התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא הישראלית לשיתוף התנסויות ה-11

החסרות שגיליתי בנושא הבהרת האמת שלי לאנשים בעלי קשר גורלי אלי

מאסטר נכבד,
מטפחים עמיתים יקרים,

התחלתי לטפח לפני 12 שנה ולאורך כל התקופה אני מבהירה את האמת בכמעט כל סיטואציה שאני נמצאת בה. ב"לימוד הפא בועידת הפא באטלנטה 2003" המאסטר אומר:

"כמו כן, עם האנשים האלה שאתם נתקלים בהם במקרה, שאתם נתקלים בהם בחיי היום-יום, והאנשים שאתם נתקלים בהם בעבודה, אתם צריכים כולכם להבהיר להם את האמת."

ובהמשך:

"הצלת יצורים צריכה לחדור לכל היבט והיבט בחייכם היומיומיים בזמן זה."

אני תמיד נושאת תיק כבד מלא עלונים בשפות שונות לכל מקום ונותנת עלון בכל מקום שאני מגיעה אליו ולכל מי שאני מחליפה אתו מילה. אני עושה זאת מתוך הבנה פנימית עמוקה וברצון, ורבים מהאנשים אומרים לאחרונה בהתרגשות "תודה רבה". אבל, בשנים האחרונות של הטיפוח חוויתי קשיים פנימיים להבהיר אמת בסוג מסוים של סיטואציות, כאשר הרגשתי, או כשהיה לי מושג בראש, שאדם מסוים יהיה "קשה לשכנוע" מסיבה זו או אחרת. חוויתי כמה מקרים שלא הצלחתי להבהיר אמת לאדם וזה ריפה את ידי וחיזק את התחושה שנשאתי אתי מהשנים שלפני הטיפוח: שהרוע יכול לגבור על הטוב.

המאסטר אומר ב"ג'ואן פאלון":

"שד לעולם לא יעלה בגובהו על טאו."

– אבל עד שהבנתי מה זאת אומרת שלטו אצלי מחשבות אנושיות שהתבססו על עשרות שנים של חיים לפני הטיפוח. מה שראיתי סביבי בחיי, גרם לי לחשוב שלרוע יש כוח רב ולי אין כוח לגבור עליו. אמנם כבר כמה זמן שידעתי שהמשפט הזה מהספר מתייחס להבנה שגויה שלי שהרוע יותר חזק מהטוב ויותר חזק ממני, אבל עדיין לא הצלחתי להפנים את זה בכל התאים שלי, כך שלפעמים, ברגע האמת, המושג האנושי הזה גבר וריסן את טבע הבודהא שלי.

כשנה וחצי שיתפתי מטפחים לגבי הקושי הזה – אבל לא התקדמתי. לא הפסקתי להבהיר אמת ולמסור עלונים לאנשים שנקרו בדרכי בדיוק כמו קודם, ולא התמקדתי בהחסרה שלי, אבל מדי פעם מישהו היה מתחיל לומר משהו פרובוקטיבי שדורש ממני יותר, ואז שוב נחשפה ההחסרה וייסרה אותי, בשלב מסוים כבר לא יכולתי להתעלם מזה שזה מחסום להבהרת האמת שלי דווקא בזמן שאנחנו מכוונים לשדרה המרכזית של החברה.

מתוך "ג'ואן פאלון", "הפיכה של הקארמה":

"כל ההחזקות האלה, כל עוד יש לך אותן, צריכות להיות מסולקות בסביבות שונות. יגרמו לך למעוד וכך תתעורר אל הטאו. באופן זה אדם עובר את הטיפוח-תרגול."

בתחילת 2012 נודע לי שבחודש יוני יתקיים כנס מחזורים של התיכון שבו למדתי. מתחילת הטיפוח שאפתי להזדמנות להבהיר את האמת לאלו שהיה לי איתם קשר גורלי מהילדות ושהקשר אתם נותק לגמרי במהלך השנים. 43 שנים עברו מאז שסיימנו את התיכון, ואני הייתי בקשר עם שתי חברות בלבד. יתרה מזאת, כאשר נפגשתי לעתים רחוקות עם חברים מהכיתה הרגשתי שהם איבדו את התום והנאיביות שהיו להם ולא היה לי עניין בהם. ייתכן שהם הרגישו ביחס הפנימי שלי. כל זה קרה לפני שהתחלתי לטפח.

