התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

מאסטר נכבד, מטפחים עמיתים, אני רוצה לשתף אתכם בתהליך טיפוח השין-שינג שעברתי בשנים האחרונות.

ציטוט מתוך הרצאת הפא בוועידת הפא הבינלאומית במנהטן 2005:

"כל החזקה או כל אלמנט בעולם האנושי שמשפיע על מחשבתך, הופך למנעול שמהדק אותך למטה ומונע ממך לעזוב." סוף ציטוט.

נכנסתי לטיפוח לפני יותר מעשר שנים, בטבעיות ובקלות. היתה לי תחושה עמוקה שסוף סוף חזרתי הביתה. זמן קצר אחרי שהגעתי "במקרה" לאתר תרגול שמטפחת הפעילה, קניתי את הספר ג'ואן פאלון והתחלתי לקרוא. ומאז לא יכולתי לעזוב אותו. כשסיימתי לקרוא בפעם הראשונה, מיד באותו רגע, הפכתי את הכריכה והתחלתי לקרוא שוב ואחר כך שוב ושוב ומאז לא הפסקתי. באותה תקופה היינו בשנת שבתון בחו"ל ולא היו בסביבה שלנו מטפחים נוספים מלבדי. הכוחות הישנים ניסו מיד להפריע לי, ובזמן הקריאה הכניסו מילים לתוך הטקסט שהפכו לגמרי את המשמעות של מה שהיה כתוב. מיד שמתי לב לזה, הייתי כל כך מופתעת, אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה קודם, ולא הבנתי מאין זה מגיע. אבל בסופו של דבר זה הצחיק אותי, וגרם לי דווקא לצאת לקרב נגד מי שלא ידעתי מי הם. בכל פעם שניתקלתי במילים האלה העפתי אותן החוצה, ואחרי זמן קצר ההפרעה הזאת פשוט נעלמה.

יחד עם זה, אולי כדי לעודד אותי, בגלל שהייתי רחוקה ממטפחים אחרים, המורה הראה לי מיד בהתחלה הרבה נפלאות של הדאפא. באותה תקופה הגוף שלי היה מלא במחלות ולקחתי הרבה תרופות, אמנם אלטרנטיביות, אבל עדיין תרופות. שבוע אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר זרקתי את כל התרופות שעלו לי אלפי שקלים. כאבי הבטן שסבלתי מהם מילדות נעלמו, וכך גם הכאבים בשרירים ובמפרקים. באותה תקופה גרנו באזור הררי וההליכה בעליות התלולות היתה לי קשה מאד. מיד עם התחלת הטיפוח, יכולתי כמעט לעוף על העליות האלה ללא כל מאמץ. חזרתי לישון בלילות שינה טובה ועמוקה אחרי שבמשך עשר שנים לא נרדמתי בלילות. אהבתי לאכול הרבה בשר, ושבוע אחרי שהתחלתי לטפח, לא יכולתי להסתכל על בשר, וממש הקאתי כאשר ניסיתי לאכול, למרות שבשבילי להקיא היה משהו שקורה רק בהריון. וזמן קצר אחר כך הופיע לי מחזור, לאחר שנפסק כשש שנים קודם לכן, בהתחלה מעט ואחר כך מידי פעם, כמו של נערה צעירה.

בדירה שגרנו היה חלון ענקי פונה לפארק, ואני אהבתי להתכרבל בגומחה שבחלון ולקרוא בג'ואן פאלון. ובתוך הספר הופיעו פתאם כל מיני צבעים. לא הבנתי מאין זה בא, חשבתי שאור השמש שנופל על הספר גורם לזה. הפכתי את הספר לכל מיני כיוונים לראות אם הם נעלמים, והצבעים לא נעלמו, רק השתנו, לפעמים אדום או ירוק או צהוב או סגול, או כולם יחד.

