בדרך כלל ביליתי את רוב זמני בעבודה מהבית בפרויקטים של המדיה, וחשבתי ששחררתי החזקות רבות ושאני מסוגלת לקחת דברים בקלילות. גם לא נראה היה שהייתי בתחרות עם אחרים. אולם, כשהתחלתי לעבוד עם אנשים אחרים, ההחזקות שלי צצו מחדש, ולפעמים הן גרמו לנזק בלתי הפיך והפריעו להצלת ישויות חיות.

במיוחד ראיתי את ההחזקה החזקה שלי לתחרותיות ואת הנטייה להתלונן על אחרים כשהשתתפתי בעתירות שקטות, וכשדיווחתי על מהלך ביקורו האחרון של שי ג'י-פינג בבריטניה.

המנטליות התחרותית שלי נחשפה בפניי

כשהייתי במנצ'סטר ראיתי אישה סינית אחת מסתודדת עם שוטר. מהדרך בה התלבשה והתנהגה "החלטתי" שהיא מקושרת למפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס). לכן, ניגשתי לשוטר והבהרתי לו את העובדות לגבי הרדיפה במחשבה שאשיג יתרון על האישה הסינית. כששאלה אותי מי אני, והשבתי לה בשאלה מי היא. הסתבר, שהיא מכוחות המשטרה במנצ'סטר.

במקרה נוסף, כשעזרתי למתרגלת סינית עמיתה בראיון עם אחד מגופי המדיה, סיני אחד נכנס לקבוצת המתרגלים שלנו באופן מקרי. הפכתי מיד "ערנית" והאצתי בכתב להקליט את האיש, כך שיהיו לנו ראיות במקרה והוא יעשה לנו צרות. בעיניי, האיש היה סיני טיפוסי שעבר שטיפת מוח על ידי המשטר הקומוניסטי.

מאוחר יותר הופתעתי לגלות שמתרגל אחר שכנע את האיש להכיר בכך, שרק עם התפוררות המק"ס תהיה לעם הסיני סין חדשה. מההתנסות הזאת ראיתי את הפער בין החמלה האדירה שהפגין המתרגל העמית לבין דרך המחשבה צרת האופקים שלי.

התגובה הראשונה שלי בראותי את האיש הסיני, הייתה לעצור אותו מלגרום לנו צרות ולא לעזור לו להבין מדוע הרדיפה היא מוטעית. עקב היעדר חמלה מצדי יצרתי אווירה מתוחה. זה באמת לא נחוץ לתייג אנשים, מפני שכולם הם ישויות חיות שיש להציל. הם עלולים להפסיד את ההזדמנות רק בגלל האנוכיות, החרדה וההשערות המוטעות שלנו.

להתעלות מעבר לאנוכיות

השכם בבוקר ה-23 באוקטובר, כשישבתי באוטובוס הנוסע למנצ'סטר, עלתה מחשבה במוחי: אני לא אפול לדרך החשיבה האנושית, במיוחד לא לדרכים השליליות האלה של מחשבה. לא אתלונן עוד על אחרים, מפני שהתנהגות כזאת היא להסתכל החוצה וזה מנוגד ישירות למה שמטפח דאפא צריך לעשות.

המאסטר אמר לנו:

"מה זה לב לא ישר? זה מתייחס לאדם שכל הזמן לא מתייחס לעצמו כאל מתרגל." ("ג'ואן פאלון"- הרצאה שישית)

בעבר, כשנתקלתי במצב בו אחרים לא התייחסו אלי היטב, הייתי מתחילה לתהות אם זה בגלל דבר זה או אחר, וכשלא יכולתי להבין מהי הסיבה, הייתי מנסה לנחם את עצמי בחשיבה שכל זה נגרם עקב חובות קארמתיים שהיה עליי לשלם. אבל כיום אני מרגישה שאינני צריכה לחשוב בדרך זו, מפני שלעתים קרובות מאוד מה שאנו רואים בעיני הבשר ודם שלנו הוא מוטעה, במיוחד כאשר אנו רואים דברים עם ההחזקה לאנוכיות ורצון להגן על עצמנו. אם אדם נלכד בדרך זו של חשיבה, זה כאילו הוא עדיין מתרגל צ'יגונג ברמת הצ'י והוא עלול להסתבך ולהיות אבוד לנוכח רשמים מוטעים.

בדרכי חזרה הביתה, שיננתי את "על אודות הדאפא" ("לון יו"). כששיננתי את השורה…

"וכשהוא יוכל להבחין בין טוּב לרֶשע, בין טוֹב לרע, ויֵצֵא מעבר לרמה של המין האנושי, רק אז הוא יוכל לראות, רק אז הוא יוכל לבוא במגע עם היקום כפי שהוא באמת ועם החיים שבממדים השונים וברמות השונות,"

הגעתי להבנה שרק באמצעות התנתקות מהרגשות האנושיים ומדרכי החשיבה המושרשים בנו, נוכל להבחין באמת מהו טוב ומהו רע.

כאשר אנו מסרבים ליפול לתוך מחשבה אנוכית עם ניחושים והשערות הנובעות מהם, הלבבות שלנו יהפכו רגועים מאוד. לא נהיה מודאגים איך אחרים עלולים להתייחס אלינו ואיך אחרים עלולים להתנהג, מפני שאנו כבר לא במצב החשיבה הזה. אולם זה אינו משהו שנעשה בצורה כפייתית, אלא, שלב טבעי שאליו נגיע בטיפוח שלנו. אנחנו רק צריכים לעשות את מיטבנו, כפי שהמאסטר לימד אותנו:

"בחמלה אמיתית אין שום אנוכיות, מתייחסים לכל אחד, או לישויות חיות באופן כללי, מתוך הסתכלות של מחשבות נכונות ובאהבה רחומה." ("מהו תלמיד דאפא"- 2011)