תיקון הפא מתקרב במהירות לשלב האחרון שלו. אני נעשית יותר מודעת לכך שכל דבר קטן שקורה לנו מיועד לטיפוח השין-שינג שלנו.

אם אנחנו מתרשלים ואיננו קפדנים עם עצמנו לגבי כל מחשבה ומעשה, דברים קטנים יהפכו למכשולים גדולים בטיפוח האישי שלנו ובמאמצינו להציל יצורים חיים.

אני רוצה לשתף תקרית קטנה שקרתה לפני מספר ימים, ולספר איך הסתכלתי פנימה. אם אתם רואים משהו שאינו ראוי, אנא הצביעו על כך בחמלה.

האזור שלנו התחיל לקדם את השן-יון באמצעות חלוקת עלונים מדלת לדלת. החלטתי להשתתף בפרויקט קצר הטווח הזה ביום מסוים שבו הצלחתי למצוא חלון זמן פנוי. מתרגל שאינו נוהג במכונית הגיע זה עתה מסין וביקש להצטרף אלי.

היות שלוח הזמנים שלי היה עמוס, חשבתי שהעבודה תתקדם מהר יותר אם נחלק את העלונים בינינו כדי לכסות את האזור שתכננו. אולי ביחד נוכל אפילו לחלק יותר עלונים ממה שתכננו, ולכסות עוד אזורים, וכך נוכל להציל עוד אנשים. לכן הסכמתי בשמחה שיצטרף.

כשהגענו למיקום הראשון שנקבע לנו, החניתי את המכונית והלכנו כל אחד לדרכו. כשסיימתי את מכסת העלונים שלי, חזרתי למכונית וחיכיתי אבל במשך זמן די רב המתרגל לא הגיע.

צלצלתי אליו כדי לראות איפה הוא וגיליתי שעדיין היה לו עדיין כמעט רבע מהדרך לסיים, לכן החלטתי לעזור לו. אבל נעשיתי די חסרת סבלנות ועצבנית.

התלוננתי במחשבתי: ״למה לוקח לו כל כך הרבה זמן, ולמה הוא לא ממהר? הוא לא יכול לזרז קצת את הקצב? הוא לא יכול ללכת מהר יותר, כמוני? הזמן יקר. עלינו לעשות מה שאנחנו יכולים וכמה שיותר מהר כדי שנוכל לכסות יותר אזורים ולהציל עוד אנשים. חוץ מזה, אני צריכה לאסוף את בתי בזמן. ואז לבשל ארוחת ערב, לעשות את מטלות הבית, ולטפל בעוד עניינים…״

החלטתי: ״אני חייבת לדבר אתו בדרך שלא תגרום לו לחשוב עליי דברים רעים. אני צריכה לזכור לחייך. אני צריכה לדבר איתו יפה. שלא יחשוב שאני מאשימה אותו…״

ואז חלפה מחשבה אחרת במוחי. פתאום הבנתי כמה רעה המחשבה שלי, כמה ערמומית ומניפולטיבית. להעמיד פנים של נחמדה, מתחשבת ומבינה, בעוד שבאמת הייתי שיפוטית, מאשימה ופוגענית. הרגשתי בושה גדולה.

נזכרתי שהיה זה בדיוק סגנון הדיבור שבעבר החשבתי כפוגע מאוד כשהשתמשו בו מולי. זה בא בתחפושת של דאגה. כולך חיוכים אבל החיוכים הם פגיונות. הכוונה האמיתית, אולי בלתי מודעת וחבויה, אינה אלא אנוכיות מתנשאת. אתה חושב שהאדם האחר לא טוב. אתה מקווה לשנות את האדם האחר בדרך שאתה חושב שהוא צריך לחשוב ולהתנהג לפיה.

האין זו הסתכלות החוצה?

תרגול בדאפא אומר להסתכל פנימה. האם אני לא אמורה לשאול את עצמי למה זה הפריע לי? למה הייתי לא מרוצה? אילו החזקות עלו לפני השטח? עליי להיפטר מההחזקות האלה אחת-אחת.

המאסטר בוודאי אירגן לי את המפגש הזה לא כדי שאוכל להתנפל על אדם אחר בשביל לשנות אותו, אלא בתור הזדמנות עבורי לעלות ברמה ולשנות את עצמי.

