לאחרונה נתקלתי במאמר באתר מינג-הווי על מתרגלים שמתו בעקבות קארמת מחלה. המאמר העציב את לבי.

אני עצמי עברתי לאחרונה מבחן קשה מאוד שנמשך 21 יום.

המאסטר דיבר על קארמת מחלה בשלבים הראשונים של הטיפוח שלנו באופן מפורט. הוא דן בקארמת מחלה בהרצאות ובמאמרים, ב"ג׳ואן פאלון", ב"יסודות להתקדמות במרץ" ובהרצאה בסידני.

כל המטפחים צריכים לשאול את עצמם עד כמה הם מאמינים בפא, האם הם מאמינים בכל מאודם בפא ובמאסטר? ואם לא, אז עד כמה אנו כן מאמינים במאסטר ובפא? ועד לאיזו דרגה המעשים שלנו תואמים את הפא?

הכוחות הישנים מנצלים כל מחשבה

כשיש קארמת מחלה, יש תמיד גם גורם חיצוני. הסימפטומים אצל אדם רגיל ואצל מטפח יהיו זהים אולם המהות שונה לחלוטין. אם מחשבותיו של המטפח תואמות מחשבות של אדם רגיל הוא בעצם מסכים עם המחלה ולכן ״יתפוס״ אותה.

התופעה משקפת איך הכוחות הישנים מנצלים את הפרצות במחשבות המטפח, כיוון שהן מוצאות תירוץ.

נדרש לי זמן רב להבין עד כמה העניין רציני. כאשר שללתי את המצוקה וסירבתי להכיר בה, הסימפטומים של המחלה היו הרבה פחות חמורים והם נמשכו זמן קצר יותר. אבל לא הוארתי לכך מאחר שהמחשבות שלי לא היו נכונות בנוגע לזה.

אם לא מכירים בסימפטומים כבמחלה, אלא כבתופעה מזויפת, יהיה נכון יותר לכנותם ״אשליה של קארמת מחלה״.

אבל גם אם אנחנו אומרים שמדובר באשליה בלבד, את הכאב יש לשאת באותה המידה, והכאב יכול להיות אמיתי מאוד. וכאן עולה השאלה של האמונה במאסטר ובדאפא.

כשהמתרגלים החלו לטפח, המאסטר טיהר את הגוף שלהם בממדים אחרים, כדי שיוכלו לפתח אנרגיה ולטפח לרמות גבוהות יותר. בתקופה זו המתרגלים חשו כולם, שגופם קל מאוד וללא מחלות. המאסטר השמיד את עיקר הקארמה והשאיר רק את הכמות שהמטפחים מסוגלים לשאת.

"מחלקים אותה למנות רבות שישימו אותן ברמות שונות של הטיפוח שלך. משתמשים בהן כדי לשפר את השין-שינג שלך, להפוך את הקארמה שלך ולהגדיל את הגונג שלך." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שלישית)

התעוררתי להבנה שעלינו להיות נחושים מאוד בטיפוח-תרגול, להיות מסוגלים לסבול קשיים ובה בעת לשמור על מחשבה נכונה.

לחשוב כמו אדם רגיל

למרות שגם מטפחים וגם אנשים רגילים חיים בחברה רגילה, למטפח צריכה להיות הבנה שונה על מחלות. המטפח מסלק קארמה בשעה שאדם רגיל חולה במחלות. למרות ששניהם סובלים, זה שונה מאוד במהות.

כשאדם רגיל חולה, הוא או היא צריכים סיוע רפואי בהתאם לעקרונות של החברה האנושית, ואילו המטפח צריך להרפות מהמחשבה על המחלה ולהתעלות מעל האנושי. המאסטר מגן על המטפחים, ואחרי שהם מפתחים אנרגיה המחלה שלהם מתפוגגת מיד. בנוסף לכך, יש לנו את הפא-שן (גוף החוק) של המורה ואת הפאלון שמגנים עלינו.

אנחנו כבר לא נחשבים לאנשים רגילים. אם אתה עדיין רוצה ללכת לבית החולים אתה בעצם מודה בכך שיש לך מחלה, כלומר הורדת את עצמיך לרמה של אדם רגיל. מטפח מבין שברגע שאדם נוטל תרופה,היא ממיתה את החיידקים שעל פני השטח אולם הם יחזרו ויעלו לפני השטח בעתיד. לכל דבר יש חיים בממדים אחרים.

כשמתרגל סובל הוא יכול לסלק קארמה ובה בעת לרומם את הרמה של השין-שינג (טבע הלב) שלו. המורה יהפוך את המוסריות שלנו (הדה) – חומר לבן הנמצא בממד אחר – לאנרגיה.

מטפחים שאינם רואים בתלאות שהם עוברים חלק מהטיפוח שלהם, רוצים רק להרוויח מבלי להפסיד. אבל בסופו של דבר, נראה שאינם מרוויחים מאום.

נשיאת קשיים

מטפח צריך לשאת קשיים. ההחזקה לנוחות עלולה למנוע מאיתנו להצליח לשאת קושי ולהשתפר. זה במיוחד נכון למטפחים שבני זוגם מטפחים גם. הם צריכים ללכת בעקבות הפא ולא להתייחס לבן הזוג כאילו שהוא חולה. כי אם הוא נוהג כך המתרגל השני עלול להיפגע.

