סבלתי מקארמת מחלה כשפגשתי יום אחד במתרגלת א'. סיפרתי לה על קארמת המחלה שלי בתקווה שתוכל לעזור לי למצוא את מקור הסיבה.

מתרגלת א' השיבה "אני סובלת כבר כמה ימים מכאבים בזרועי ובקושי מסוגלת לבצע את התרגיל השני. עדיין לא הבנתי את מקור בעייתי ואת רוצה שאעזור לך".

למחרת היום פגשתי במתרגלת ב' ובקשתי את עזרתה. היא ענתה " לאחרונה מצב הטיפוח שלי אינו משביע רצון, רציתי לבקש ממך לעזור לי".

הייתי מאוכזבת על שלא יכלו לעזור לי אך חשבתי, "למה הן התעלמו מבקשתי ובמקום זאת דברו על עצמן? אבל, האם לא עשיתי את אותו הדבר? האם זה לא סימן של אנוכיות?

הסקת מסקנות בקשר לחסרונות

אני נזכרת כשמתרגלים נתקלו במבחני שין-שינג ורצו לשתף איתי לא הקשבתי, לא הכנסתי את עצמי בנעליהן ולא שיתפתי אתם על בסיס הפא כך שיוכלו להתגבר על מצוקותיהם. התפרצתי לדבריהם לפני שיכלו לסיים את דבריהם, אמרתי את שרציתי לומר ראשונה והתעלמתי משאלותיהם.

כשמתרגלים סבלו מקארמת מחלה וביקשו את עזרתי אמרתי: " עברתי דרך אותם מבחנים במשך כמה ימים ולא הייתי מסוגלת לעבור את המצב גם כן". והסוף היה שבמקום זאת הם עזרו לי.

לפעמים כשמצב טיפוחי היה טוב, לא הייתי מגלה הבנה ולא גיליתי אהדה למתרגלים שעברו מצוקות. במקום זאת התנשאתי במידת מה וביקרתי אותם בצעקות. תחקרתי אותם כשאני מנסה לגרום להם שיהיו ברמה של עקרונות הפא.

טענתי " זה לא מתקבל על הדעת, אתם מטפחים זמן רב. איך אתם מסוגלים לעשות טעויות כאלו?" לא עזרתי להם וקרוב לודאי גרמתי להם שמצבם יהיה יותר גרוע. הבנתי שתוך כדי עזרה למתרגלים אנחנו מטפחים את עצמנו גם כן. האם אנחנו באמת חושבים על האחרים? או שאנחנו פשוט מנצלים את ההזדמנות לדבר על עצמנו ומזניחים את הבעיות שלהם? החיים ביקום החדש אינם צריכים להתנהג כפי שאני התנהגתי.

להרפות מהאנוכיות

מתרגלת אחת סיפרה לי על מקרה מסוים. "בקבוצת לימוד הפא שלנו הייתה מתרגלת קשישה. כולם חשבו שהיא טפחה היטב. גוון הפנים שלה היה צח ובהיר והיא נראתה מאוד צעירה. לפני זמן מה לאחר הלימוד הפא של הקבוצה היא אמרה שהראייה שלה מטושטשת. היא בקשה מכולן לעזור לה למצוא את החסרונות שלה. היא בקשה עזרה פעמים רבות אך אנחנו התעלמנו ממנה והמשכנו לדבר על עצמנו. לפעמים היינו מתווכחות בקול רם. בגלל שהמתרגלת הקשישה דברה לאט לאט וכולן איכשהו התעלמו ממנה. לבסוף היא הפסיקה לדבר וישבה לבד בפינה. לפעמים הייתה עוזבת בלי לומר לאף אחד. יום אחד שמענו שהיא אושפזה בבית חולים. לאחר כמה ימים, שמענו שהיא הפסיקה לתרגל".

רק לאחר זאת הבנו באיזו אנוכיות פעלנו. המתרגלת הקשישה ציינה פעמים רבות שראייתה מטושטשת, אבל מי באמת הודאג או התייחס אליה? מי באמת שיתף איתה בהתבסס על עקרונות הפא? לאחר לימוד הפא כולן רצו לדבר. המתרגלת הקשישה לא הייתה מסוגלת לבטא את עצמה טוב. כשהאחרות התעלמו ממנה, היא חשבה שהיא לא מטפחת טוב בגלל שלא יכלה לפרוץ את קארמת המחלה. גורמי הרוע ראו בבהירות את המצב, הגבירו את הרדיפה וגררו אותה מחוץ לקבוצה.

באם אנחנו משתפים אחד עם השני או בקבוצה אין עלינו להחשיב את עצמנו כמשהו מיוחד או לחשוב על עצמנו ולהתעלם מהאחרים. זה נקרא להיות אנוכיים. כשמתרגלים מעלים נושאים אודות פרויקטים של הדאפא או קארמת מחלה ומבקשים עזרה, עלינו להקשיב בשקט, לחשוב ברוגע, ולא להפריע ולהתפרץ בדיבור. אם באמת נצליח בזאת, אזי זה לא חשוב אם נעזור הרבה או קצת. נהייה פחות אנוכיים.