התחלתי להסתכל על עצמי עם יותר אמת ולחשוב עם יותר חמלה וסובלנות. ״בכל מה שנוגע למתרגל, הוא אולי איטי, אבל לבו טהור והמחשבות הנכונות שלו חזקות. בנוגע אליי, האם אני תולה עלונים על כל ידית והאם אינני חושבת רק על כמה בתים כבר הספקתי? האם המחשבה והפעולה האלה מביאות באמת הצלה לאנשים? האם אני לא דואגת רק למה שעל פני השטח? מה שאלוהויות רואות הוא הלב שלנו.״

בכל פרויקט, התפקיד של כל אחד הוא שונה, וכמות האחריות שונה. לכל אחד אישיות שונה. אין פה עניין של שוויון, של לעשות בדיוק את אותה כמות של עבודה. אם אתה מהיר, תעשה קצת יותר. ממה יש לעשות פה עניין? על איזה בסיס אני חושבת על הוגן ולא הוגן? מי אני שאשפוט?״

לבי הרגיש לפתע קל ורחב כשהבנתי לבסוף שהמאסטר נתן לי הזדמנות להסתכל על ההחסרות שלי.

המאסטר רוצה מאיתנו

"…שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". ("יסודות להתקדמות במרץ", "ללא החסרה בטבע הבודהא”)

ידעתי אז שיש לי עוד דרך ארוכה ללכת בנתיב הטיפוח שלי, שיש עוד הרבה על מה לעבוד ומה לשפר.

כשהמחשבה שלי התיישרה והמתרגל ואני היינו מוכנים לעבור לאזור אחר, כבר לקחתי בחשבון את הקצב שלו, כך שיכולנו לעשות כל אחד את חלקו לפי היכולות האישיות שלנו.

בהמשך היום הכול עבד היטב. לבי היה שקט במיוחד, ולא מלא בחוסר סובלנות כלפי חוסר היעילות של האחר.

כל תהליך המחשבה הזה לקח רק דקות ספורות. אם לא הייתי משתפת מה שעבר בלבי, איש לא היה יודע. אבל אני רוצה לשתף זאת כדי שאוכל לסלק את זה מעצמי.

הבנתי שאם הייתי מתייחסת לתקרית זו רק כאל עניין קטן, כמו שתמיד עשיתי בעבר, היא אולי לא הייתה מובילה לקונפליקט גדול, אבל זה עדיין לא היה בהתאם לדאפא. זה היה להסתכל החוצה ולא להסתכל פנימה.

אם לא הייתי מגלה את מה שגיליתי, אולי הייתי חולקת עם מתרגלים אחרים המחשבה השיפוטית שלי וגורמת להם לחשוב מחשבות לא ראויות, ואז כולנו היינו נופלים טרף לכוחות המרושעים.

כשאנחנו עומדים בפני הפרעות גדולות, אין לנו ברירה אלא להיות מודעים להן ולנסות כמיטב יכולתנו להתגבר עליהן, אבל אנחנו בעצם בעמדה פסיבית.

כשיש דברים קטנים אנחנו אולי לא נשים אליהם כל כך לב, אבל אם נלמד לזהות אותם ולסלק אותם, אנחנו שמים את עצמנו בעמדה אקטיבית. אז אנחנו נטפח למצב של ״ללא החסרה״.

כאשר יש לנו מחשבות מוטעות, אין עלינו להיות מבוהלים או מבוישים. אם הן נחשפות, זה דבר באמת טוב, בגלל שאולי לא היינו מודעים לקיומן עד שמשהו קרה וגרם להן לעלות על פני השטח. אז נוכל לסלק אותן החוצה באמצעות טיפוח, החלק החשוב הוא שאנחנו הולכים בעקבות הנחיות המאסטר – להסתכל פנימה, ולסלק אותן ללא תנאי.

המאסטר אמר:
"הקוסמוס הישן נגמר והקוסמוס החדש התחיל. זה אינו מושג פשוט." ("הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015”)

עלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו עומדים בקריטריון של היקום החדש? המנגנון של היקום החדש הוא תיקון עצמי והרמוניה. אם אנחנו עדיין מסתכלים החוצה על כל הדברים, לא משנה אם גדולים או קטנים, ומסתכלים פנימה רק לפי התנאים שלנו, האם אין זה עומד בסתירה למנגנון של היקום החדש? איך נוכל להתמזג עם היקום החדש?
אני מקווה שכולנו נטפח את עצמו באמת במרץ ברגע האחרון הזה, כדי להגיע לדרישות ולציפיות שהמאסטר הציב עבורנו.