בשנים הבאות, לאורך הטיפוח, היו לי מבחנים שעל פני השטח היו מבחנים קשים של חיים ומוות, ועברתי אותם יחסית בקלות. הייתי צלולה, זכרתי שאני מטפחת והתנהגתי כמו מטפחת, כפי שהייתי ברמה ההיא. אבל היה גם סוג אחר של מבחנים, שעל פני השטח נראו אולי יותר קלים, ודווקא בהם נכשלתי שוב ושוב. הם חזרו שוב ושוב לאורך שנים, ובגלל שלא יכולתי לעזוב את הלבבות האלה, הרגשתי שאני תקועה ברמה מסויימת בטיפוח ולא מצליחה להתקדם ולפרוץ לרמות יותר גבוהות. כמו שכתוב בג'ואן פאלון בהרצאה רביעית, "שיפור השין שינג", ציטוט:

"הוא יכול לחשוב שהגונג שלו גדל היטב והתרגול גם כן הולך טוב. מדוע יש לפתע צרות רבות כל כך? כל דבר לא הולך טוב, אנשים לא מתייחסים אליו יפה, גם הבוס שלו מזלזל בו, אפילו הסביבה בבית נעשית מתוחה מאוד. מדוע יש לפתע קונפליקטים רבים כל כך? הוא לא מבין את זה. משום שהאיכות המולדת שלו טובה הוא הגיע לרמה מסוימת שגורמת למצב זה. אבל איך זה יכול להיות הקריטריון הסופי להשלמת הטיפוח? זה רחוק מסיום הטיפוח-תרגול! עליך להמשיך לשפר את עצמך. זה בזכות מעט האיכות המולדת שלך שהגעת למצב כזה. כדי לעלות עוד יש להרים את הסטנדרט גם כן." סוף ציטוט

והמבחנים האלה שלא יכולתי לעבור התרחשו ברובם הגדול בתוך העבודה שלי באפוק טיימס.

התחלתי לעבוד בפרויקט התקשורת שהקימו תלמידי דאפא מיד כשהתחלנו את המהדורה בארץ, יחד עם עוד קבוצה של מטפחים, לפני יותר מעשר שנים. מההתחלה היתה לי ידיעה פנימית מאד ברורה וחדה שעבודה בפרויקט התקשורת היא המסלול שלי בטיפוח, והדרך שנדרתי להציל אנשים בתקופת תיקון הפא. זמן קצר אחרי שהתחלנו את העיתון ביקשו ממני להיות העורכת הראשית. לא היה לי מושג מה זה אומר, וגם אף אחד לא ידע בדיוק להסביר לי. בכל זאת החלטתי לקבל את ההצעה, כי חשבתי שיש לי לפחות חלק מהכישורים שנדרשים לתפקיד, והיה לי לב גדול מאד לעשות את זה.

כבר מהשלב הראשון העבודה היתה אינטנסיבית מאד, ותוך זמן קצר מאד בפרויקט התקשורת הפך להיות מרכז חיי. בימים בלילות, בשבתות ובחגים, עבדתי, חשבתי, אכלתי, ישנתי ונשמתי את פרויקט התקשורת. השקעתי את כל ליבי ונשמתי, את כל זמני ואת כל האנרגיה שלי בפרויקט התקשורת. וכמו שמגדלים תינוק ומשקיעים בו את כל הנשמה, כך מבלי ששמתי לב, בפרויקט התקשורת הפך בשבילי להיות הבייבי שלי. היה לי רצון אדיר שהבייבי הזה יגדל ויצליח ויצמיח כנפיים, אבל לא תמיד זכרתי שהמטרה העיקרית שבשבילה הוא קם, היא בשביל להציל אנשים, כמו שהמורה אומר, בהרצאה בוועידת הפא בניו יורק 2015:

"מדוע תלמידי הדאפא מנהלים חברת תקשורת? כדי להציל אנשים. אל תשכחו שהמטרה שלכם היא להציל אנשים, והסיבה שצריך לנהל חברת תקשורת היטב היא כדי להציל אנשים. מה שאתם צריכים להשיג הוא הבהרת העובדות והצלת ישויות חיות. אין שום דבר אחר בשבילכם להשיג. אין שום דבר אחר בעולם הזה שאתם צריכים להשיג." סוף ציטוט

