התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

ברכות, מאסטר נכבד,
ברכות, מטפחים עמיתים,

התלבטתי הרבה זמן אם לכתוב את ההתנסות הזאת ואם בכלל לעמוד כאן היום ולהקריא אותה. במשך השנים האחרונות ליווה אותי קושי מרכזי שמנע ממני לשתף מול הקבוצה בפורום רחב.

כשהייתי בן 10, בבית הספר היסודי, הופיע אצלי גמגום מסיבי שליווה אותי מאז ועד לתחילת הטיפוח לפני כ- 6 שנים. הגעתי למצב שלא יכולתי להשלים מילים ומשפטים, לא יכולתי להקריא טקסט, לא יכולתי לשאול שאלה בבית הספר ודיבור הפך בשבילי לספורט לכל דבר שגרם לי להזיע.

מאז שקיבלתי את הפא חשתי הקלה עצומה, אך הגמגום עדיין הופיע לפרקים.

מהסיבה הזאת, ומהפחד שאעמוד כאן היום ואגמגם… לא העזתי, לא הצלחתי לשאת את המחשבה שאעמוד כאן ופשוט אגמגם.

אם בכל זאת, זה יקרה היום ואגמגם… בניגוד לתחושותיי בעבר…היום אני בטוח שתכילו אותי ותבינו.

הצטרפות לפרוייקט תקשורת שמתרגלים הקימו

התחלתי לטפח בגיל 20 כשהייתי חייל. שני אחיי הגדולים תירגלו עוד קודם לכן ודרכם הגעתי לדאפא. בגיל 21, מיד לאחר סיום שירותי הצבאי, החלטתי להגשים חלום והתחלתי לימודי בישול וקונדיטוריה מתקדמים. התחלתי לעבוד במסעדת שף ובהמשך התמניתי לשף קונדיטור במסעדה נחשבת בתל אביב. התקדמתי בתחום והתכוונתי להקים עסק עצמאי כשבמקביל ההורים שלי תומכים מאוד ומעודדים אותי להתקדם בתחום ולהפוך להיות בעל עסק.

לפני כשנה קיבלתי הצעה להצטרף לפרויקט התקשורת ולעבוד במחלקת מכירות מנויים. מה שאומר שעליי לקטוע את הקריירה והחלום שהתחלתי להגשים ובמקביל להתמודד עם הוריי שכמובן רצו שאמשיך בתחום האוכל ושאבנה את עצמי מקצועית. התלבטתי רבות, הרגשתי שהשקעתי המון זמן וכסף בתחום האוכל ושפתאום לעזוב הכל יהיה זריקה לפח של כל המצב הזה. מה אגיד להוריי שתמכו בי כל כך? איך אצטייר בעיניי חבריי והוריי אם אחליט להצטרף פתאום לפרויקט התקשורת ולעזוב הכל?

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה שלישית, "טיפוח הפוך ושאילת גונג":

"מנקודת המבט של הרמה הגבוהה, חייו של אדם לא נועדו לזה שהוא יהיה בן אנוש. משום שחייו של אדם נוצרו בחלל היקום הם הותאמו לג'ן-שן-רן, תכונת היקום. הטבע שלה הוא במקור טוב וחומל. אבל אחרי שמספר הגופים החיים גדל נוצרו יחסים חברתיים, וכתוצאה מכך היו אנשים שנעשו אנוכיים או רעים ולא יכלו להישאר ברמות גבוהות מאוד."

לאחר שקראתי את קטע הפא הזה, נפל לי האסימון ופתאום הבנתי. הבנתי שהמחשבה שלי הייתה איך להיות בן אנוש טוב יותר, איך לשמור על יחסים חברתיים ומשפחתיים כך שיהיה לי נוח, מתוך אנוכיות ורצון להגשמה עצמית.

מטרת חיי היא לא להיות בן אנוש. אני תלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא, אני צריך לעזור למאסטר להציל ישויות חיות.