אין עלינו ללמוד את הפא ולתרגל באופן שטחי. בנוסף על כך אם מטפח נוטל תרופות, מצבו עלול להתדרדר, ובסופו של דבר הוא אף עלול לאבד את חייו.
המורה אמר ב- (“Teaching the Fa in New York City” in Lectures in the United States) – תרגום זמני, לא רשמי):

"אפילו אם זה קושי קטן שיש לך, אם תחשל את רצונך ותעמוד בו, תגלה אחרי כן שכל מה שתעשה יתקדם באופן שונה. הייתי אומר שמה שעל בני אדם לשאת כשהם עושים טיפוח-תרגול הוא בסך הכול קשיים. אם אתה מסוגל להניח ל[פחד מהקושי] תוכל בוודאי להגיע לשלמות המלאה. אם לדבר מנקודת מבט גבוהה יותר, אם אתה מסוגל להניח למחשבה של חיים ומוות, אז אתה באמת אלוהות!"

אם אדם יכול להניח להחזקה של חיים ומוות איך ייתכן שהוא יפחד מקשיים? כל קושי ייראה בעיניו כמו משחק ילדים.

עבור מטפח נשיאת סבל היא דבר טוב. כשסבלתי מקארמת מחלה, לא יכולתי לאכול במשך שלושה ימים. בעלי שהוא אדם רגיל, לא הרגיש טוב גם הוא. הוא סבל מכאבים ומשלשול אבל מצבו השתפר כשהוא לקח תרופות. קינאתי בו קצת.

מיד הזכרתי לעצמי ״זהו מבחן״ ונעזרתי בעקרונות הפא כדי לתקן את עצמי. חשבתי לעצמי: עבור אדם רגיל ההקלה היא זמנית בלבד בשעה שאני פותרת את הבעיה לצמיתות.

חשיבות הטיפוח

בין המטפחים הוותיקים שמטפחים בין 10 ל-20 שנה, יש מטפחים רבים בני 60 או 70 ויש גם בני 90. חייהם של רובם הוארכו מעבר לתוחלת החיים שהוקצתה להם. אחד מהם סיפר לי שחייו הוארכו ב-13 שנה.

רוב המטפחים שמתו בעקבות קארמת מחלה היו מבוגרים. אחדים מהם קיבלו טיפולים בבית חולים. רובם מתו בבית חולים. מדוע זה קרה? כי ליקום יש עיקרון של יצירה-התייצבות-התנוונות-הרס, ואדם צריך לעבור לידה, זקנה, מחלה ומוות.

אם המטפח מוריד את עצמו לרמה של אנשים רגילים הוא יהיה כפוף לעקרונות של אנשים רגילים.

המורה אמר:

"בנוסף, השיטה היא כזו המטפחת גם את הטבע וגם את החיים. כשאתה מטפח ומתרגל ללא הרף היא מאריכה את החיים שלך. כשאתה ממשיך לתרגל, ההארכה ממשיכה. לאנשים מבוגרים עם איכות מולדת טובה, זמן התרגול שלהם יספיק. אבל יש קריטריון אחד – שזמן החיים שהוארך מעבר לתוחלת החיים שהוקצבה מיועד אך ורק למטרת הטיפוח. ברגע שהמחשבה שלך סוטה אפילו מעט זה יביא לסכנת חיים, כי אורך החיים שלך כבר נגמר מזמן. רק אחרי שתגיע מעבר לטיפוח בשְה-גְ'יֶאן-פָא, אז לא תהיה ההגבלה הזאת ויהיה מצב אחר." "ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה).

לכן מטפחים שזמן חייהם הוארך חייבים להכיר בחשיבות הטיפוח. אם זמן חייו של מטפח הוארך, עליו לטפח ולא לחיות כאדם רגיל.

אם מישהו טוען שבן זוגו או ילדיו הם ששלחו אותו לבית-החולים, הרי שהוא מטיל את האשמה על אחרים ומפחית מנטל האחריות שלו. אם לומר זאת בפשטות הוא פעל מתוך פחד.

על המטפח פשוט להגיד:״ אני לא אתערב לך, בבקשה אל תתערב לי. בין אם אחליט ללכת לבית החולים ובין אם לא, אני אחליט. בבקשה כבד את הבחירה שלי".

כשקארמת המחלה שלי היתה בשיאה, בעלי דאג מאוד. ״איך את יכולה לא לאכול כלום?״ הוא שאל אותי. ״משהו כנראה לא בסדר בקיבה שלך. למה שלא נלך לבית החולים? בואי רק לבדיקה, ואז לא נחשוש שאולי יש צורך בתרופות.״ מובן שסירבתי.

עלינו להיות איתנים בעמדתנו ולא להותיר פתח לדיון. יש מתרגלים שנהנים מכך שבני זוגם דואגים להם או שילדיהם מראים שאיכפת להם ממצבם.

הם לא מבינים שהכוחות הישנים מנצלים את ההחזקה לרגשות – שמתרגלים חייבים להיפטר ממנה – כדי לנסות להסיט אותנו מדרך הטיפוח. במקום זאת, עלינו לחשוב שאם הם אחראים לכך שהגענו לבית חולים ולכן הטיפוח שלנו נהרס, הרי שגם הם ביצעו חטא. אם אנחנו עוברים את המבחן, שומרים על לב שקט שלא ניתן להשפיע עליו, ומאמינים באמת במורה ובדאפא, הרי שאנחנו מצילים גם את עצמנו וגם אותם.

אם המטפח לא מת, זה בגלל שתוחלת החיים שהוקצתה לו לא הסתיימה והוא מקבל הזדמנות נוספת להמשיך בטיפוח.

אף אחד לא מעז לרדוף מטפח שכל כולו בפא. המורה לא ירשה לכוחות הישנים לרדוף אותו.

כדי להתנגד לרדיפה של הכוחות הישנים אנחנו יכולים לשלוח מחשבות נכונות כדי לעצור את הרדיפה, ולהסתכל פנימה כדי לטפח. יש למצוא כל החזקה ולהשמידה. ברגע שננהג כך, נשפר את השין שינג, הרדיפה נגדנו תסתיים מיד ונוכל לעבור את המבחן של חיים ומוות.