כשנודע לי על כנס המחזורים הבנתי שזאת ההזדמנות שביקשתי מתחילת הטיפוח שלי. התכוונתי להירשם ולהבהיר שם את האמת כמה שאוכל. במשך חודשיים נכנסתי לאינטרנט לראות מי נרשם וראיתי רק שם אחד, ואחרי הרבה זמן רק שניים. לאחר חודשיים הבנתי שההיסוס שלי הוא שחוסם את האנשים – כי מחשבה נכונה וכוונה נכונה צריך לגבות גם בפעולה נכונה, כמו שהמאסטר הסביר ב"לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005:

"מחשבות נכונות לא צריכות להיות רק מס שפתיים. במקום זאת, מה שנדרש הוא מחשבות נכונות, פעולות נכונות ולהיות נחוש.."

לכן מילאתי טופס הרשמה באינטרנט. כשהגעתי לתשלום משהו השתבש. לא הצלחתי לשלם ובאופן מוזר גם לא לחזור לדף ההרשמה.

פניתי באימייל למארגן, והוא ענה מיד שהוא אינו מבין מה קרה ושכנראה "הייתה בעיה רגעית". שאלתי אם הוא צריך עזרה בארגון, מתוך מחשבה שזה יעזור לי להיכנס עם הבהרת האמת לכנס. תוך חצי דקה קיבלתי מייל תשובה: "את מוזמנת להיות 'ראש מחזור' ולאתר את בני המחזור שלך." בנספח צורפה רשימה של 101 שמות של כל ארבע הכיתות בשכבה שלי, כשחלק עם כתובות וטלפונים לא מעודכנים.

ריסנתי את הלב שהשתולל. בהרף עין הגיעה ההזדמנות שביקשתי, תיקון הפא מאפשר לי למלא את הנדר. אבל, כפי שציינתי, באותו זמן היה לי קושי להבהיר את האמת באומץ ובאצילות מעבר למסירת עלונים. פתאום נכנסו חששות של אגו, כמו: האם הם זוכרים אותי לטובה? אולי הם לא ירצו לקבל ממני כי אני שונה מהם? הם ברובם כבר אנשים מבוססים, עסוקים, צווארון לבן – אולי הם לא יראו בי שווה מספיק להקדיש לי זמן או תשומת לב? הסתכלתי על עצמי עקום – לא רק כביכול מנקודת המבט שלהם, אלא עוד מנקודת מבט של מישהו שלא מעניין אותו כלום חוץ ממעמד, מיוקרה ומכסף, ומי אני שאקח מזמנו עם מה שקורה בסין?! נכנסו לי מחשבות לא נכונות גם על עצמי וגם על האנשים ששאפתי להציל. זה היה ברור לי כשמש. אבל גם היה ברור לי שאני אעשה את המשימה הזאת. נותר לי כחודש וחצי להתקשר לאנשים האלה.

תשובה מתוך "ביאור הפא בפגישה עם תלמידים מאסיה פסיפיק":

"ככל שאתה שם את עצמך בעדיפות הראשונה ומערבב פנימה [מרכיבים של] העצמי, כך יש לך פחות מוסריות אדירה, וזו הסיבה שיהיה לא קל שתצליח בדברים או שתעשה אותם היטב. הדברים של הדאפא צריכים להיות הכי קדושים, וזו הסיבה שככל שיש לך פחות מושגים משל עצמך וככל שאתה מערב פחות גורמים של עצמך, אתה יכול לטפל בהם טוב יותר, וסביר יותר שתצליח."