זמן קצר אחרי שהתחלנו את פרויקט התקשורת בעלי נפטר באופן פתאומי. באותה תקופה היה חשוב לי מאד לשמור על מראית עין של מטפחת טובה, והחבאתי עמוק כל מה שחשבתי שאינו התנהגות הולמת של מטפח. לבי נשבר מצער וכאב, אבל לא נתתי לעצמי מקום וזמן להתאבל, העמדתי פנים שהכל בסדר, דחקתי את הכל פנימה והמשכתי כרגיל. אבל כל הלבבות האלה שלא טיפחתי באותו זמן, חזרו אחר כך בעוצמה הרבה יותר גדולה.

לאחר שבעלי נפטר, היתה לי ידיעה ברורה מה המשך הדרך שהמורה תכנן בשבילי, ואני הלכתי בה בביטחון ובנחישות. יצאתי לפרישה מוקדמת מהעבודה שלי בספריה באוניברסיטת בן גוריון, עזבתי את ביתי בבאר שבע ועברתי לגור ברמת גן, קרוב למשרד הראשון של פרויקט התקשורת.

כך קרה שתוך זמן די קצר המורה הוביל אותי בדרך של עזיבת רוב העוגנים המרכזיים שהיו לי בחיי: זוגיות, עבודה, בית. כנראה שההרגשה הזאת של חיים ללא שום עוגן היתה קשה לי מידי, וכך מבלי שהייתי מודעת לכך העבודה בפרויקט התקשורת הפכה לעוגן חדש בשבילי. אפוק טיימס היה גם עבודה, גם בית ואפילו זוגיות.

בכל התקופה שהייתי עורכת ראשית, הייתי מודעת מאד שלא לפתח החזקה לתפקיד שלי, ובאמת חשבתי, וגם אמרתי שאין לי החזקה לתפקיד. על פניו זה נראה קל, וגם אני חשבתי ואמרתי שזה קל, אבל במבחן האמיתי, זה לא באמת מה שקרה.

אחרי כשש שנים עשו שינויי תפקידים בפרויקט התקשורת: המנכ"ל התחלף וגם אותי מטפח אחר החליף בתפקיד של עורך ראשי. למרות שבאותה תקופה הייתי כבר מותשת פיזית ונפשית מהעומס והלחץ של שנים, לא הייתי ממש מוכנה נפשית לוותר על הבייבי שלי. בתוך חילופי התפקידים הזיזו אותי בהדרגה מתפקיד לתפקיד. בהתחלה הייתי סגנית עורך ראשי, אחר כך הזיזו אותי גם מהתפקיד הזה והפכתי להיות כתבת. ככתבת הייתי אחראית על נושאים מסויימים, ובהמשך הנושאים האלה שהיו כביכול שלי, התחלקו בין כתבים נוספים, וכמובן שכבר לא הייתי בהנהלה של אפוק טיימס. הרגשתי שלא נותר לי שום עוגן בתוך האפוק טיימס.

היתה לי הבנה צלולה מאד וברורה שלא משנה אם המהלכים האלה היו נכונים או לא, ולא משנה באיזו דרך הם נעשו, הם כולם היו מבחני שין שינג בשבילי. יכולתי גם לצטט הרבה קטעי פא שמסבירים את העיקרון הזה, אבל בפועל לא יכולתי לעבור את המבחן לאורך הרבה מאד זמן. היה פער ענקי בין ההבנה השכלית שהיתה לי, לבין היכולת שהיתה לי לאמת את ההבנה הזאת בפועל.