נזכרתי בנסיעתי לועידת הפא בניו יורק ב2015. ישבתי באולם בזמן הועידה. לפתע הייתי במקום אחר שנראה כמו חוה. הופיע חקלאי סיני שחטב עצים ותוך כדי דיבר איתי הוא שאל: “תגיד, כשיגיע היום והרגע שבו צריך לעזוב הכל, לותר על כל ההחזקות וכל הרצונות,כשהכל ייגמר, תהיה מסוגל ברגע לוותר על הכל? “

עניתי בהיסוס קל, אה, כן, אני אטפח עד אז ואוותר… פתאום החקלאי שינה צורה, הפך לשי-פו ובשפה שאני לא מזהה אך מבין אמר לי:” אין אולי, אין כש… האם תהיה מוכן עכשיו לוותר על הכל?” עניתי כן!

התמונה התפוגגה לאחר מספר דקות המאסטר הופיע באולם והחל בהרצאה.

הבנתי שאני צריך לוותר ופשוט לעשות את המוטל עליי.

החלטתי להענות בחיוב להצעה ולהצטרף לפרויקט, יהיה אשר יהיה אני אתמודד. חשש ממה יהיה ליווה אותי אבל בלב הרגשתי שזה המעשה הנכון ושעליי לעשות זאת.

לאט לאט עם הזמן הסרתי עוד שכבה ועוד שכבה של פחד, עוד שכבה של חשש. הרגשתי שאני הולך במסלול שהמאסטר התווה שלי ושהמצב נכון.

הסרתי את כל החששות והפחדים ובהתאם גם הוריי וחבריי החלו לפרגן לי ולתמוך בהחלטתי להצטרף לפרויקט התקשורת.

ביום הראשון שלי, התחלתי לחייג לאנשים אך אף אחד לא ענה לי. ישבתי מול הטלפון וחייגתי אבל לא היה מענה לאף חיוג.

הלכתי לשלוח מחשבות במטרה לנקות את המחשבה ואת השדה. לפתע, הופיעה לפניי תמונה מבולגנת שהופיעו בה קבוצות הוואטסאפ שלי, אתרים שגלשתי בהם, מחשבות שונות שהיו בראשי וכו'. פקחתי עיניים והבנתי שמה שראיתי זו בעצם המחשבה שלי, ושהסיבה לכך שלא עונים לי היא מכיוון שהמחשבה שלי מבולגנת, לא צלולה ושלא ניתן להציע הצלה לייצורים חיים כל עוד המחשבה במצב כזה.

התרכזתי, ניקיתי את המחשבה וחזרתי לטלפונים. לאחר כחמש דקות הצלחתי לסגור את המנוי הראשון שלי ובהמשך היום הצלחתי לעשות עוד 2 מנויים.

בהמשך אותו שבוע צירפתי מנויים חדשים נוספים וזה גרם לי להרגיש טוב. הולך לי טוב. אני סוגר וזה נפלא.

אך בהמשך אותו שבוע, בזמן שליחת מחשבות נכונות, הופיע לפניי תמונה נוספת: אנחנו, גוף המטפחים, עומדים ליד שער מעבר מהעולם הזה ומקבלים באהבה את כל האנשים שהצלנו. פתאום הופיעו בזה אחר זה כל אותם "סגירות מנויים" שצירפתי. הם החלו מתקדמים לכיווננו, אחד אחד ואנו מוחאים להם כפיים ומקבלים אותם. אך לא כולם מצליחים להגיע עד אלינו וחלקם נופלים בדרך כמו בקבוק ריק שלא מסוגל לעמוד יותר ונופל מהרוח הכי חלשה.

מחלקם הצלחנו למנוע את הנפילה ועזרנו להם להתקדם ולהצטרף אלינו. חלקם לא הצליחו להגיע ולא הצלחנו להציל אותם.

הבנתי שכל בנאדם שאני מדבר איתו הוא ייצור חיי שאני צריך להציל ולא סתם ליד, מנוי או סגירה. ניתנה לי הזדמנות נפלאה ואני חייב לשמור על מחשב צלולה, להיות מלא בחמלה ולמנוע מאותם ייצורים חיים ליפול כמו בקבוק ריק.

הבנתי שהמשימה שלקחתי על עצמי היא לא צחוק ושמוטלת עליי אחריות כבדה לעזור למאסטר להציל ישויות חיות.

