בכל פעם שאני חושבת על מא-סאן-ג'יאה, מחנה העבודה בכפייה הידוע לשמצה, לבי רועד בקרבי.

לעולם לא אשכח את ה-19 באפריל 2001. ביום הזה לקחו הסוהרים במחנה תשע מתרגלות מבינינו שסירבו לוותר על אמונתן בפאלון גונג והסיעו אותנו למחנה הגברים הסמוך, שם פזרו אותנו בתשעה חדרים נפרדים. אותי הכניסו לחדר הראשון שם חיכו לי ארבעה אסירים גברים. כשיצאתי לשירותים ראיתי חדר גדול נוסף ובו יותר מ-30 גברים.

נשלחתי לעבודת כפייה בעינויים עקב אמונתי

שמי יי לי-פינג ומלאו לי 45 שנים השנה. התחלתי לקרוא בספר "ג'ואן פאלון" בסוף אוקטובר 1998. חשבתי שהספר ממש טוב ורציתי לשפר את עצמי על-פי השיטה שהוא מייצג.

לא תיארתי אז לעצמי שחיי ישתנו בצורה דרמטית כל כך ב-1999.

ביולי 1999 (תחילת הרדיפה המסיבית של המשטר בסין נגד הפאלון גונג) הגיעו כמה שוטרים לביתי לקבוע אם אני מתרגלת פאלון גונג או לא. הם ערכו חיפוש אחרי ספרים של השיטה. אחי הצעיר ואני מחינו נגד החיפוש הבלתי חוקי שערכו בביתנו.

קמפיין הרדיפה הרשמי שיצא לדרך על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) החל ב-20 ביולי 1999. לאחר מכן החלו שוטרים לערוך בגלוי מדי יום תצפיות על ביתי. מכוניות ואופנועי משטרה תמיד הסתובבו בקרבת מקום, מה שהפחד מאוד את בתי והיא ניסתה להסתתר מהם. באותם ימים האווירה בבית הייתה מתוחה.

ביקשתי את אמי לטפל בבתי בת השבע ונסעתי ביחד עם אחי לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג.

שוטרים מכל רחבי סין נקראו לבייג'ינג כדי לעצור אנשים שבאו לעתור למען הפאלון גונג. בספטמבר 1999 נעצרתי בבייג'ינג ונשלחתי חזרה למרכז מעצרים במקום מגוריי. גם אחי נעצר. חודש לאחר מכן השתחררתי, אחרי שהשוטרים סחטו מאמי 9,500 יואן.

אחי היה חיוור ורזה לאחר ששוחרר. הוא היתמר לגובה 1.84 מטר, אך שקל רק כ-55 קילוגרם. במרכז המעצרים אילצו אותנו לעבוד במלאכת יד ולשנן את חוקי הכלא. כמו כן הזריקו לנו חומרים בלתי מזוהים.

אחרי ששוחררנו עקבו אחרינו מקרוב. שני אנשים מונו על ידי המשטרה המקומית והמשרד השכונתי לשהות כל יום בביתי, מה שגרם לכולם להיות עצבניים. לבתי היו סיוטים בלילה והיא הרבתה לבכות.

שיער ראשי הלבין לאחר שלושה ימים של עבודת פרך

באוקטובר 1999 עד תחילת ינואר 2000 הייתי כלואה במרכז המעצרים דיאו-בינג-שאן, על שעתרתי פעמיים למען הפאלון גונג.

ב-7 בינואר 2000 נשלחתי למחנה עבודה בכפייה טיי-לינג. הסוהרות הפשיטו אותנו וערכו עלינו חיפוש. היינו צריכות לקום ב-6:00 בבוקר כדי לחפור תעלות בחוץ בטמפרטורה של מינוס 20 עד מינוס 30 מעלות.

ב-20 בינואר הועברנו למחנה עבודה בכפייה בליאו-נינג. גם שם הופשטנו ברגע שהגענו.

עבדנו בעבודת פרך במשך כ-20 שעות ביממה. למי שלא סיימה את מכסת העבודה היומית לא הרשו לישון. גם לאלה שלא עברו שינוי לא הרשו לישון עד 3:00 לפנות בוקר. ב-5:00 שוב היה עלינו לקום. אפשרו לנו 10 דקות לשירותים ולרחצה.