העוגן המרכזי הזה שנלקח כביכול מחיי, גרם לי לטלטלה רגשית עזה. הרגשתי שגירשו אותי מביתי וחטפו את הביבי שלי. פעם בשבוע, ראיתי איך המשרד כמעט מתרוקן, כאשר ההנהלה של בפרויקט התקשורת שבאותה תקופה מנתה כשישה אנשים, היתה מתכנסת בחדר הישיבות של המשרד לשעות ארוכות של דיונים, מחשבות והחלטות איך להמשיך ואיך לקדם את המגזין. ואחר כך היו יוצאים מהישיבה נרגשים ושמחים וממשיכים בדיונים בינם לבין עצמם. לא היה לי שום חלק בדיונים האלה, ולא היתה שום חשיבות לדעתי בנושאים השונים. באותן שעות היה יורד עלי ענן שחור כבד, המחשבה שלי היתה מתערפלת, ולא הייתי מסוגלת להתרכז בעבודה שלי.

אבל יותר מהכל, הטלטלה הזאת של העוגן שנלקח מחיי, הציפה בבת אחת בעוצמה רגשית מטורפת את כל הטראומות שחוויתי בילדותי הצעירה, ולא יכולתי להכיל את העוצמה הרגשית הזאת. כל יום הייתי הולכת למשרד בהרגשה שאני יוצאת לקרב. לבבות והתנהגויות של מטפחים במשרד העירו את כל הלבבות, הצ'ינגים והשדים שהתנפלו עלי, ואני הייתי נלחמת נגד השדים בחרבות שלופות. וגם נגד המטפחים שהעירו את השדים האלה מרבצם, אחרי שכל כך הרבה שנים הם ישנו בשקט בחושך. הייתי רחוקה מאד מלהכיר תודה למטפחים שהעירו את השדים האלה, וקרובה יותר לראות את המטפחים כאויבים שלי.

באותם ימים הקדשתי הרבה יותר זמן ומחשבה איך לתקן את מה שנראה לי לא נכון על פני השטח, בתוך ההתנהלות במשרד של פרויקט התקשורת, וקיוויתי שזה ישחרר את הלחץ העצום שהיה לי בתוכי בפנים, אבל העיקרון בפא הוא בדיוק הפוך. ציטוט מתוך "יסודות להתקדמות במרץ "השכנת השלום עם החיצוני באמצעות טיפוח של הפנימי", התחלת ציטוט:

"עולם עם שלום הוא מה שרוצה העם. אם ברגע זה קובעים חוקים רבים כדי להשיג שלווה ויציבות, התוצאות יהיו הפוכות. כדי לפתור את הדאגה הזאת, צריך לטפח מוסריות בעולם על מנת לפתור את הבעיה מהשורש. אם הפקידים אינם אנוכיים המדינה לא תהיה מושחתת. אם העם מדגיש את הטיפוח העצמי ואת טיפוח המוסריות, גם הממשל וגם העם מקפידים על איפוק עצמי, אז כל המדינה תהיה שליווה ויציבה ונתמכת על-ידי העם. על-ידי כך שהמדינה נעשית יציבה ומוצקה, היא מרתיעה באופן טבעי את האויבים החיצוניים ושלום ישלוט מתחת לשמיים. זהו מעשה של אדם נבון."

היו כל כך הרבה שדים שהתעוררו מרבצם והתנפלו עלי, עד שהם נראו כמו מסה ענקית שחורה ועכורה שמאיימת להטביע אותי. בהדרגה בכל זאת יכולתי להבחין ביניהם ולתת להם שמות יותר מוכרים: חרדה נוראה, דחייה, דכאון, יאוש, יתמות, שנאה, תרעומת, טינה, צורך קיומי לאימות עצמי, והמון נספחים שלהם כמו קנאה, תחרותיות, התפארות. אולי זה נשמע די מוכר ורגיל, אבל העוצמה הרגשית שנלוותה אליהם, היתה כמו פצצה שקורעת אותי מבפנים, מועכת ומרסקת. הם היו בשבילי כולם, מבחנים של חיים ומוות.