לפעמים, כשמתקשרים לאנשים דרך פלטפורמה של חברת תקשורת מובילה, זה לא קל. אותם אנשים עונים לעתים לא יפה, מנתקים בפנים, מתנשאים, מזלזלים בי או בפרויקט התקשורת, לעתים גם מתייחסים אליי כאל רמאי שמטרתו לעבוד עליהם.

פעמים רבות מקרים כאלו יכלו לחלוף לידי כאילו לא היו, אך במקרים מסוימים ליבי זז וגרם למחשבתי לסטות לחלוטין… חשבתי בליבי: “לא צריך, איזה אנשים גסי רוח"…או…”יואו הבנאדם הזה מגעיל, לא רוצה בעיה שלו".

כעסתי בלבי על חלק מאותם אנשים וככל שכעסתי יותר כך המקרים האלו התחילו לצוף יותר.

מתוך הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק 2015:

"להציל אדם זה להציל את מה שנמצא בַּליבָּה של האדם. ומה שבַּליבָּה משתקף במחשבות וברוח שלו, בעוד שדברים שטחיים אולי אינם כה חשובים. אם לבו ורוחו של אדם הורעלו, עברו זיהום משמעותי, אז החיים האלה הם באמת מושחתים. אם אדם ביצע פשע איום, זה לא אומר שהוא כבר לא יכול להינצל. זה לא מה שאני אומר. אלה הן רק הפעולות החיצוניות שלו, ויש לו אפשרות לשנות כיוון, משום שיכול להיות שמה שיש בליבָּה שלו הוא לא כה רע. אבל, כאשר חיים באמת הורעלו ועשו דברים לא מוסריים כלפי אלוהויות או כלפי שליחי האלוהי, אז זה רציני מאוד. כמובן, בשעה שאנחנו מנסים להציל אנשים, הרוע מנסה לגרור אותם מטה לגיהינום. אנשים כמו אלה שאנחנו רואים שיש להם יחס שלילי כלפי הדאפא, או שהם אכזריים כלפי תלמידי דאפא הם בעצם ראויים לרחמים. הם למעשה הורעלו על ידי השקרים של המק"ס, וזה מה שגורם להם להתנהג כפי שהם מתנהגים. כמובן, במקרים מסוימים המניע של אנשים היה כסף. אבל לא משנה מה, עלינו לנסות להציל את כל מי שאנחנו יכולים, כולל האנשים האלה. אתם אולי לא מודעים לזה, אבל האדם שאתם רואים שפועל עכשיו בצורה כה מרושעת אולי היה פעם דמות קדושה ואלוהית בשמים, ועכשיו הוא כאן כבן אדם, והוא בא לכדור הארץ הזה כדי להשיג את הפא הזה."

כאשר קראתי את הקטע הזה חייכתי. קודם כל הבנתי כיצד נהגתי בצורה מוטעית והתעלמתי לחלוטין מהמשימה שלי – להציל אנשים בתקופת תיקון הפא.

כפי שקראתי כרגע, ייתכן שאותם אנשים היו פעם דמות קדושה ואלוהית בשמים ועליי לנסות להציל את כל מי שאני יכול.

עליי להיות בחמלה כלפיהם, להבין שהם נמצאים בתוך העולם החומרי הזה, בתוך אשליה עמוק בתוך חבית הצביעה. שיניתי את מחשבתי, הבנתי שזה מבחן שעליי לעבור, גם לשין שינג וגם לחמלה שלי כלפיהם.

לאחר זמן מה, הגיעה תקופה יותר קשה. התקשינו כצוות להגיע ליעדים והתקשינו לצרף מנויים חדשים למגזין. באופן אישי, נתקלתי בקושי מרכזי שעליו סיפרתי בתחילת ההתנסות.

הרגשתי שהגמגום הופיע שוב לפרקים ופחדתי להרים שיחות לאנשים מתוך חשש שאגמגם בשיחה. הייתי יושב בכיסא ומחכה שאחרים במשרד ירימו טלפונים גם כדי שלא ישמעו אותי כשאני מדבר.

מטפח עמית, שהוא גם במקרה אחי הגדול והבוס הישיר שלי בפרויקט התקשורת, שוחח איתי ושאל אותי מדוע לדעתי אנחנו לא מצליחים להתקדם ולא קרובים אפילו ליעדים שלנו.

