הרומן הקלאסי "המסע למערב" הוא אחד הסיפורים האהובים עליי. לעתים קרובות אני חושבת על המסע הקשה שהנזיר ש'ואן דזאנג ושלושת תלמידיו עברו כדי להשיג את הכתבים הבודהיסטים.

תמיד תהיתי מדוע שלושת התלמידים של הנזיר לא נשאו אותו לאורך כל הדרך להודו כך שהיו מתחמקים מכל המצוקות שבהן נתקלו. המלך קוף היה יכול לעוף 10,000 מייל בדילוג אחד, ולחזרזיר (Pigsy) ולבן-החול (Sandy) היו יכולות על טבעיות.

לשם מה לסבול את כל הטרחה והקשיים שבמסע רגלי? הסיבה היחידה שיכולתי לחשוב עליה הייתה שאולי הסופר רצה לעשות את הספר מעניין יותר, ולכן ארבעת הדמויות היו צריכות לערוך את המסע הארוך והמסוכן כדי לקבל את הכתבים.

יום אחד עסקתי במטלות משק הבית וזמזמתי לעצמי שיר מגרסה של "מסע למערב" מתכנית טלוויזיה. לפתע נזכרתי בדברי המאסטר ב"ג'ואן פאלון":

"טיפוח-תרגול חייב להיעשות באמצעות קשיים כדי לבחון אם תוכל להיפרד או לייחס פחות חשיבות לשבעת הרגשות ושש התשוקות. אם יש לך החזקה לדברים האלה לא תצליח בטיפוח." ("ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית, "שיפור השין שינג")

הגעתי להבנה חדשה: הלא המאסטר אמר לנו מזמן שמטפחים צריכים לשאת קשיים כדי לסלק את הקארמה שלנו שצברנו בחיים הקודמים. רק אז נוכל לחשל את הרצון ולהיות נחושים עד שנשלים את הטיפוח.

הנזיר שואן דזאנג ותלמידיו הצליחו להתגבר על מצוקות מרובות כדי שיכולו להצליח במשימתם.

תלמידי דאפא צריכים גם הם להיות יציבים במסע להצלת אנשים. איננו צריכים לפחד מלהיתקל בקשיים, ואיננו צריכים שתהיה לנו החזקה לזמן לגבי סיום הרדיפה.