כל יום הייתי חוזרת הביתה מהמשרד מובסת מהקרבות, מתכרבלת מתחת לפוך לשעות ארוכות של שינה. כל הזמן הפסדתי בקרבות, אבל לא יכולתי להפסיק להילחם.

זה נמשך כך כמה שנים, עם עליות וירידות. ידעתי שאני תקועה בטיפוח, כי אני לא מסוגלת לעזוב את כל הלבבות האלה. זכרתי שהמורה אומר שהוא כבר ניקה את שדה המחשבה שלנו, אז למה עדיין הלבבות האלה כל כך חזקים אצלי?
ציטוט מתוך הרצאת הפא במנהטן 2006:
"כמובן, מחסום קרח של מטר לא נוצר מהיום למחר, אז למרות שהדבר החומרי הזה הוסר, ההרגלים שיצרתם ודברים מסוימים אחרים יגרמו [למילות ויכוח] להתגלגל לכם ישר מהלשון. זה הפך להרגל, וכך אם אתם רוצים לסלק אותם אין זה קל. אבל עליכם לסלק אותם."

יום אחד כששאלתי את המורה, למה כל כך קשה לי לעזוב את הלבבות האלה, פתאם עלתה לי תמונה מול העיניים: ראיתי את עצמי מחזיקה בובת סמרטוטים מעוכה, חבולה שרוטה ואני מאמצת אותה חזק חזק לליבי. ידעתי שהבובה הזאת היא האגו שלי, הכל כך חבול ופגוע מכל הסבל שעבר בחיים האלה, ואני מאמצת אותו חזק אלי כדי לגונן עליו שלא יפגע ולא יסבול יותר, אני כל כך שומרת עליו וחרדה לו, שאני לא מסוגלת לראות שום דבר אחר. ידעתי שאני צריכה לעזוב את בובת הסמרטוטים , את האגו שלי, ולא יכולתי. איך אני יכולה לעזוב אותו, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. אם אעזוב אותו איזה עוגן עוד ישאר לי?

ואז ראיתי תמונה אחרת, מה קורה כשאני עוזבת את העוגן של האגו שלי:

אני במרחב ענקי אינסופי, ריק, שאין בו כלום. אני לא רואה ולא שומעת כלום, שמיים כחולים ואור בהיר ורך מסביב, יש לי הרגשה של חופש אינסופי אבל גם פחד גדול. אין כלום במרחב הזה, אין במה להיאחז, אלא רק באמונה שלמה וטהורה במורה ובפא. הבנתי שזה השלב הבא שאני יכולה להגיע אליו בטיפוח. הבנתי את זה, אני עדיין לא שם, אבל המורה הראה לי לאן אני יכולה להגיע, ועדיין הרגשתי פחד גדול ולא העזתי. כמו שכתוב בג'ואן פאלון הרצאה שניה:

ציטוט:

"יש תלמיד שכתב לי על ההתנסות שלו: "המורה, הגעתי לכך וכך רמות של רקיעים וראיתי מחזות מסוימים". אמרתי לו שיעלה קצת יותר. הוא אמר: "אני לא יכול. אני לא מעז לעלות יותר ואני לא יכול יותר."

ביקשתי כמה פעמים עזרה מהמאסטר ותמיד קיבלתי תשובה קצרה וחד משמעית: תלמדי יותר את הפא, תלמדי יותר את הפא. למדתי ותרגלתי כל יום, אבל ידעתי והרגשתי שזה לא מספיק. כולנו עבדנו במשרד של פרויקט התקשורת שעות ארוכות, וכשחזרתי הביתה בלילה כבר הייתי מותשת לגמרי. הרבה זמן רציתי לצאת מוקדם הביתה ללמוד ולתרגל, ידעתי והייתי בטוחה שזה לא יפגע בעבודה, להפך, זה יקדם אותי ואת כולנו, אבל לא היה לי נעים. "הלא נעים", הזה עצר אותי מלעשות מה שהבנתי שהמורה אמר לי לעשות.