בשל הלב הזה שהיה לי, המעורב במושגים אנושיים, התחלתי במשימה עם המון עבודה של ידיים ורגליים. הייתי פקידה למופת! איתור האנשים לא היה קל, וכל שיחת טלפון עם מישהו שלא ראה אותך 43 שנים ארכה זמן רב. לחלק בכלל לא היה בזמנו קשר אליי והייתי צריכה להזדהות ולהסביר. לפני שהתחלתי בשיחות הייתי שולחת מחשבות נכונות, לומדת את הפא ומכינה את עצמי. על שולחני היה פתוח נון-סטופ "ספר המחזור" שלנו כדי שאדע בדיוק למי אני מתקשרת ואזכר בו.

הרוב הלך בסדר. חלק מאלו שפניתי אליהם שאלו מה אני עושה, וכך יכולתי לספר שהעיסוק העיקרי שלי הוא לתעד את הרדיפה במטרה להפסיקה. חלק שאלו מה שלומי וסיפרתי איך התחלתי לתרגל אחרי שהיה לי סרטן, ואיך אני היום בריאה ואנרגטית ועוזרת להפסיק את הרדיפה של עמיתיי בסין. לאלה שלא שאלו, או שהשיחה אתם הייתה קצרה ועניינית, ביקשתי בסוף לומר כמה מילים וסיפרתי על הרדיפה.

היו כאלה שמיד הזדעזעו מהרדיפה, היו שהקשיבו בדרגה כזו או אחרת של עניין. הייתה אפילו אחת שסיפרה שתרגלה פאלון גונג במשך זמן קצר והשיחה אתי עשתה לה חשק לחזור לתרגול – אבל היו ה"עקשנים" האלה, שהשיחה איתם לא זרמה ושחשתי קור מצדם או חוסר רצון לדבר בכלל. היו גם שתיים שהרגשתי שרצו לסגור לי את הטלפון בפרצוף על ההתחלה, וזה נגע בדיוק בלב האנושי שלי שדוחים אותי ולא רוצים לשמוע אותי, ודבריי התלעלעו כך שלא הצלחתי להבהיר את האמת באצילות.

תוך כדי ניסוי וטעייה המאסטר כיוון אותי לאנשים נוספים בעלי קשר גורלי אתי. הגעתי גם לטלפונים שגויים וגם אז הבהרתי את האמת. לדוגמה, התקשרתי לטלפון של אמא של מישהי וקיבלתי מישהו אחר שטען שהתבלבלתי בחיוג. סיפרתי לו למה אני מתקשרת, ושגרתי בשכונה הזאת בילדותי, וכך נוצר גשר ונוצרה הזדמנות להבהיר את האמת. הוא היה צמא ושאל עוד ועוד על הרדיפה ולא רצה לסיים את השיחה. בתום השיחה בדקתי במכשיר הטלפון והתברר לי שבכלל לא טעיתי בחיוג. חיוג חוזר של אותו מספר הוביל אותי לבית של האמא. לא טעיתי במספר.

באמצעות שיחות הטלפון הצלחתי להבהיר את האמת, או לפחות לספר על הרדיפה, לחלק הארי של הרשימה או לפחות לבני הזוג שלהם. אבל עדיין ידעתי שיש החסרה בסיסית אצלי – כשיש מחשבות של בן אדם רגיל שדואג אז לא יכול להיות שם "שן", שהוא הכלי הכי עוצמתי של תלמידי הדאפא בהצלת ישויות חיות.

לקראת הכנס תיאמתי עם מתרגלת עמיתה שהיא תחלק בכניסה לאירוע הזמנות לתערוכה בבית האופרה. ביום הכנס אספתי אותה במכוניתי. אמרתי לה שאולי לא ירשו לה לעמוד ממש בכניסה כי לא ביקשתי רשות לכך. היא חייכה ואמרה: "מי יגרש מתרגלת נחושה ונחמדה כמוני?" שתינו צחקנו. באותו יום היא חילקה כ-500 הזמנות לתערוכה ואני ראיתי הזמנות מבצבצות מכיס החולצה של הגברים שנכנסו.

