אשתי היא מתרגלת פאלון גונג ואני תומך באמונתה. במשך השנים מאז נאסרה השיטה בסין ב-1999, היו לנו ימים קשים רבים ונאלצנו אפילו להתרחק מהבית למשך שנה. בשנה שעברה הגישה תלונה פלילית רשמית נגד ג'יאנג דזה-מין, האחראי לרדיפה נגד הפאלון גונג, ובשל כך נקראה שוב לחקירה.

לא משנה מה קורה, אני תמיד מגבה את אשתי. זה מפני שאני יודע שהיא עושה את המעשה הנכון ומגיע לה על כך כל הכבוד מצדי.

יד ביד

אני עדיין זוכר את השנה בה נשלחה אשתי לכליאה במחנה עבודה. התקשרתי לעורך דין, אבל הוא לא רצה לטפל בתיק אחרי שנודע לו שאשתי כבר נמצאת במחנה העבודה.

עשיתי דרכי למחנה העבודה כשבידיי אוכל ובגדים חדשים שקניתי לאשתי, אבל עצרו אותי בשער. השוטר בשער אמר לי שביקורים מוענקים רק פעם בחודש: "אתה יכול להשאיר את הבגדים כאן אבל לא את האוכל", הוא אמר.

שבוע לאחר מכן שוב חזרתי לשם. כשראיתי את אשתי מצידו השני של חלון הזכוכית הגדול בחדר המבקרים, שאלתי אותה: "מה קורה? האם מישהו פגע בך לרעה? את יכולה לומר לי כל מה שאת רוצה, מפני שאני מתכונן לשכור עבורך עורך דין מבייג'ינג".

השוטרת שהשגיחה עליה הייתה מופתעת מדבריי והזכירה לי שהביקור הוא רק בן עשר דקות.

חרדתי למצבה של אשתי. שאלתי אותה אם היא זקוקה לעוד כסף או לעוד בגדים. סיפרתי לה שאני שוהה בבית הוריה כעת: "בבקשה אך תדאגי להם או לי. אני אבוא לבקר אותך כל חודש ואביא לך כל מה שאת צריכה".

אשתי לא אמרה כמעט דבר, אבל היא התרגשה מדבריי וחייכה.

בחזרה לחדר הרישום, ראיתי חלון שמתחבר לחדר אחר בו חיכתה אשתי לבגדים שהבאתי לה. ניגשתי אליה כשאני מתעלם מאחד השוטרים שהורה לי לעצור והושטתי את ידי בעד החלון כשאני אומר: "בואי הנה חמודה שלי".

השוטרת לידה הסתכלה בי והעירה: "מה אתה מתכוון לעשות? אתה רוצה לעוף דרך החלון?"

עניתי לה: "ממש לא. אין לי כנפיים".

אשתי הורידה את הכפפות המרופטות שלה, הושיטה את ידה ואחזה בשלי.

השוטרת חייכה ואמרה לי: "אל תדאג. אנחנו נטפל בה היטב".

מאוחר יותר שמעתי שהסוהרים התרשמו ממה שעשיתי למען אשתי, ושרבים מהם במחנה העבודה התייחסו אליה יפה מאותו זמן ואילך.

עזרה ממתרגלים אחרים

למרות שלא מצאתי עורך דין שיקבל על עצמו את התיק של אשתי, קראתי באינטרנט ולמדתי המון על הליך הערעור. תמיד היו מתרגלים זמינים ללוות אותי במהלך ביקוריי במחלקת המשטרה, בתחנת המשטרה המקומית ובמרכז הערעורים.

פעם אחת, כשהלכתי למחלקת המשטרה, התלוו אלי יותר מ-300 מתרגלים כדי לתמוך בי. הם התפרסו על כל הדרך, מהכניסה לתחנת המשטרה ולאורך כמעט כל המדרכה.

אחד השוטרים שאל: "מה קורה פה? אנחנו יכולים לקבל רק 5 אנשים".

כשנוכחתי בתמיכה החמה של המתרגלים התרגשתי עמוקות.

מעת לעת, מתרגלים הגיעו לבקר אותי. הם הביאו לי ולבתי אוכל והודיתי להם מאוד.

כתיבת מכתבים

החיים ללא אשתי היו קשים לי ולבתי. פעם אחת הייתי צריך להוציא אותה מהבית כדי להקל על הייאוש שלה. עברנו מקניון לקניון מפני שאף אחד מאיתנו לא רצה לחזור הביתה. רק כאשר הגיע האוטובוס האחרון, עלינו עליו ונסענו הביתה.

אחד החברים הציע לי להתגרש מאשתי, אבל שללתי את ההצעה מבלי לחשוב אפילו ואמרתי לו: "אשתי לא עשתה כל דבר רע. אינני יכול לגרום לחייה להיות אומללים יותר. למעשה, אני אעזור לה ככל שאוכל".

כדי להעביר את הזמן ולתקשר עם אשתי כתבתי לה מכתבים רבים. אף על פי שלא היה לי הרבה מה לומר, הזכרתי לה תמיד לחשוב בצורה חיובית לגבי ההווה והעתיד. אפילו בימים שהייתי מובטל זמנית, לא נתתי לה לדעת זאת, כי לא רציתי לתת לה לדאוג לגביי.

