התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא הישראלית לשיתוף התנסויות ה-11

שלום לך מאסטר!
שלום לכם מטפחים יקרים!

לאחרונה אני שומעת על עוד ועוד תלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא שסובלים מקארמת מחלה, לעתים בצורה קשה מאוד שמקשה עליהם לתפקד. בחרתי להתייחס לכך מפני שבשנתיים האחרונות גם אני עברתי מצוקות רבות בצורת קארמת מחלה ומבחנים אין ספור, עד שהארה אחר הארה גרמה לי להבין שעלי להאמין במאסטר באמונה ללא גבול, לעמוד במבחנים של חיים ומוות ללא כל פחד ומורא, לשלול את כל התכנונים של הכוחות הישנים והאלמנטים המרושעים, לשתף פעולה עם הגוף האחד, להפנים שזה אינו רק טיפוח אישי, לעשות את שלושת הדברים היטב ולהרים כל הזמן את השין-שינג.

התחלתי לתרגל לפני כתשע שנים בחדווה של יצירה חדשה, בהתרגשות מכל הבנה ורמז של המאסטר ועל אף קשיים שהעמידו לי הכוחות הישנים כתלמידה חדשה. הצלחתי להתגבר בהתמדה ובנחישות, ראיתי בכל קושי אתגר ומספיק היה לומר עם כוונה טהורה "פאלון דאפא הוא טוב, ג'ן-שן רן הוא טוב" והכול הסתדר. הקשיים פחתו, המחלות עברו וההבנות העמיקו.

בספר "ג'ואן פאלון"  (הרצאה ראשונה) המאסטר אמר:

"כשמטפחים ומתרגלים ברמה הנמוכה ביותר יש תהליך שבו גופך יטוהר לחלוטין. כל הדברים הלא טובים שקיימים במחשבה, שדה קארמה הקיים מסביב לגוף וסיבות הגורמות לגוף להיות לא בריא, ינוקו כולם"

כשאני מסתכלת אחורה על הטיפוח תרגול הכול היה קל יותר בהתחלה. אך ככל ששיפרתי את הרמה והתקדמתי הלאה במרץ, הקשיים גם כן גדלו. בשלב מסוים התחלתי לשלם עבור הקארמה– אין הפסד אין רווח.

ב-"יסודות להתקדמות במרץ" ("הקארמה של המחלות") המאסטר אמר:

"בתור מטפחים, חוץ מהקארמה שמסולקת על-ידי המאסטר, אתם חייבים לשלם חלק בעצמכם. לכן תרגישו חוסר נוחות בגוף ותהיה הרגשה שכאילו אתם חולים" ובהמשך: "באופן זה האדם יוכל לעבור את זה, ובאמצעות הסבל הוא ישלם את הקארמה".

תשלומי קארמה

לפני שהתחלתי לתרגל חליתי שלוש פעמים ביתר פעילות של בלוטת התריס. בכל פעם טופלתי במשך כשנה וחצי עד שנתיים בתרופות שהצליחו לדכא את המחלה. בפעם האחרונה הודיע לי הרופא שבמחזור המחלה הבא אצטרך לעבור טיפול רדיואקטיבי באיזוטופים כדי לדכא את הבלוטה.

לפני שנתיים התחילו אצלי תסמינים זהים ממש. כל מערכות הגוף עבדו ביתר פעילות: הלב, לחץ הדם, הדופק, "יציאות" לאחר כל ארוחה, רעד בידיים, קשיים בהליכה מאומצת או בעלייה במדרגות ועוד. המחשבה הראשונה שלי הייתה ששוב אני חולה וכנראה זה ייקח לי כשנתיים עד שזה יעבור.

בספר "ג'ואן פאלון", (הרצאה שישית, המאסטר אומר):

"כשאתה חושב שאתה חולה זה יכול באמת לגרום לך להיות חולה. זה משום שברגע שאתה חושב שאתה חולה, כמתרגל, אם תמיד תחשוב שזו מחלה, אתה למעשה מבקש את זה. אם אתה מבקש מחלה, היא תוכל להידחק לתוך גופך”.

המשפחה לחצה שאלך להיבדק והחלו שטיפות מוח מכל הצדדים שגרמו לי למחשבות לא יציבות. שלחתי יותר מחשבות, קראתי יותר את הפא, אבל אי שם בתוך מוחי ניקרה לה כל הזמן המילה "מחלה". היה לי קשה מאוד לחשוב בבהירות בתוך סבל גדול כל כך. התחלתי להתנדנד.