בלובי הייתי נחושה מאוד והייתה לי הזדמנות לחלק כמה הזמנות בעצמי למי שנוצרה איתו אינטראקציה, וגם נכנסתי למשרדים ונתתי לסגן המנהל הזמנה לתערוכה שיש בה הסבר על הרדיפה. שאלתי אותו איך אפשר להביא את התערוכה לידיעת מורי ביה"ס והוא אמר שישים את ההזמנה בחדר המורים.

ההחסרה נחשפה שוב כאשר הקהל התפצל לחדרים והייתי בפועל בין בני המחזור שלי שהגיעו. חשתי כמה אני מנותקת מהם ונוצרו אצלי מעצורים. מצד אחד נראיתי מאוד חברותית ומאירת פנים, אבל חשתי היטב איך אני מעדיפה להתחבר עם אנשים שנוח לי להתחבר אתם ומוצאת קושי להתחבר עם מי שנדמה לי שדוחה אותי. השתדלתי להתעלות מעל עצמי ולעשות את מה שהחלטתי, חילקתי הזמנות לתערוכה לאלו שלא הזדמן לי להבהיר אמת ישירות, אך כל פעולותיי נעשו מתוך החלטה מודעת ולא מתוך אצילות טבעית וזורמת של תלמיד דאפא. לא הייתי שקטה בקרב האנשים האלה כי באתי עם משימה ולא עם לב בהיר ונקי ומלא חמלה. מתוך "הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי – 2003

"שאלה: במהלך הבהרת האמת אני לעתים קרובות מרגיש שחסרה לי חוכמה. האם זה בגלל שמצב הטיפוח-תרגול שלי לא מספיק טוב?

המורה: כשחסרה לך חוכמה זה בדרך כלל בזמן שאתה נלחץ והראש שלך נלחץ לעשות דבר מסוים ואתה מייחס חשיבות רבה מדי אליו, אז זה נגרם מזה שנוצר סוג אחר של החזקה."

את הפרויקט הזה עשיתי במקביל לכל משימותיי הקבועות האחרות, והוא דרש ממני מאמץ רב שכמעט קרסתי תחתיו. למתרגלים עמיתים סיפרתי רק שיש לי פרויקט פרטי של הבהרת אמת ורציתי לכתוב עליו התנסות לוועידה של שנה שעברה. כשהכנס הסתיים, עומס היתר והדד-ליין ירדו בבת אחת, ובנוסף, מטפח שאתו עבדתי כל יום שעתיים נסע לזמן ארוך לחו"ל, להבנתי הזמן הזה ממש נבחר למבחן שלא חוויתי בטיפוח קודם לכן – חוויתי רפיון וחידלון. ניטלה ממני המוטיבציה הפנימית שהייתה לי כל השנים, שבזכותה יכולתי לטפח ולשבת שעות ארוכות וממושכות לעשות את עבודת הדאפא שבאחריותי – עבודה לא מעטה.

הייתי מודעת לכך שזה מבחן, ושנדרש ממני לבנות את המוטיבציה שלי מחדש, על בסיס איתן יותר ממה שהיה קודם לכן. כיוון שכך דרשתי מעצמי לתפקד במתכונת מינימום, וביצעתי את "שלושת הדברים", כלפי חוץ אף אחד לא ידע ולא הרגיש, כי העבודה נעשתה וגם לא סיפרתי לאף אחד, כי ידעתי שאתגבר. אבל כל יום הייתי צריכה "לגרד את עצמי מהרצפה" כדי לעשות את מה שתמיד עשיתי במשך כל שנות הטיפוח שלי.

אני מבינה שכל פעם שאנחנו בונים מוסריות אדירה נדרש מאיתנו לעלות לרמה אפילו גבוהה יותר והדרך נעשית צרה יותר גם כן.