וכך רמת השין שינג לי לא עלתה במשך הרבה זמן, והמבחנים נעשו יותר ויותר קשים ויותר ויותר בלתי נסבלים, ואני הלכתי וקרסתי.

יום אחד שיתפתי מטפחת במעט ממה שעובר עלי, והיא שאלה אותי, את יודעת מי את? אמרתי, "לא , אני לא יודעת". במישור האנושי הזהות שלי מבולבלת לגמרי, וכמטפחת, אני לא באמת זוכרת מי אני. היא סיפרה לי שכאשר היא שולחת מחשבות נכונות, תמיד המשפט הראשון שהיא אומרת הוא: "אני תלמידת פאלון דאפא, מאסטר לי הונג ג'י הוא המאסטר שלי". התחלתי לעשות כמוה, לא באופן טכני, אלא מעומק הלב.

למחרת, פתאם משום מקום באמצע היום, עלתה לי תמונה, כמו בסרט שעושים זום לתמונה שמתקרבת במהירות מטורפת. ראיתי את שלוש הסימניות הסיניות של ג'ן שן רן, מגיעות ממרחק אדיר, ממעמקים אינסופיים, ובום!!! מוטבעות ישר על הלב שלי. מאד מאד מאובקות, אבל זוהרות וזורחות בזהב. הרגשתי כאילו התעוררתי בבת אחת, כאילו בבת אחת נזכרתי, הבנתי מאד לעומק מי אני באמת, וגם מי הם המטפחים שסביבי. וראיתי את הדמות האנושית שלי לצידי ממש כגלימה שלבשתי לשחק תפקיד. כל מה שאני מתארת עכשו בהרבה מילים, עבר לי בראש בהבזק של שניה.

בעת ובעונה אחת ראיתי את כל הסקריפט שהיה לי בעולם האנושי והתמלאתי בהוקרה והערכה עצומה איך מילאתי אותו, ויחד עם זה ראיתי את כל מה שעברתי ועשיתי בתוך הטיפוח ושוב היתה לי הוקרה אינסופית לדרך שעברתי.

הבנתי שעד היום, בגלגול הזה, הייתי דינה בעולם האנושי שמטפחת פאלון דאפא. ועשיתי את זה מאד בחריצות ובנחישות, כפי שעשיתי הרבה פעמים בעבר משימות שנראו לי חשובות בעולם האנושי. עשיתי בעקביות ובהתמדה את שלושת הדברים שהמורה מבקש מאיתנו לעשות, ומילאתי הרבה תפקידים ועשיתי הרבה מאד הבהרת אמת, אבל כל זה היה מתוך המחשבות והמושגים של העולם האנושי.

ועכשו ההבנה שלי התהפכה. הבנתי לעומק שאני מטפחת פאלון דאפא שמילאה תפקיד בעולם האנושי, וכל כך נכנסתי לתוך התפקיד, ששכחתי לגמרי מי אני. ראיתי גם שהנחישות שבאה מתוך הפא שונה מאד מהנחישות שהיתה לי בעולם האנושי, שאני תמיד כל כך התגאיתי בה. היא הרבה יותר רכה ויחד עם זה גם הרבה יותר חזקה, מוצקה ובלתי ניתנת לערעור. אין לי מילים להסביר. הרגשתי שמשהו בלב שלי שכל כך זהיר ומפחד ושומר על עצמו, פתאם נפתח באמת. היו לי שבועיים של ניקוי גדול מאד. לא יכולתי לאכול כלום, הייתי צמודה לשירותים, בכיתי הרבה וישנתי עשר שעות כל יום.

באותם ימים ראיתי עוד מראה שהמורה הראה לי: יש קטסטרופה גדולה בעולם האנושי, ואני מתרוצצת בין האנשים וצועקת: תגידו "פאלון דאפא האו, פאלון דאפא האו". ואחר כך ראיתי את הממלכה השמימית שלי אחרי שאני חוזרת לשם, וכולם שם צוהלים ושמחים.