ב-"הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה" (1999) המאסטר אמר:

"כאשר אינך יכול להבין את הדברים האלה מנקודת המבט של הפא, אז התהליך הזה שבו גופך מנוקה נגרר, וזה לא עובר במשך זמן ארוך, זה מתמהמה במשך כמה חודשים. אז המחשבות שלך נעשות אפילו פחות יציבות, והקושי נראה גדול יותר ככל שעובר יותר זמן, ואפילו קשה יותר לעבור אותו. אתה חושב: "מדוע זה נמשך זמן כה ארוך ועדיין אי אפשר לעבור את זה?" המחשבות מתחילות להתנדנד: 'האם דרך הטיפוח הזאת אינה אפקטיבית? האם המאסטר לא מטפל בי? מה קורה?' זה כבר השפיע על הבריאות שלך. בנושא הזה לא ראית את עצמך כמטפח".

בסופו של דבר התרציתי ללחץ כשאני מתרצת לעצמי תירוצים שונים שאני חיה בחברת אנשים רגילים ושלפחות למראית עין עלי להתנהג בהתאם לנורמות מקובלות, כדי לא לפגוע בכבוד של הדאפא. הלכתי לעשות  בדיקות שהראו ערכים גרועים מאוד: פעילות יתר של הבלוטה, לחץ דם שהרקיע שחקים, דופק מהיר מאוד. הדבר המתבקש הבא היה ללכת לרופאה מקצועית שהמליצה לי כמובן לטפל בטיפול רדיואקטיבי ובתרופות.

המשכתי לתרגל כרגיל וסירבתי בכל תוקף לכל פעילות פולשנית לגופי. אבל הסכמתי ללכת לטיפול אלטרנטיבי שבאותו זמן לא נראה לי כטיפול רפואי.

רופאת המשפחה פנתה לבעלי והודיעה לו שאני אמות אם לא אטפל בבעיה בדרכים קונבנציונליות.

זו הייתה נקודת המפנה שבעקבותיה הוארתי למספר הבנות. ראשית כעסתי על הפרת חיסיון רפואי ביני לבין הרופאה והודעתי חגיגית שהגוף הוא שלי ואף אחד לא רשאי לומר לי איך לטפל בו. במשך כל אותו הזמן קראתי בפא לחפש תשובות למצבי, הסתכלתי פנימה, חיפשתי רמזים מהמאסטר. הבנתי שטיפול אלטרנטיבי כמוהו כטיפול רפואי וזה רק משום שאני עדיין מאמינה שאני חולה הסכמתי לכך.  הבנתי שזהו מבחן אמונה שהפך לרדיפה ורק אם אוכל להאמין בלב שלם במאסטר ולוותר בלב שלם על החיים אוכל להמשיך הלאה. הודעתי למשפחה שמאותו יום ואילך אף אחד לא מתערב לי בחיים ואם הגיע זמני למות, אז כך יהיה.

הפחד מפני חשיפה עצמית

הבנתי שאני צריכה להתחיל לשתף מטפחים במצבי וכל אחד נתן לי עצות מעולמו הוא: תסתכלי פנימה, תשחררי החזקות, תרימי את השין-שינג, כדאי כך וכדאי אחרת והרגשתי שהמאסטר נותן לי שפע רמזים, אבל שעלי להתמודד קודם כל עם עצמי.

אני טיפוס סגור ומופנם ואף פעם לא הייתי יכולה לשתף אחרים במצוקות שלי. אבל הגעתי למצב שלא הייתה לי ברירה. המאסטר דאג לכך שלא אוכל להעלים את המצוקה שלי, אצטרך להתעמת עם הפחדים העמוקים ביותר שלי לחשיפה ואהיה מוכרחה לשתף זאת עם מתרגלים אחרים וכך להתקדם הלאה ברמה. התסמינים שחוויתי היו חלקם גלויים וברורים כל כך, כמו הרעד בידיים. לא יכולתי לקרוא בספר אחד עם מישהו כיוון שהייתי חייבת לאחוז בספר ולתמוך ביד המחזיקה שלא תרעד. כששלחתי מחשבות נכונות היד הניצבת רעדה, הידיים בתנוחת הלוטוס רעדו. כשתרגלתי את התרגיל השני לא יכולתי להעלים את הרעידה בידיים. הרגשתי שאין לי ברירה ועלי להסביר את התופעות האלה למתרגלים סביבי, אחרת לא אוכל להתרכז בשליחת מחשבות, בתרגול, בקריאה. ידעתי כמה חשוב הוא לשתף בנושא אבל עדיין הייתי עצורה אף על פי שהתופעה כבר הייתה גלויה וברורה ושיתפתי רק את הסובבים אותי בקבוצת הלימוד המקומית וכמה מתרגלים שעבדתי עימם בפרויקט. היו גם תופעות פחות גלויות כמו דפיקות לב בקצב מטורף שגרמו לי לחנק, קשים בעלייה במדרגות בבית והליכה מאומצת. הייתי זקוקה לשעות שינה ומנוחה יותר מהרגיל. מצבי הרוח התחלפו אצלי במהירות והייתי נוחה לכעוס.