כחודשיים לאחר הכנס, ואני עוד באותו מצב, התקשר אליי מישהו מהמחזור שלי שבכלל לא הייתה לי הזדמנות להבהיר לו את האמת. הוא היה הראשון שנרשם לכנס, ולכן לא הייתה לי עילה להתקשר אליו. אבל בסוף הוא לא בא לכנס, אז לא הייתה לי הזדמנות להבהיר לו את האמת. הוא ביקש מספרי טלפון מהרשימה של הכיתה שלו. כיוון שלא הייתה לנו היכרות אישית בעבר, גם לא נוצרה שיחה אישית, אז בסוף השיחה ביקשתי לומר לו משהו חשוב וסיפרתי לו על הרדיפה, אבל מצב המחשבה שלי היה חלוש עקב המצב שתיארתי. עקב הפרצה הזאת הוא החל להיות אגרסיבי ולתחקר אותי מה גורם לי להתעסק ברדיפה בסין כשמתחת לאף שלנו יש נושאים חברתיים כה בוערים. הוא נשמע כמטיל ספק במניעים שלי. שוב חוויתי את חוסר האונים שלי ואת השיתוק ושוב חוויתי איך אינני מסוגלת להתייחס למצב כזה מתוך מחשבה נכונה. ניסיתי לעקוף את הקושי בכך שהשתמשתי ביכולת ההזדהות שלי והתעניינתי במה שהוא מקדם, והצלחתי לפחות להיות מספיק "נחמדה" כך שזה הסתיים איכשהו בשלום. שוב נשארתי עם הרגשת החמצה: לא מילאתי כהלכה את שליחותי ונפלתי שוב לאותה מלכודת שבה אני מתגוננת ומגוננת על השליחות שלי ולא מסוגלת להגיע ללב של האדם.

מתוך "לימוד פא בוועידת ניו יורק 2008"

"התקופה הזו בהיסטוריה תוכננה כדי שתלמידי הדאפא יצילו יצורים חיים, אז למה לא לקחתם את התפקיד הראשי? למה לתת עדיפות עליונה למילים של אנשים רגילים שחונכו על תרבות המפלגה המרושעת? למה נתתם כל-כך הרבה תשומת לב לרדיפה של הרוע? חשוב לחשוב על כך ברצינות."

ידעתי שכשאני מתגוננת זה עניין של אנוכיות. הכול נסוב סביב עצמי: האם אני שווה מספיק כדי שאתה תקשיב לי? – באתי מנקודה של נחיתות, של: "למה שתסכים לקבל ממני את הדברים?" כאילו שאני המבקשת והוא הנותן. כל זה במקום להציע הצלה באופן זורם ונינוח. ידעתי את הפא בנקודה הזאת, ידעתי שאני היא המעניקה את ההזדמנות ולא מבקשת טובות – אבל לא הצלחתי לבצע את זה. ישבו עליי מושגים חזקים מהילדות שהסביבה המשפחתית הקנתה לי: "את לא נחשבת". המשפחה שבה גדלתי פחדה מאנשים, פחדה מסמכויות, והתבטלה מולם. זה מה שעמד על כף המאזניים מול הפא הברור של המאסטר וזה מה שהיה עליי לפרוץ: תכנונים של הכוחות הישנים אל מול הפא של המאסטר.

מתוך "לימוד פא בוועידת ניו יורק 2008"

"לאנשים רגילים יש כל מיני דעות. אתם הם אלו שמצילים אותם, אז צריך להיות לכם ברור מה אתם עושים ולטובת מה אתם פועלים."

כשחושבים על המושג של "לפרוץ",זה נשמע כמשהו שקורה ברגע, כמו השראה. אבל הרבה מהדברים שפרצתי היו תוצאה של תקופה ממושכת שבה, תוך כדי קונפליקט או סבל, טבע הבודהא שלי היה נחוש לשפר "שין-שינג" ולא לפתור את הבעיה, ויכול להיות שבשל כך נמצאתי ראויה לעזרה. גם במקרה הזה, תוך כדי הלימוד היומיומי של הפא בתוך ההתייסרות, משפטים ופסקאות בלטו לעיניי. משפטים ב"ג'ואן פאלון" קיבלו לפתע משמעות ספציפית נוספת שמעולם לא ראיתי קודם לכן.