הציבו ארבע מאיתנו לעבודה במפעל למתכת – אחת מהן הייתה גב' גאו ג'ין-לינג שעונתה מאוחר יותר למוות. היה עלינו להרים מוטות מתכת חדים בקצוות ובגדלים שונים מתוך ערימה בגובה כמה מטרים ולהעמיס אותם על משאית גדולה. ידיי וזרועותיי היו מכוסים בחתכים מהמוטות. הזיעה ניגרה מגופנו בסביבה החמה כל כך של מתכת לוהטת, שגרמה לנו לכוויות ולשלפוחיות בעור.

כשחזרנו לתא בערב היינו צריכות להמשיך בעבודות יד עד מאוחר ולפעמים עבדנו כל הלילה.

יותר ממחצית שיער ראשי הפך אפור אחרי שלושה ימי עבודה כאלה במחנה. עיניי היו אדומות וידיי היו חבולות ופצועות מאוד. כל הציפורניים בידיי יצאו ממקומן. סבלתי כאבים חזקים בכל גופי, עד שלא היה בי כוח לטפס למעלה על המיטה בלילה.

נאלצנו לעבוד גם עם אסבסט ללא מסכות לפנים. כל הזמן הקאנו מהאוויר המורעל.

מאוחר יותר המשכתי להקיא דם לעתים קרובות וגופי סבל מעייפות קיצונית. משקלי ירד מ-75 קילוגרם ל-60 קילוגרם תוך חודשים ספורים. המחזור החודשי שלי פסק.

בספטמבר 2000 ארבע מאיתנו הועברו בחשאי למחנה העבודה בכפיה מא-סאן-ג'יא.

מחנה העבודה בכפייה הידוע לשמצה- מא סאן-ג'יא

מחנה העבודה מא-סאן-ג'יאה מתמחה ברדיפת מתרגלי פאלון גונג. כל בוקר העירו אותנו ב-5:00 כדי שנאזין לתעמולה והכפשת הדאפא במשך כ-24 שעות רצופות.

מאחר שבתום שבועיים לא עברתי "שינוי" במחשבה ("חינוך מחדש"), נקראתי למשרדה של מנהלת המחלקה, ג'אנג שיו-רונג. היא הניחה מקל על רגליי והכתה בראשי באגרופיה. אחר-כך בעטה בי עד שנפלתי לרצפה. היא אילצה אותי לשבת שפופה כשהמקל בין רגליי. אם המקל נפל היא הייתה מחשמלת אותי באלה מחשמלת.

היא בעטה והכתה בי ואילצה אותי לכתוב את שלושת ההצהרות. סירבתי. היא הורתה לקחת אותי לחדר ריק שם עינו מתרגלים. היא החלה לחשמל אותי בשתי אלות מחשמלות בבת אחת על פניי, צווארי רגליי וידיי. סבלתי כאבי תופת. היה לי קשה לנשום ופני התעוותו בעוויתות בלתי רצוניות. לא יכולתי להתרומם לעמידה ונפלתי אחורה.

שחזור עינויים: חשמול באלות מחשמלות

רעם חזק זעזע לפתע את הבניין והרוח החלה להשתולל בחוץ. אמרתי לה בנחישות שאני לא מתכוונת לוותר על הפאלון גונג עד הרגע האחרון לחיי. היא זרקה את האלות על הרצפה ויצאה מהחדר במהירות.

גררו אותי חזרה לתא. איבדתי הכרה. כשחזרתי להכרתי גיליתי שידיי, פניי צווארי וגבי היו מכוסים בכוויות ובשלפוחיות. הייתי חלשה מאוד.

כשראתה כמה נורא עינו אותי אחת האסירות המבוגרת בתא החלה לבכות ואמרה: "אני לא יודעת אם תעמדי בכך. רק מעטים יכולים לסבול את העינויים. אם אינך יכולה לסבול פשוט כתבי את שלוש ההצהרות שהם רוצים".

הבנתי אז שבדרך זו מתרגלות רבות עברו "שינוי" במא-סאן-ג'יא. בכיתי בעצב.

בגלל סירובי לעבור "שינוי" הורתה המנהלת ג'אנג לא לאפשר לי לישון. מנהלת מחלקה אחרת המשיכה בעינויים וחשמלה אותי בשתי אלות. כשדרשה לדעת מדוע אני מסרבת לוותר על הפאלון גונג ולכתוב את ההצהרות אמרתי לה שלמדתי פאלון גונג מרצוני החופשי ולכן מדוע עלי לכתוב הצהרת חרטה? היא המשיכה לחשמל אותי במשך 10 דקות נוספות.