עד אותה שיחה, לא דיברתי על הקושי שלי ביומיום, אבל הפעם החלטתי לקפוץ למים ולספר על מה שאני עובר. סיפרתי לו הכל ועל הפחד העמוק שיש לי. ועל כך שאני חושב שאני באופן אישי לא מצליח להתקדם בגלל זה. הוא חשב ושאל: "תגיד, איך זה עובד כשמגמגמים? מה אתה מרגיש?” דמעות יצאו מעיניי וניסיתי להסביר שיש פשוט מעצור לפעמים ומין קושי לבטא.

התחלתי לחשוב על זה לעומק והאמת שלא הצלחתי להבין איפה הקשי האמיתי שלי.

הוא המשיך: “ תראה, אני חושב שמבחינת פרויקט התקשורת, אם תגמגם פה ושם זה בסדר. גם תחשוב על זה, אנשים שומעים שמי שמדבר איתם קצת מגמגם, זה חמוד, אומרים הוא "לפלף", אדם טוב כזה. תדע לך שזה מוכר".

לאחר השיחה, הרגשתי שחרור עצום. הרגשתי הבנה והכלה עצומה. בעיקר הרגשתי שאני לא לבד. הסתכלתי פנימה ארוכות במשך כמה ימים מאוד אינטנסיביים ומצאתי אצלי החזקה לתדמית שמושרשת עמוק מאוד בליבי. חשבתי בהתחלה שמאוד מאוד אכפת לי מה אחרים יגידו עליי. מאוד חשוב לי איך אני נראה כלפי חוץ. אבל זה פשוט לא הרגיש נכון. אז המשכתי לחפור עוד פנימה. וחפרתי וחפרתי ופתאום ראיתי את השורש. ההחזקה הורשית שלי, האמיתית שלי, היא התדמית שלי בעיניי עצמי. איך אני תופס את עצמי. גיליתי שהיחיד שלא מסוגל להכיל אותי זה אני עצמי. אני לא יכול לשאת במחשבה שאני ככה וככה, או עם החסרה כזאת וכזאת. אני גם לא מוקיר את הדרך שעברתי ואת תהליך הטיפוח שלי.

החלטתי שלא משנה מה, אני מתמודד, אני מבין שהכל זה חלק מתכנון של המאסטר ושאני צריך פשוט לעשות את התפקיד שלי, יהיה אשר יהיה.

התחלתי להרים טלפונים ללא הפסקה, ללא חשש וללא מחשבה על מה יקרה אם. פשוט הרמתי וזה אפילו הרגיש לי כמו לקפוץ למים ממקפצה גבוה ולפחד לקבל מכה, רק שכבר קפצתי ואני כבר לא מפחד.

אירוע "אפוק 9"

לפני מספר חודשים הוחלט בפרויקט התקשורת לערוך אירוע גדול בבית האופרה בתל אביב. מטרת האירוע דווקא בבית האופרה, הייתה להבנתי יצירת הזדמנויות בתקשורת מול בית האופרה לקראת הגעה של השן יון, חשיפת התכנים של פרויקט התקשורת לקהל חדש ורחב שאינו מכיר את המגזין והבהרת אמת לכמה שיותר אנשים דרך הרצאה על איך נוצר פרויקט התקשורת ומה מתרחש בסין.

בכדי להצליח במשימה ולהביא כמה שיותר אנשים לאירוע, ביקשנו עזרה מכלל גוף המטפחים בישראל. כמות גדולה של מטפחים התגייסו לעזרה, גם במכירת כרטיסים לאירוע, בשליחת מחשבות ובחלוקת פלאיירים לעוברים ושבים.

בפעם הראשונה בטיפוח, נוכחתי לכוח של גוף המטפחים, להשפעה ולשיתוף הפעולה המדהים שיכול להזיז הרים.

מהרגע שגוף המטפחים הצטרף והחל לעזור, שמתי לב לשינויים שחלו.

בפעם הראשונה מאז שהצטרפתי לפרויקט התקשורת, מכרנו בחודש אחד כמות מנויים חדשים כה גדולה, כך שהצלחנו לעמוד ביעד החודשי הגבוה ואפילו עברנו אותו.

כמות הכרטיסים שנמכרו לאירוע שברה שיא ומכל האירועים שעשינו בפרויקט התקשורת עד כה, לאירוע בבית האופרה נמכרו הכי הרבה כרטיסים!