פעם אחת קיבלתי מכתב מאשתי והייתי מאושר משמחה. בדרך הביתה החזקתי את המכתב קרוב ללבי חזק, כאילו הוא יכול לעוף ממני. בבית פתחתי אותו והתרגשתי עד דמעות. התבוננתי בציפורים מבעד לחלון, וייחלתי שחיינו יהיו חופשיים כמו שלהם.

מאמציי לא היו לשווא

יום אחד, אחת השוטרות במחנה העבודה הורתה לי לשלוח לאשתי 1,000 יואן. אמרתי לה שאני רוצה לדבר עם אשתי ישירות. "אם היא תבקש, אני אשלח לה את הכסף מיד, לא משנה אם זה 1,000 או 10,000 יואן".

השוטרת סירבה בבוטות ואמרה שאין לאשתי טלפון במחנה העבודה.

המשכתי ואמרתי: "מבלי לדבר איתה איך אהיה בטוח שהיא זקוקה לכסף?" קיוויתי שזה יאפשר לי לשוחח איתה ואמרתי: "אפילו באזורים הכפריים יש כיום טלפונים. למה אין שם טלפון?"

לאחר מכן אמרתי לשוטרת שמאחר שלא קיבלתי לידיי מעולם את הפסיקה לגבי המעצר במחנה העבודה, אני יכול להתלונן על כך למעשה באופן חוקי במשרד התביעה. השוטרת התרצתה ואמרה שהיא יכולה להעביר הודעה לאשתי. "בבקשה ספרי לה ששכרתי עבורה עורך דין מבייג'ינג כדי שתתלונן לגבי כל התעללות שסבלה במחנה העבודה".

הוספתי ואמרתי: "אני אעזור לאשתי ככל שאוכל גם אם פירוש הדבר לאבד את חיי שלי".

זמן קצר לאחר מכן, כשאפשרו לי לראות את אשתי במחנה העבודה, אחד המנהלים שאל אותי למה הייתה לי התייחסות רעה כל כך במהלך שיחת הטלפון ההיא.

השבתי: "פשוט שאלתי למה אני לא יכול לשוחח עם אשתי בטלפון. למה לא קיבלתי בזמנו הודעה שהיא נשלחה למחנה העבודה? למה?"

המנהל אמר לי שאני הראשון שהעז אי פעם לדבר אליהם כך.

היו כמה מקרים שכשהגעתי למחנה, אחת השוטרות הודיעה לי שהביקור בוטל. בפעם הראשונה שזה קרה ביקשתי לראות את השוטרת הממונה עליה. היא הודיעה לי שהביקור בוטל משום שאשתי אינה רוצה לוותר על אמונתה. כעסתי ואמרתי שזה לא עניינה ועזבתי.

חודש לאחר מכן, אמרתי לשוטרת ששללה ממני את זכות הביקור אצל אשתי שאני חייב לראות אם אשתי בסדר. אם לא, אני אתבע אותם באמצעות ה-PLAC (הוועדה הפוליטית-משפטית). היא הביאה לי אחר כך פיסת נייר עליה אשתי כתבה שהיא בסדר גמור. שוטרת אחרת אמרה לי שמכתב כזה אף פעם לא הותר קודם לכן במחנה העבודה.

חודש אחר-כך שוב סירבו לאשר לי את הביקור אצל אשתי. כשביקשתי לראות את הממונה, אחד השוטרים סירב וחסם בפני את הדרך. שאלתי אותו אם הוא יודע שהוא למעשה מפר בכך את החוק.

חשבתי לעצמי שלא משנה מה, עליי להגן על אשתי. להפתעתי השוטר אמר שהוא רק איש ביטחון וציין: "יש הרבה דברים מעבר לשליטה שלי".

חודש לאחר מכן, כשהרשו לי לבקר את אשתי בסופו של דבר. הייתי מופתע ונרגש. סיפרתי לה על הוריה ועל הבת שלנו ואמרתי שהיא לא צריכה לדאוג לנו. השוטרת שפיקחה על אשתי סיפרה ששמעה על המכתבים שכתבתי לאשתי ושהיא תאריך את הביקור ל-15 דקות.

כשאשתי שוחררה מאוחר יותר, היא סיפרה שכל מאמציי לעזור לה עבדו. "השוטרים והסוהרים דיברו על כך לעתים קרובות ואמרו שאם משהו יקרה לי, אתה עלול להקשות עליהם מאוד".

זה הפתיע אותי, מפני שמעולם לא הייתי אדם המחפש צרות. זה רק שכאשר למשפחה שלנו ולחברים שלנו נגרם עוול בלי כל סיבה, עלינו לעמוד לצידם ולהגן עליהם. אחרי הכול, אם אנחנו לא נעשה זאת מי יעשה זאת?

כיום יש לי עבודה יציבה ואני מאושר מאוד לגביה. חבריי אומרים שאני אדם בעל מזל. מבחינתי, אני יודע שכל עוד נפעל על בסיס המצפון שלנו ונעשה את הדבר הנכון, נהיה מבורכים.