בספר "ג'ואן פאלון" (הרצאה שנייה) המאסטר אמר:

"טיפוח תרגול הוא הדרך היחידה להיות בנוח וללא מחלות ולהשיג את המטרה להיות חופשי באמת!"

אימצתי כמנטרה את מה שאמר מאסטר ב-"ג'ואן פאלון" (הרצאה שלישית –"שדה אנרגיה"):

"גוף אנושי לא צריך להיות חולה ולהיות חולה זה מצב לא נכון"

הגעתי להחלטה ולהכרה מתוך אמונה טוטאלית בדאפא ובמאסטר שהגוף שלי אינו חולה ואינו יכול לחלות.

המחשבה החלה להתייצב וההבנות המשיכו להגיע. לא עוד התייחסתי לכך כמחלה. זהו רק מבחן לבדוק כמה אני נחושה, כמה אני מאמינה במאסטר, עד כמה אני מוכנה לוותר על החיים כדי להתמיד הלאה בדאפא.

התייחסתי לדבריו של מאסטר ב-"לימוד הפא של וועידת הפא ב-2010 בניו יורק" כאל תזה עיקרית עליה ביססתי את ההבנה שלי:

"כמה אנשים שהיו להם מחלות התאוששו ברגע שהם התחילו לטפח בדאפא, והם באמת התרפאו. אבל, כדי לסלק את ההחזקות שלך וכדי לבחון אם יש לך מה שנדרש, הכוחות הישנים גורמים לך לכאב במקום שהיה המוקד של המחלה שהייתה לך, או שהמחלה תחזור, כשהסימפטומים אפילו זהים, כל זאת כדי לראות אם אתה מאמין בדאפא. איך עליך להתייחס לזה כשזה קורה? אנוש או אלוהי – ההבדל נמצא במחשבה אחת. אם מה שמופיע הוא מחשבה נכונה ואתה מאמץ את העמדה שכל זה שקרי, שאלו הכוחות הישנים שמתערבים, ואתה מזכיר לעצמך שאתה מטפח כל כך הרבה זמן ושדבר כזה בכלל לא אפשרי, אם המחשבה הזו באמת מגיעה מבפנים, הבעיה תיעלם מיד".

הבנתי שכל עוד חשבתי כאדם רגיל, שזו מחלה, המחשבה שלי התייחסה לתסמינים כאל אותה מחלה שאורכת כשנתיים של טיפול עד שהיא מדוכאת. וכך בהתאם לאותה מחשבה גם ארך הסבל שלי.

חיזקתי מדי פעם את עצמי ואמרתי שאם זו באמת הייתה מחלה לא יכול להיות שיהיו ימים ללא תופעות מחלה כלל וימים עם מצוקות ותסמינים ברורים של מחלה. כל זה רק תלוי במחשבה האחת שלי. בכל פעם שהדופק שוב האיץ והרגשתי חולשה, התמקדתי במחשבה ששום דבר לא יכול להזיז לי את הלב, שום דבר לא יפריע לי במשימה שלפניי ותוך שניות ספורות כל התסמינים היו נעלמים.

סביבת טיפוח של הגוף האחד

רק לאחר שהתגברתי על קארמת המחלה הנוראה הזאת הבנתי שלגוף האחד יש צד מאוד חשוב בעניין. ראשית, ברגע שיש אצלי סטייה מתקן של התנהלות נכונה כתלמידת דאפא אני פוגעת בשלמות של הגוף האחד.

שנית, לא ניצלתי מספיק את הכלי רב העוצמה הזה של סביבת המטפחים לא שיתפתי מספיק בסבל העובר עלי ולכן הוא ארך כל כך הרבה זמן.