ביום האירוע הגעתי לבית האופרה והתרגשתי. ראיתי לפניי את בית האופרה, מעוטר בדגלי פרויקט התקשורת כששורה של מטפחים עומדים בכניסה ומחכים לאנשים שיבואו לאירוע. ראיתי איך השדה של המטפחים מקיף את בית האופרה ויוצר סביבת הבהרת אמת עוצמתית.

הרגשתי והבנתי שכגוף מטפחים שהוא אחד, משף פעולה יחד, פתוח ותומך, אנחנו יכולים לפרוץ כל מכשול, להציל כמות לא מוגבלת של אנשים וכן, יחד להביא את מופע השן יון לישראל.

פתאום הבנתי, התמונה שראיתי בתחילת דרכי בפרויקט התקשורת, כיצד גוף המטפחים מחכים בשער לכל האנשים שהצלנו ומצטרפים אלינו, היא בעצם התמונה של גוף המטפחים מחכים בשערי בית האופרה לכל האנשים שמגיעים לצפות במופע השן יון, מגיעים כדי להינצל.

הצלה של כל כך הרבה אנשים בסקלה כל כך רחבה, תלויה בנו ובאיך נשתף פעולה ונהיה גוף אחד.

כיומיים לאחר האירוע, התכנסנו גוף המטפחים לסוף שבוע משותף בנתניה, במטרה לחזק את הגוף האחד דרך תרגול, לימוד ושיתופים יחד.

במהלך אותו סופ"ש, פנתה אליי מטפחת עמיתה שאחראית על הגשת ההתנסויות ואמרה לי:

"ציפור קטנה לחשה לי שיש לך מה לשתף ורציתי לשאול אם אתה רוצה לכתוב התנסות לוועידה.”

שיתפתי אותה בפחד העמוק שלי, בנוגע לגמגום, אבל משום מה הרגשתי בליבי שזה פשוט נכון שאכתוב, אתמודד עם הפחד הגדול שלי ואקריא התנסות בועידה.

מתוך "ג'ואן פאלון", הרצאה שישית, "שיגעון טיפוח":

"ברגע שאתם מפחדים זהו לב של פחד. האין זו החזקה? ברגע שההחזקה שלכם מופיעה האם לא צריך לסלק אותה? ככל שתפחדו ממנה יותר כך זה ייראה יותר כמו מחלה – את ההחזקה הזו שלכם צריך לסלק, ולגרום לכם ללמוד מהשיעור הזה, כך שלֵב הפחד שלכם יסולק ותוכלו להתקדם."

החלטתי לסלק את לב הפחד שלי, להכיל את עצמי, להכיר בזה שיכילו אותי, ופשוט לכתוב התנסות.

מאותו רגע שהחלטתי לכתוב, התחילו לי כאבים פיזיים בכל הגוף, החל מהשיניים, הבטן, הראש ועד לגב תפוס שליווה אותי במהלך השבוע שיבוא.

שיתפתי במשרד שאני כותב התנסות ותוך כדי מלווים אותי קשיים פיזיים רבים. שיתפתי בהבנה שלי שככל הנראה הכאבים באו או להפריע לי לכתוב התנסות ולעבור את התהליך החשוב שאני עובר, או באים לבחון את הנכונות שלי לעבור את התהליך ולהסתכל פנימה למרות שזה מלווה בקושי רב. ושבכל מקרה אני כותהב ומתמודד, יהיה בסדר.

לאחר השיתוף ניגש אליי מטפח עמית שעובד גם הוא בפרויקט התקשורת. חיבק אותי ולחש לי: “אני הציפור הקטנה".

דמעות ירדו מעיניי, והכרת תודה אמיתי על הצ'אנס שניתן לי לעבור תהליך כה אינטנסיבי וחשוב.

לסיכום, היום אני עומד כאן היום מולכם, מוקיר את הדרך שעברתי, מוקיר אתכם עמיתיי המטפחים, מסוגל להכיל את עצמי ויודע שגם אתם מכילים אותי.

אני מודה לעמיתיי המטפחים שהולכים איתי בדרך יחד,
תודה למאסטר שמתווה את הדרך