עברו עוד שבועיים. יום אחד כששלחתי מחשבות נכונות פתאום עלה לי משפט שמתרגלת עמיתה אמרה למישהו שהבהירה לו את האמת, וראיתי באופן גראפי את הניגוד בין מה שנמצא מאחורי המשפט שהיא אמרה לבין מה שמאחורי הגישה שלי. מדוע היא מצליחה במשפט או שניים לגרום לאדם להבין? כי היא בכלל לא חושבת על עצמה – היא חושבת על האדם שמולה. אני לעומת זאת דואגת ומתמקדת בהאם הוא יקבל אותי ויאמין לי – מושגים של אגו ושל היקום הישן. עם זאת ידעתי שזה לא עניין של לחקות מה שהיא אומרת, כי מצב המחשבה והלב של מטפח אינו משהו שניתן להעתיק ממטפח עמית, לב בהיר ונקי צריך להיבנות מבפנים.

מתוך "הוראת הפא בוועידת הפא של מערב ארה"ב ב-2004"

"אמרתי לכם בעבר ש"שן" אינו משהו שניתן לזייף אותו, וגם לא מצב המתקיים על פני השטח. "שן" מגיע באמת מבפנים ואפשר להשיג אותו ולהביא אותו לידי ביטוי רק באמצעות טיפוח. כאשר אתה מול ישויות חיות, ברגע שהמילים יוצאות מפיך וברגע שמחשבותיך מגיחות, הן מסוגלות לפורר אלמנטים רעים ואת הדברים הרעים המרעילים את אנשי העולם והקיימים במוחם של האנשים. ואז אנשים יגיעו להבנה, ותהיה לך היכולת להציל אותם. ללא שתהיה העוצמה הכבירה של "שן" אמיתי, לא תהיה מסוגל לפורר את הדברים האלה, ולא תשיג שום דבר בהבהרת האמת."

מיד ניתנה לי הזדמנות: הטלפון צלצל – אחיין שלי שבעבר לא רצה שאשלח לו חומר על הרדיפה במייל התקשר. היות שהוא מתעסק בקולנוע סיפרתי לו על הסרט "פרי צ'יינה" שזכה במספר פרסים, ושאלתי אם הוא מכיר חוג אנשים איכותי שמתאים להקרנה פרטית. בתשובה הוא שאל שאלה פרובוקטיבית. באותו רגע הבנתי שזה מבחן – ושאינני יכולה למלא בו את התפקיד המתגונן. בשקט עניתי לו תשובה שלא היה בה היסוס או חשש.

הבחור התנצל ואמר: "לא… אני שאלתי רק כדי לבדוק מה צריך לענות לאנשים שישאלו אותי את השאלה הזאת". אמרתי לו: "הרדיפה הזאת נמשכת כבר 13 שנה. כשהיא תסתיים, כמו שהשואה הסתיימה, כל אחד ישאל את עצמו איפה הוא היה בזמן הרדיפה? מה הוא עשה להפסיק אותה?". למעשה המשפט הזה הוא בדיוק מה שהמתרגלת העמיתה אומרת לאנשים, אבל זה יצא ישירות מהלב שלי בלי היסוס ובלי חשש.

ואז הבחור אמר: "כן, באמת, אם משווים לשואה, אנחנו באמת שואלים היום למה אלה ואלה לא עשו שום דבר, אז זה באמת אותו דבר". זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיב בחיוב להבהרת האמת שלי ולפי איך שהוא דיבר ראיתי שהוא באמת הבין. זאת הייתה בשבילי פריצת דרך ראשונה. להבנתי, האחיין שלי קיבל תפקיד מולי והוא שיחק אותו כל עוד אני לא הגעתי לרמה שנדרשה ממני.