במא-סאן-ג'יאה ניסו כל שיטה לענות מתרגלות ולשנות אותן. המנהלת ג'אנג הורתה לקבוצת אסירות להכות אותי בתורנות. הן הטיחו את ראשי בקיר, מה שגרם לי לצלצולים באוזניים.

כשהתעייפו להכות אותי, הם אילצו אותי לשבת שפופה למחצה כשידיי פרושות לצדדים. הן תקעו מחטים תחת פרקי ידיי. אם הידיים צנחו הן היו דוקרות אותי. לא עברו שעתיים ודקירות רבות דקרו בפרקי ידיי עד שדם זרם מהן. אם הייתי מזיזה את ידיי מהמחטים, הן היו מכות אותי במקלות וסוטרות על פניי.

יום אחד גררו אותי שוב למשרדה של המנהלת והיא לחצה עלי שוב לכתוב את "שלושת ההצהרות". סירבתי והמנהלת ביחד עם שני סוהרים הכו בי והשפילו אותי. היא החזיקה אותי צמודה לרצפה וגזרה את שיערי במספריים. לאחר מכן צחקה בפראות ואמרה שאני דומה לחולת נפש.

הכניסו אותנו בחשאי לחדר מלא בגברים

לעולם לא אשכח את היום הזה: ה-19 באפריל 2001.

בבוקר אמרה לי המנהלת ג'אנג לאסוף את חפציי. לא ידעתי מדוע אני היחידה מבין 30 אסירות בתא צריכה לאסוף את חפציי. גב' ג'או שו-הואן מהתא הסמוך גם כן נקראה החוצה. נלקחנו לחצר עם החפצים שלנו. עוד מתרגלות שלא עברו "שינוי" המתינו שם. היינו עשר מתרגלות.

מנהלת אחת המחלקות אמרה לנו שמצאו עבורנו מקום טוב בו נוכל לתרגל.

סוהרים נגשו וכפתו את ידינו והעלו אותנו לתוך מכונית משטרה. המכונית עצרה במחנה העבודה לגברים- לאנג-שי.

נלקחנו לבניין לבן ומדדו לנו שם לחץ דם. הדודה צ'ו נלקחה משם ונותרנו תשע מתרגלות.

פיזרו אותנו בתשעה חדרים שונים. בחדר הייתה מיטה כפולה גדולה ומתלה רצפה. ארבעה גברים המתינו כבר בחדר. כשיצאתי לשירותים ראיתי שם חדר עם יותר מ-30 גברים ישנים שם. הם כולם היו אסירים.

פחדתי מעט ותהיתי איזה מן מקום זה? מיהם הגברים האלה? מדוע כל כך הרבה גברים ישנו שם? זכיתי לתשובה עוד באותו הלילה.

אחרי השעה 22:00 בערב שאלתי את הגברים בחדר: "מדוע אינכם עוזבים? אני צריכה לישון. הם ענו לי שלאף אחת אסור לישון אם אינה עוברת "שינוי". הם דיברו על אישה אחת שעברה "אימון" במקום במשך 18 יום ולא אפשרו לה לישון עד שהשתגעה.

הם עזבו מייד לאחר מכן אבל לחדר נכנסו חמישה גברים נוספים. מיד לאחר מכן נכנסה עוד קבוצת גברים לאגף. הם צעקו במסדרון ועשו רעש רב. הם בעטו בדלת ופרצו לחדר. כל אותו זמן צלמו אותי בווידיאו.

לפתע שמעתי את קולה של אחת המתרגלות, גב' ג'ואו גווי-רונג מהמסדרון. היא קראה בשמי שוב ושוב וצעקה שנשלחנו ממאורת הזאב לגוב הנמר. והוסיפה שהמק"ס היא חבורת פושעים.

