כשהייתי צעיר נתקלתי באגדה המעמיקה "יה-גונג האו לונג". יה-גונג כל כך אהב דרקונים, שזה השפיע על חיי היום יום שלו. זה נגע מאוד ללבו של דרקון אמיתי מהשמים, שהחליט לרדת לעולם האנושי ולהיפגש עם יה-גונג. כשיה-גונג ראה דרקון אמיתי הוא נבהל כל כך שברח. למעשה מה שיה-גונג באמת אהב זה לא דרקונים אלא את הרעיון של דרקונים. האגדה מתארת באופן אירוני מצב שבו מישהו מתפאר ומתרברב לגבי משהו שהוא אפילו לא באמת מכיר.

אחרי שהתחלתי לטפח בדאפא, חשבתי לעתים קרובות על הסיפור הזה ושאלתי את עצמי: "האם יש לי משהו במשותף עם יה-גונג?" כל יום אני לומד את הפא, שולח מחשבות נכונות ומבהיר את האמת להציל ישויות חיות. על פני השטח נראה שאני עושה את כל מה שהמאסטר מבקש מאתנו לעשות. אבל האם אני באמת כך? או שאולי התיאוריה והמציאות הם שני דברים נפרדים? האם האני האמיתי שלי הוטמע לפא מבפנים, או שאני עושה את "שלושת הדברים" בשטחיות רק כדי להשלים את המשימה.

כשלמדתי את הפא מחשבתי נדדה, וכששלחתי מחשבות נכונות לבי לא היה שקט. בזמן הצלת הישויות החיות הייתי פאסיבי וחסרה בי החמלה. אני עושה את "שלושת הדברים" כאילו אני מחויב לאיזו שיגרה יומית. כשאני נלכד בקונפליקטים אינני מחפש פנימה. איך אני יכול להיות מטפח דאפא אמיתי? אולי אני פשוט תופס את המונח "טיפוח" כמצב מחשבה של קדושה שאליו אני כָּמֵהַּ בתת-ההכרה שלי, או אולי אני מתייחס אליו כאל תחביב.

למעשה, תחת החזית היפה של המונח "טיפוח" אני עושה את "שלושת הדברים" עם מצב מחשבה של אדם רגיל. טבע הבודהא שלי קבור ביסודו, ועדיין לא התעורר. אני עורג לאלוהויות ולבודהות לא רק בשל העולמות היפים שלהם והשאיפה שלי ללכת לשם, אלא בשל רוחב מחשבתם והחמלה שלהם. אני מכיר את עיקרון הפא הזה, אז מדוע ברגעים הקריטיים אני ממאן להניח את ההחזקות האנושיות וללמוד מהישויות המוארות? זה לא מספיק רק להעריץ אותם או להיות קשור אליהם. עליי לטפח את השין-שינג שלי ולהגיע לרמות שלהם. זה טיפוח אמיתי!

"יה-גונג האו לונג" משמש בסינית גם כפתגם לתאר אדם המעמיד פנים שהוא אוהב משהו בשעה שהוא בעצם לא אוהב אותו. זה נובע מחוסר ההבנה שלו לגבי המהות האמיתית של אותו משהו.

אם למטפח אין הבנה עמוקה של הפא ופעולתו מונחית על ידי מנטליות של התפארות והחזקה לקורת רוח, אז הוא צבוע. הוא רק אוהב להראות את עצמו למתרגלים ולאנשים רגילים. כל מה שהוא עושה הוא כדי להראות לאחרים כדי שהם יכירו בנחישותו, בכנותו ובחמלה שלו, ואלוהויות יחשבו שהוא מתקדם במרץ ומטפח היטב. אבל הטבע האמיתי שלו ייחשף ברגע שהוא ייתקל במבחנים אמיתיים ובקשיים. הוא אולי לא יקלוט שמה שהוא רודף אחריו אינו טיפוח אמיתי אלא העמדת פנים, יהירות ומוניטין שאנשים רגילים משתוקקים אליהם. לא משנה מה הוא חושב שהוא עושה בשביל תיקון הפא, הוא עושה זאת עם לב לא נקי. לפיכך מה שהוא עושה הוא חסר תועלת. כמה מצער!

מתרגלים מסביבי מדברים תמיד על "טיפוח", על "דאפא", על "רמזים שהמאסטר נותן להם" וכו'. הם אוהבים להעיר על דברים או על אנשים במונחים של הדאפא כאילו יש להם הבנה עמוקה של הפא. כמה מתרגלים אומרים באופן חסר אחריות: "אוה, ההבנה שלהם של הפא היא גבוהה מאוד, יש להם תכונת הארה גבוהה". למעשה, האנשים האלה משתמשים בהבנות שלהם של הפא לפרש דברים. מטפחים אמיתיים לא יעשו דברים כאלה. רק המתרגלים האלה שיש להם הבנה רדודה של הפא אוהבים לתת הערות. הם לא משתמשים בפא כקריטריון היחיד לאמוד את המחשבות, הדברים, והפעולות שלהם. "טיפוסי יה-גונג" האלו בדרך כלל לא יחפשו פנימה. הם חושבים שהם אדוקים מאוד בדאפא בשעה שבעצם הם שמים לב רק לשטחי ולפורמלי.