לאחר כחודשיים התקשר חבר קרוב מהילדות ששנים ארוכות לא היה בקשר. הוא לא היה בכנס והביע רצון להיפגש. בעוד אנו יושבים בבית קפה, הוא אומר לי: הנה זה וזה בחוץ. זה היה בדיוק אותו אדם מהמחזור שלנו שתחקר אותי אז בטלפון. זינקתי והשגתי אותו, הצגתי את עצמי ולחצתי את ידו ואת יד אשתו בחום, והחמימות והלבביות שקרנו ממני יצרו הרמוניה ללא מחיצות שהחליפה בו במקום את הניכור שהיה בינינו בטלפון. ראיתי שהוא נרגש מאוד שרצתי בשביל להגיד להם שלום ומהלבביות שלי. לא היה סיכוי שאזהה אותו בעצמי כי הוא השתנה מאוד, והנה המאסטר זימן לי אותו בנסיבות האלו שאוכל להשלים את הנדר שלי, ואני זיהיתי את ההזדמנות. אני מאמינה שזה משום שנתתי את לבי ודעתי להתגבר על ההחסרה בטיפוח שלי ולהציל את האדם הזה שיש לו קשר גורלי אתי.

התפתחויות מאוחרות יותר

כל אותה תקופה וגם לאחר מכן למדתי את הפא עם הכוונה לפתח חמלה לאנשים באופן שלא תהיה מחיצה ביני לבין אנשים שאני צריכה להציל. ככל ששאפתי לכך, וככל שהתמקדתי בנושא הזה תוך כדי לימוד הפא שלי, כך פיתחתי חמלה עוד יותר רחבה ועמוקה לישויות חיות. שיתפתי מתרגלים עמיתים ונתרמתי מהם.

בסוף נובמבר 2012 מתרגלי הדאפא בישראל התגייסו כגוף אחד להביא אנשים מהשדרה המרכזית בישראל להקרנה בבית ציוני אמריקה. גם אני רציתי להצטרף, נדרשתי להתמודד עם טבעת נוספת של אותה החסרה – החשש לפנות לאנשים בעמדה גבוהה, ובמיוחד לאלה שהכירו אותי בילדות והגיעו לגדולה בעולם האנושי.

בשבוע שלפני ההקרנה התכווננתי כולי עד שהייתי מסוגלת לעשות את הצעד הקריטי – להרים את הטלפון וללחוץ על המקשים. באותו היום ולמחרת הפנים שלי זהרו באור מיוחד. מתוך ההרצאה באטלנטה ב-2003:

"אתם יודעים שכאשר אני מפיץ את הפא אני לא שם לב לאיזו קבוצה בחברה אדם משתייך או לסטאטוס החברתי שלו, ואני לא מבדיל בין עשיר לעני, מקצועות שונים, או הסטאטוס של אדם בעבודה. אני לא מסתכל על שום דבר חוץ מהלב של האדם. אתם צריכים לעשות אותו דבר כאשר אתם מבהירים את האמת. אל תחשבו על זה שהוא דמות מהאליטה ותיצרו לעצמכם מחסומים נפשיים נוספים, כאילו שאתם שם לבקש את עזרתו. מה שלמעשה קורה זה שאתם מצילים אותו, ואתם נותנים לו הזדמנות לבחור את העתיד שלו. זה בטוח."

כאמור, התחלתי לכתוב את ההתנסות הזאת לפני כמעט שנה, וכל פעם שהייתה התקדמות הוספתי עוד חלק. אין רגע ספציפי שבו אוכל לומר שהפא בהיבט הזה הוטמע בי, וגם לא אוכל לומר שהעבודה נשלמה, משום שכמטפחת אני נדרשת לעלות בטיפוח כל הזמן ולא להרפות. המאסטר הבהיר לנו לא פעם שזו התקופה האחרונה של תקופת תיקון הפא ושהדגש בה הוא על הצלת ישויות חיות. אז העלייה ברמות וההתנקות מהחזקות וממושגים אנושיים מתרחשים תוך כדי הצלת הישויות החיות, ושני הדברים הולכים יד ביד ומשפיעים זה על זה.