ב"ביאור הפא בחג הפנסים בשנת 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב" שאל אחד התלמידים:

"אצל מתרגל באזור שלנו הופיעו תסמינים חמורים של מחלה. חלק מהמתרגלים מציעים לשלוח מחשבות נכונות כלפיו כקבוצה. חלק מהמתרגלים מציינים שהמורה לא דרש לעשות את זה. האם זה מזיק לדאפא?"

המאסטר ענה:

"זה שאנחנו עוזרים אחד לשני זה לא מזיק לדאפא. קראו אתם את הספר מולו. קראו את הפא, שלחו מחשבות נכונות כלפיו והקיפו אותו. זה יכול להשפיע".

כיום, יש לי יותר פתיחות להודות בסבל הנורא הזה ולחלוק את ההתנסות עם הגוף האחד בשל ההבנה שכולנו גוף אחד וכל אחד מאיתנו הוא חלקיק בו ומשפיע עליו וצריך לתפקד בהרמוניה ובשיתוף פעולה עם הגוף האחד. התגברתי על קארמת המחלה. אבל עדיין, כל כמה זמן סבלתי מכאבים ברגל כך שלא יכולתי לדרוך עליה, מפריחות על הגוף, ומעוד כל מיני "מחלות" שכבר היו לי בעבר הרחוק. כמובן שכבר לא התייחסתי לכך כאל מחלות אבל שאלתי את עצמי איזה החסרות יש לי עוד, איזה החזקות אני צריכה עוד לסלק, לאיזה הבנות עלי להגיע כדי להמשיך ולטפח ללא מצוקות וסבל על נתיב הטיפוח שלי. הסתכלתי פנימה כל הזמן ובחנתי את עצמי. כל מצוקה היא סטיית תקן שצריך לתקן.

ניסיתי להיות כנה עם עצמי, כיוון שידעתי עמוק בלב את התשובות לכך. ההחזקה שלי לנוחות התגלתה לי כבר מזמן, אבל מה עשיתי בנדון? הפנמתי את העובדה שיש לי פחד מפני חשיפה אבל לא שחררתי לגמרי את ההחזקה. ידעתי גם שכשהמאסטר אמר לעשות את "שלושת הדברים" היטב, הבהרת האמת הייתה כמובן ההחסרה הגדולה שלי מכולן.

המצוקה עזרה לי להבין שעליי להציל ישויות חיות פנים אל פנים

בזמנו חשבתי שכשאני מתרגמת זו גם הבהרת אמת וקיבלתי צידוקים לכך מסביבת המטפחים, ישבתי במגדל השן שלי ותרגמתי ללא לאות, אך לא הייתי שלמה עם זה. כשהגיעו תרגומים רבים על סין הרגשתי קצת טוב יותר. בשלב מאוחר יותר הדגשנו בשיתופים שלנו את הבהרת האמת פנים אל פנים וידעתי שאין עוד מנוס, עלי לצאת החוצה להבהיר את האמת ולהציל ישויות חיות.

כשיצא המאמר של המאסטר "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" ("הוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון DC בשנת 2011”) קראתי בו את הדברים הבאים:

"…אחרי שתצליחו להשלים את הטיפוח שלכם, הקוסמוס הזה לא יתקיים – אתם תהיו כמו גנרל ללא צבא, לא משנה איפה תהיו. אז אתם חייבים להציל אנשים, אפילו בתוך הקשיים שאתם עומדים מולם, משום שזו המוסריות האדירה של תלמידי הדאפא…".

מאז ראיתי את עצמי כל הזמן כמו גנרל ללא צבא עומדת ביקום ריק מאנשים ושמעתי את מאסטר אומר: "אתם חייבים ללכת להציל אנשים".

ב-"הוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון DC בשנת 2011" המאסטר אמר:

"עבור תלמיד דאפא, טיפוח הוא בעדיפות הראשונה. הסיבה לכך היא שאם לא תצליח לטפח היטב, לא תהיה מסוגל להשיג את מה שאתה אמור לעשות; ואם לא תצליח לטפח היטב הכוח שלך להציל ישויות חיות לא יהיה כה עצום".

נוכחתי לדעת שכל העיסוק בקארמת המחלה, הוא בכלל דבר שולי שכרוך במשימה שלי בעולם הזה, והיה רק קרש קפיצה שעזר לי לשחרר את ההחזקות הכמוסות ביותר שלי. לטפח היטב רק יקל עלי למלא את השליחות האמיתית אותה נדרתי לקיים – לאמת את הפא ולהציל ישויות חיות.

