותי מהדאפא. אבל קראתי הרבה את הספר, ולפתע הבנתי, שאם משהו מפריע לי לקבל את הפא, אז זאת הפרעה שצריך לסלק. בלי לחשוב הרבה אספתי את הדברים שלי ועברתי לחדר אחר, והכרזתי לבעלי שאנחנו מתגרשים. ככה חיינו חצי שנה! בחדרים נפרדים, כמעט לא דיברנו אחד עם השני. ככה אני למדתי שיעור חדש, נפטרתי מהחזקה – תלות בנישואים! ובעלי באותו הזמן הודיע לחברים משותפים שהצטרפתי לכת שבה שוטפים לי את המוח, ושאני מתנכרת למשפחתי. עברתי שוב דרך שלל הרגשות כמו עם אמא – עלבון, כאב, כעס, וכך בהדרגה הגעתי לשלווה. המילים של המורה עזרו לי. מתוך "ג'ואן פאלון", הרצאה רביעית:

"עליכם לשמור תמיד על לב של חמלה ועל מצב לב שליו. אז כשאתם נתקלים בבעיה תוכלו לפעול היטב כי יהיה לכם זמן ומרחב למתן את העימות. אם תהיו תמיד בחמלה, תתייחסו לאחרים בטוּב לב ותתחשבו באחרים בכל דבר שאתם עושים, ובכל פעם שתיתקלו בבעיה תחשבו ראשית האם אחרים יכולים לשאת את זה או האם זה יפגע במישהו, אז לא יהיו בעיות."

הצלחתי להיות בחמלה לבעלי, כשהבנתי שאפילו אם אנחנו נתגרש, אני אוכל לדאוג לו. אחרי חצי שנה הכל נפתר מעצמו, כשכבר לא היה לי אכפת. הוא ביקש שאתן לו עוד הזדמנות, והבטיח להיות ראוי לתואר בעל, ועד היום הוא עומד במילה שלו. אבל השיעור הכי קשה הושאר לי לקינוח. זה ההחזקה שלי לבתי, ההחזקה הכי חזקה, ובזכות החמלה של המורה היא נדחתה לסוף, כשאני כבר אצבור מעט ניסיון, הבנה וכוחות. ובכן, מה שקרה עם הבת שלי, זה שהכול התחיל להתמוטט בפתאומיות, והלך וגבר. לפתע היא התחילה להתעצבן עליי, לקנא לי, צעקה, התחצפה, ורבה אתי… המורה אמר ב"ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית:

"כמתרגלים תיתקלו לפתע בקונפליקטים"…

וכך היה. הכול הגיע לשיא כשהייתי עם קבוצת המתרגלים בנתניה באולם בזמן שצפינו בסרט על ה"שן יון". הבת כתבה לי בטלפון הודעות עם תוכן מאוד מעליב, מפעם לפעם הופיעו המילים "… את והפאלון דאפא שלך…".

וכאן עם דמעות בעיניים נזכרתי במילים של המורה. מתוך "ג'ואן פאלון" הרצאה שישית:

"במהלך הסמסארה היו לך אמהות אנושיות ולא אנושיות לאין ספור. גם לא ניתן לספור כמה בנים ובנות היו לך במהלך גלגולי החיים השונים שלך. מי היא אמך? מיהם בנך או בתך? אחרי שהאדם מת אף אחד לא מכיר אף אחד. אתה עדיין חייב לשלם את הקארמה שאתה חייב. בני האדם חיים באשליה ופשוט לא יכולים לוותר על הדברים האלה. יש אנשים שלא יכולים לוותר על בניהם או על בנותיהם ואומרים כמה הם טובים ואז הם מתים; אדם יכול לדבר על כמה שאמו טובה ואז היא גם כן מתה. האדם הזה מתאבל כל כך שהוא פשוט רוצה ללכת בעקבותיהם למשך שארית חייו. מדוע אתה לא חושב על זה? האם הם לא נמצאים כאן כדי לייסר אותך?"

ובאותה הרצאה:

"אם הבן לא מכבד את ההורים הם יחליפו מקום בחיים הבאים. זה איך שזה מתגלגל שוב ושוב. אבל אנחנו אכן ראינו שיש שדים שמפריעים, שמונעים ממך לתרגל גונג. לכל אלה יש יחסים קארמתיים של סיבה ותוצאה, וזה לא בלי סיבה, לא מרשים לזה לקרות בלי סיבה."

ניסיתי לאסוף את כל קור רוחי, ניסיתי לדבר עם בתי אבל היא הייתה ממורמרת, אז ויתרתי, ולא דיברנו במשך חודשיים… ושוב הופיעו כל אותם רגשות בין כאב לכעס, עד שהכול נרגע והפך למשהו חדש. כן, זו הייתה החמלה. מן הסתם אני ובתי השלמנו, והיחסים שלנו הגיעו לרמה אחרת, עם כבוד, וללא קנאה וטינה מצידה. כך הבנתי שלמעשה במקום אהבה אנושית יכולה להתבטא הרגשה אחרת, יותר נכון מצב חדש, וזה אותה החמלה שהמורה דיבר עליה. היא לגמרי באיכות אחרת, היא נקייה, רגועה, וגבוהה. הבנתי שאהבה אנושית היא בסך הכל שילוב של רצונות: להחזיק, לשלוט, לנהל ולכן היא מלאת אנוכיות. וכך הבנתי, ממש במישור הפיזי, שכל מה שמפריע לי להיטמע בדאפא הן הפרעות שצריך לסלק.

מאז הולכת לי הבהרת האמת בקלות. בזמן האחרון חילקתי פרחים לקבוצות גדולות, ולאנשים בודדים בטקס הסיום של בני; לאוטובוס שלם של עמיתים בנסיעה של הארגון שלי; לראש העיר שלנו ולרבים אחרים. עכשיו יש לי הבנה ברורה שאיפה שלא אהיה ועם מי שלא אפגש – אני שם בדיוק בשביל זה. זאת המשימה שלי, משימה של תלמידת דאפא. ואני יודעת שאף אחד לא יצליח לשבור את כנפיי!!!