אפילוג

תוך כדי כתיבת ההתנסות עלתה אצלי סוגיה של איך אני מתייחסת להחסרות שלי ול"כישלונות" שלי במסגרת הטיפוח והבהרת האמת. בשנים הראשונות של הטיפוח ממש רציתי "לקבור את עצמי" כשעשיתי משהו שנראה לי שעשיתי נזק. תוך כדי התהליך שתיארתי בהתנסות למדתי שלפעמים חייבים למעוד כדי להתעורר, ושאין עליי להתייחס למעידה עצמה כאל דבר נורא ואיום, אלא כקרש קפיצה הלאה. המאסטר מתייחס אלינו בחמלה, האם אנחנו מתייחסים לעצמנו בחמלה? מה, אנחנו לא ישויות חיות להצלה? האם אין לי יקומים ענקיים מאחוריי שניצלים ביחד איתי? אז ההתייחסות שלי לעצמי היא בעצם ההתייחסות לאותן ישויות רבות רבות שנמצאות בכל היקומים שמאחוריי. המאסטר אומר ב"ועידת הפא הבין-לאומית של 2012 בבירת ארה"ב "

"תלמידי דאפא, לא משנה איך הדברים ילכו אצלכם ומה יהיה המצב, לא משנה אם פעלתם גרוע או היטב, נסו לעשות היטב את שלושת הדברים של תלמידי דאפא – עשו אותם היטב מעכשיו – וכך תטפחו ללא הרף, תנועו קדימה ללא הרף, ותשיגו הצלחה לעצמכם ללא הרף. ובתהליך הזה של טיפוח מתמיד אתה תדע בעצמך את הדברים שדיברתי עליהם ותוכל להתמקד באיך לפעול היטב בעתיד. אל תישאו מטענים מהעבר. הדברים האלה הם תוצר של חשיבה אנושית, והרוע ינצל אותם."

וב"לימוד הפא בניו יורק רבתי 2013". המאסטר עונה לתלמיד:

"אין זה כך שאם יש לך פחד אז אתה לא שווה. הרעיון הוא להתגבר על הפחדים שלך ולנסות לעשות את שלושת הדברים היטב עם מחשבות נכונות חזקות יותר, וזה יוצא מן הכלל (מחיאות כפיים). כדי לשים את זה בפרספקטיבה, לא משנה כמה אתה מפחד, אם כשאתה עומד נוכח האחריות של הצלת ישויות חיות אתה מרגיש מחויב לנקוט בפעולה, ללכת להציל אנשים, אז זה יוצא מן הכלל."

בהתבסס על הפא הזה, אם אני מסתכלת היום אחורה, אז ייתכן שלא ידעתי לשלול בגדול את כל המכלול של התכנונים הישנים באותו זמן, אבל המחשבה הנחושה שלי והפעולות הנחושות שלי תוך כדי חשש וסבל, היו בעצמם שלילה מעשית של התכנונים האלה ברמה שבה הייתי.

אסיים בציטוט מתוך "הוראת הפא בוועידה בשווייץ":

"כאשר אתה מגיע לרמות גבוהות יותר המחשבה שלך תלך ותיעשה טהורה יותר. מה שהמחשבה שלך תיצור אז, ומה שתגיד, יהיו טהורים ביותר. ככל שהם טהורים ופשוטים יותר, כך הם יתאימו יותר לעקרונות של הרמה ההיא של היקום. המילים שתדבר אז יוכלו מיד לחדור ללבבות של אנשים, להכות במעמקי מחשבותיהם של אנשים, ולהכות בחלק היותר מיקרוסקופי של קיומם. אז האם זה לא יהיה בעל עוצמה?"

מאסטר נכבד, את תודתי על החסד האינסופי אביע לא במילה פה על הבמה, אלא בכך שאוקיר את הדרך שעברתי, ובחיי היום יום אלך ישר בנתיב שהועדת לי, עם הסתכלות פנימה ועלייה בשין-שינג.

מטפחים עמיתים יקרים, אנא הצביעו בפניי על כל החסרה.