לדוגמה, יש מתרגל באזור שלי שמדליק תשעה מקלות קטורת, כורע על ברכיו על הרצפה ועושה למאסטר מספר פעמים קאו-טאו כשהוא מכה במצחו על הרצפה להשמיע קול. הוא חושב בטעות שהמאסטר יכיר בו ויחזק אותו כשהוא עושה כך.

יש מתרגלים שנזהרים ביותר וחוששים לאבד דה, אז הם הולכים עם זה לקיצוניות. יש מתרגלים שמתייחסים לכמות לימוד הפא כסימן של "התקדמות במרץ". יש מתרגלים שאוהבים לעורר בעצמם הרגשות מסוימות כשהם עושים עבודה של דאפא, וחושבים שזה יביא אותם ל"שלמות בטיפוח". אם מתאם הוא מ"טיפוס יה-גונג" אז זה אפילו גרוע יותר, משום שהצביעות המוסווית שלו מטעה מתרגלים אחרים ופוגעת בהם. היות שהוא אינו מטפח ביציבות והוא עושה רק עבודה שטחית, ההחזקה שלו למוניטין היא חזקה מאוד. בלי לשים לב הוא מוביל את המתרגלים בדרך לא נכונה וזה יכול לגרום לרדיפה מאסיבית מצד הרוע. הלקח הוא רציני!

לדוגמה, יש מתרגל באזור שלי שמילא את ביתו בתמונות של המאסטר ותלה המון פוסטרים של הבהרת אמת בתוך ומחוץ לביתו. המתאמת המקומית לקחה קבוצות של מתרגלים לבקר בביתו של אותו מתרגל כדי ללמוד ממנו. אחרי הביקור כמה מתרגלים העתיקו משפטים שהמתרגל ההוא אמר להם והדביקו אותם ליד מיטתם כדי לזכור אותם. יש כאלה שצילמו את התמונות ומילאו בהן את הבית שלהם גם כן.

לא עבר זמן רב וזה הפך להיות טרֶנד באזור. המתאמת עצמה מילאה גם כן את ביתה בתמונות של המאסטר. כשמתרגלים אחרים שאלו אותה מדוע, היא אמרה: "אתם לא מרגישים ששדה האנרגיה פה חזק מאוד?" המתאמת הזאת גם הזמינה כביכול "מרצה" כדי לעזור לה לשפר את הרמות של המתרגלים. המרצה עושה שימוש בפא של המאסטר ומערער את הפא, אבל המתאמת עדיין חושבת שהרמה שלו גבוהה מאוד. בסוף מתרגלים רבים באזור התחילו לסגוד למרצה הזה במקום לטפח.

טיפוח צריך לגרום לשינוי מבפנים, אבל מתרגלים רבים, כולל אותי, רודפים אחרי דברים חיצוניים. כשאנחנו רואים שאחרים עושים משהו, אנחנו חושבים שאם לא נעשה כמותם נישאר מאחור, ואנחנו לגמרי שוכחים שהדאפא הוא הדרך היחידה לאמוד מה נכון ומה מוטעה. יש אנשים שמשנים רק את החזות החיצונית אך בפנים נשארים אותו דבר.

מתרגלים מ"טיפוס יה-גונג" לא רק מוליכים שולל אחרים, אלא מוליכים שולל את עצמם באופן שמשתק אותם. הם בבירור אינם במצב של טיפוח, אך הם עצמם חושבים שהם מטפחים היטב. זה כמו שאחרי הכשת נחש האדם לא ירגיש כלום, אבל כשהארס מחלחל בכל הגוף, האדם נעשה מודע לכך שהוא גוסס. אני מקווה שכל אחד מאיתנו יבדוק את עצמו שוב ויראה אם יש לו מצב מחשבה מטיפוס יה-גונג. אם יש לו, עליו להתעורר ומהר, ולהפסיק לרמות את עצמו ואת האחרים.

אנחנו חייבים להסתכל במצב הטיפוח שלנו באומץ, לתקן את המחשבות הרעות שלנו ולקחת את הטיפוח שלנו ברצינות. להבין את הפא בלי לטפח את עצמך ביציבות זה טיפוח מזויף. עלינו להטמיע את האופי שלנו ללא תנאי ב"אמת-חמלה-סובלנות" ולטפח עצמנו ביציבות. רק כך נוכל לחזור לעולמות השמימיים שלנו בגלוי ובאצילות כאשר הדרקונים האמיתיים יבואו בעתיד הקרוב.