ב-"הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013" המאסטר אמר (שאלות ותשובות):

"לתלמידי הדאפא יש משימה, ולכן אתם נקראים "תלמידי דאפא". המטרה שלכם אינה ההגעה האישית לשלמות המלאה שלכם, היא להוביל קבוצה גדולה של חיים לשלמות המלאה. אז אתם חייבים ללכת ולעשות את זה".

כל המכשולים, המחלות, המצוקות בדרך הם רק מבחנים ותכנונים של הכוחות הישנים להפריע לי לעשות באמת את מה שבאתי הנה לעשות – להציל ישויות חיות.

כמובן ששום דבר לא יוכל להשפיע על מתרגל אם יתייחס לכך בהבנה הנכונה – שתלמיד דאפא אינו חולה, שאם מופיעות "מחלות" זו קארמה שמשתחררת על פני השטח ועוזרת לנו לעלות ברמה, או שאלה הן החזקות שצריך לשחרר, או שאולי אתה תקוע בטיפוח האישי שלך ואינך ממלא את השליחות הקדושה שלך כמטפח של תקופת תיקון הפא.

ב-"לימוד הפא של וועידת הפא ב-2010 בניו יורק" המאסטר אמר:

"בדיוק כדי שתוכלו להתמודד עם דברים כאלו היטב, לא הפסקתי אף פעם לומר לכם ללמוד את הפא בכנות ולעשות טיפוח אמיתי, כי ברגע שהמחשבות הנכונות חזקות, באמת יהיה לכם העוצמה כמו של אלוהות לבקע הר לשניים – לבקע אותו עם מחשבה אחת בלבד. תראו אם הכוחות הישנים יעזו להתערב אז. כשהמחשבות הנכונות שלכם עולות, שום דבר לא יכול לחסום את הנתיב שלכם."

באותה הרצאה המאסטר ממשיך ומדגיש שהטיפוח האישי אינו עומד עוד על הפרק.

"אמרתי שהשלמות שלכם אינה שאלה. מה שהוא כן שאלה הוא [הגשמת] המשימה העצומה של הצלת ישויות חיות. רק השאלה הזו של ההצלחה שלכם להגשים את המשימה הזו היא הנחשבת כקריטית. ההשלמה האישית שלך אינה המטרה".

כשהבנתי זאת, כל ההפרעות המרושעות שבדרך התגמדו, משום שכל עיכוב כזה בטיפוח האישי הוא קריטי למשימה החשובה ביותר שלי להציל ישויות חיות.

ב"לימוד פא בבירת ארה"ב 2007" המאסטר אמר:

"אז בתיקון הפא, לא משנה באיזה סוג של קשיים דמונים אני נתקל או עם איזה סוג של מכות אני מתמודד, הם לא יכולים לשנות את הרצון שלי, ולא לשנות את מה שאני מתכנן להשיג".

את ההבנות האלה המשכתי להפנים ואפילו תוך כדי כתיבת השיתוף הזה הרגשתי שאני עושה קפיצת דרך וכל הנושא של הטיפוח בתקופת תיקון הפא מקבל תפנית נכונה ומתקבע בתודעה.

הבנתי שאין לי זמן להתעכב יותר על כל מיני הפרעות ומצוקות בטיפוח האישי שלי. הן לא חשובות, הן סתם מפריעות ואני מתעלמת מהן, כדי להיות פנויה למשימה שהיא באמת החשובה ביותר – לאמת את הפא ולהציל עוד ישויות חיות ובכך לקיים את המוסריות האדירה שלי. היום אני יותר ויותר משתתפת בפעילויות של הגוף האחד, מיישמת יותר את הבהרת האמת לאנשים ומרגישה אושר עילאי פשוט בכל פעם שאני בתוך העשייה.

ב-"הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה" המאסטר אמר:

"כל דבר קשור בתיקון הפא, כל דבר קשור באחריויות של תלמידי הדאפא, וכל דבר קשור בטיפוח האישי שלכם. כל הדברים האלה הם בלתי ניתנים להפרדה".

אני רוצה לסיים בהקדשה של המאסטר לתלמידי הדאפא בצ'אנג-צ'ון מתוך "הסבר התוכן של הפאלון דאפא":

"אין זה כך שנתיב הטיפוח הוא מייסר
קארמה מדור אחרי דור חוסמת אותך
חשל את כוח הרצון שלך, סלק קארמה, טפח שין-שינג
ותהפוך לבודהא השומר לעד על גוף אנושי בן-אלמוות."

תודה רבה למאסטר, תודה רבה לעמיתיי המתרגלים,  אנא הצביעו בפניי על כל מה שאינו ראוי.