כששמעתי את צעקותיה האומללות, יצאתי בסערה למסדרון ופגשתי בה. החזקנו אחת בשנייה בחוזקה, לא משנה כמה הגברים היכו אותנו. רציתי להגן עליה בצורה נואשת מפני שהייתה נמוכה יותר ורזה ממני. זווית עיני הימנית הייתה נפוחה ממכות. בגדיי היו קרועים, הייתי כמעט עירומה. גררו את שתינו חזרה לחדרים שלנו. ארבעה או חמישה אסירים השליכו אותי על המיטה. אחד ישב עלי והכה אותי. הייתה לי סחרחורת והתעלפתי.

התעוררתי מעילפון וראיתי שלושה גברים שוכבים על ידי, אחד משמאל ושניים מימיני. הצעיר שהיה קרוב אלי מימין, מישש את כל גופי בידיו. הוא היה בן פחות מעשרים. הגבר מאחוריו גם כן משש אותי בידיו. הגבר לשמאלי נגע בפניי והחזיק את רגלו השמאלית על איברי האינטימיים. מעל ראשי ישב גבר נוסף. הוא כל הזמן נגע בפניי ובראשי. שניים עמדו מתחתי כשפניהם מול הרווח בין רגליי. אחד צילם בווידיאו והשני צפה. הם המשיכו כל הזמן לקלל ולומר גסויות. לא ידעתי כמה עוד היו תחת רגליי. הם המשיכו לגרד את כפות רגליי ולצחוק. שמעתי אותם אומרים גסויות כל הזמן והם אמרו לי: "אל תזייפי מוות. עלייך לעבור שינוי אפילו אם תמותי".

לא יכולתי להאמין מה שעברתי. גוש של דם יצא מפי.

שמעתי את קריאותיה של גב' ג'ואו בשמי. התרוממתי בכל כוחי לשמוע את הקול המוכר. הגבר שהחזיק בדלת הכה בראשי במתלה. הרגשתי זרם דם חם מטפטף מפניי.

הכיתי בדלת בפראות, בו בזמן הכו אותי מאחור. המשכתי לקרוא בשמה והיא נכנסה לחדר בריצה. המשכנו שתינו לנענע את שער המתכת בפתח האגף, אבל עד שהסוהר פתח אותו הכו אותנו נמרצות.

שאלנו את הסוהר מדוע המשטר עושה לנו זאת ואיימנו עליו שנתבע אותו לדין אם לא יאפשר לנו לצאת משם בחיים. "אם נמות כאן הנשמות שלנו לעולם לא יסלחו לך".

הסוהר הורה לאסירים לא להציק ולהרע לנו בזמן שהוא בתורנות.

הציבו ארבעה אסירים לשמר עלינו בחדר שלי. נותרנו ערות כל הלילה כשאנו בוהות אחת בשנייה ובוכות. יכולנו לשמוע את קולות הצעקות והדפיקות על דלתות של חדרים אחרים.

למחרת היום ב-20 באפריל, כשסוהר אחר היה במשמרת לקחו את גב' ג'ואו חזרה לחדרה. ביום הזה חטפתי מכות מאסיר ובלילה עברתי אונס קבוצתי בדיוק כמו בלילה הקודם.

לא ידענו כיצד הצלחנו לשרוד אותו הלילה.

ביום השלישי גב' ג'ואו ואני חשבנו על גב' רן, בחורה רווקה שהוחזקה בחדר הרחוק ביותר. מיהרנו למסדרון וקראנו בשמה.

דיברתי עם הסוהר ואמרתי לו בדמעות שגב' רן אינה נשואה ואסור להם לפגוע בה, אם עדיין נותר בהם שמץ של אנושיות.

ביום הרביעי הגיעה קבוצת סוהרים. הם אחזו בגב' ג'ואו ובי והחלו לקחת אותנו משם. המשכנו לקרוא בשמה של גב' רן ולבסוף הוציאו אותה החוצה. איננו יודעות מה קרה לשש המתרגלות הנותרות.

אף פעם לא כתבתי את פרטי מה שהתרחש שם. אפילו היום, שנים לאחר מכן, אני עדיין רועדת כשאני חושבת על כך. בכל פעם שאני נזכרת מה שעשו לי, אני חווה פעם נוספת את הפחד הנורא והכאב של אותם ימים ולילות.

מאוחר יותר נודע לי שלפנינו היו 33 מתרגלות שנשלחו לשם ועברו שינוי בדרך כזאת. היו שפשוט עברו התמוטטות נפשית. במשך שנים הם לא הפסיקו את הרדיפה האכזרית של מתרגלות פאלון גונג.