בכל התקופה הזאת ניסיתי מידי פעם לשתף מטפחים במה שעובר עלי ולא כל כך הצלחתי מכמה סיבות. אחד ההרגלים הכי חזקים שיצרתי כהישרדות בתקופות הקשות של חיי, היה הסתגרות מוחלטת בתוך מבצר שבניתי סביבי, עם אנטנות שמזהירות מפני כל מי שמנסה להתקרב. כשבכל זאת ניסיתי לפרוץ החוצה, לא היו לי מילים לתאר את הסערה הרגשית שבתוכי וכלפי חוץ זה נשמע מבולבל ולא הגיוני. פעם אחת כשכבר לא יכולתי להכיל את כל הלחץ הזה הלכתי לפגישה עם פסיכולוגית, ואיתה חוויתי הקלה עצומה. לא הייתי צריכה להסביר כלום. היא פשוט הבינה עד הסוף כל מה שסיפרתי לה, והכל היה כל כך ברור והגיוני. אבל ראיתי גם את הפער העצום בין הכלים האנושיים שהיא הציעה לעזור לי, לבין המקום שאני כבר הייתי בתוך הטיפוח. הבנתי שהכלים האנושיים האלה כבר לא יכולים לעזור לי. ציטוט מתוך "ג'ואן פאלון", הרצאה שישית:

"יש תלמידים ותיקים שאומרים: "המורה, מדוע אני מרגיש שלא בנוח בכל גופי? אני כל הזמן הולך לבית החולים לקבל זריקות, אבל זה לא עוזר. גם תרופות לא עוזרות. הם אפילו לא התביישו להגיד לי את זה! מובן שהן לא עזרו. אלה לא מחלות. איך הן יכולות לעזור?” סוף ציטוט.

בכל זאת הבנתי וחוויתי לעומק עד כמה חשוב לדבר ולהציף את כל הלבבות והשדים שאני מחזיקה ושומרת בפנים. הם אוהבים לשבת בחושך, שלא יראו אותם, וכאשר חושפים אותם לאור הם פשוט מתמוססים. ניסיתי שוב לשתף כמה מטפחים, והפעם הצלחתי יותר, ומשהו בחומות שלי התחיל להתפורר. כל המחשבות, המושגים והשדים בהדרגה הלכו ונחלשו ויכולתי לראות אותם יותר ויותר כנפרדים ממני, ואני התחלתי להניח את החרבות.

ההתנסויות האלה היו פריצות דרך חשובות, אבל עדיין משהו שהמורה הראה לי, ואני עדיין בתהליך של לאמת עד הסוף את כל ההבנות האלה שהיו לי. עדיין יש לי מבחנים בתחום הזה, שחלקם אני עוברת וחלקם לא, אבל פריצת הדרך התרחשה, ויצאתי מתוך הקיפאון. אני מבינה עמוק מבפנים שהדרך היחידה להתעורר מתוך האשלייה, מתוך החלום שכולנו נמצאים בו, היא ללמוד הרבה את הפא, ללמוד הרבה את הפא, לספוג אותו ולהיטמע בו, עד שהחלק האנושי יתמוסס.

אני מרגישה את המורה לצידי, מדריך ומכוון אותי בסבלנות ובחמלה אינסופית. אני מקווה ומאמינה שאצליח לעמוד בכל הנדרים שנדרתי לעזור למאסטר בתיקון הפא ובהצלת ישויות חיות, ומקווה ומאמינה שאחזור לממלכה השמימית שלי וליצורים החיים שממתינים לי שם בתקווה אינסופית.
תודה למאסטר הרחום שעוזר לי בסבלנות אינסופית לפרום ולעזוב את העוגנים ואת המנעולים שקושרים אותי עדיין לעולם האנושי, תודה למטפחים העמיתים שהולכים יחד איתי בדרך המופלאה והקדושה הזאת.