בילדותי הייתי מאוד מרוכז בעצמי, ובהשפעת תרבות המפלגה פיתחתי מנטליות חזקה מאוד לתחרותיות.

הערצתי אנשים שראיתי בתוכניות טלוויזיה שהיו מסוגלים לנצח בוויכוחים. בכל פעם שצפיתי בתוכניות האלה, למדתי כמיטב יכולתי את המיומנויות שלהם.

כשאחרים הסכימו איתי, זה גרם לי לשמוח ולחשוב מחשבות מתנשאות על עצמי. אבל כשלא הסכימו איתי, חשבתי שהם לא מבינים טוב כמוני. כששוחחתי עם החברים שלי, תמיד חשבתי שאני יותר טוב מהם. לעתים הייתי כה נרגש עד שהרמתי את קולי עד כדי כך שהשיחה הייתה נשמעת כמו מריבה.

אחרי שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, חשבתי שהצלחתי לסלק את התחרותיות. אולם עם חלוף הזמן הבנתי שטעיתי. מנטליות המאבק הייתי כה מוטמעת בי עד כדי כך שהיא הייתה מתגלה אפילו כשדברתי עם אנשים על פאלון גונג.

למשל, אני אוהב להשתמש בדוגמאות קיצוניות ובשאלות רטוריות. אם לא הסכימו איתי, הייתי מוצא כל מיני דוגמאות כדי לשכנע אותם. ואם הם עדיין לא השתכנעו, איבדתי את סבלנותי וחשבתי שהם לא ניתנים להצלה. מנטליות התחרותיות החזקה שלי חסמה אותי מלפתח חמלה ליצורים חיים.

לפעמים זה בא לידי ביטוי לא רק בחיי היום יום שלי: מאסטר הראה לי בחלומותיי עד כמה חזקה הייתה ההחזקה שלי.

יום אחד חלמתי שאני בשיעור אזרחות בתיכון. רוב מה שהמורה אמר היה "כמה נפלא הוא המשטר הקומוניסטי". לא הקשבתי לדבריו, אבל פתאום הוא התחיל להשמיץ את הפאלון גונג.

כעסתי עד כדי כך בחלום שקפצתי והתחלתי לריב איתו. הרגשת הכעס הייתה כל כך מציאותית – זה הרגיש כמו כעס שהדחקתי הרבה זמן ופתאום מתפוצץ ופורץ החוצה. כל התלמידים הסתכלו עליי, והמורה לא ידע מה לעשות איתי.

אחרי שהתעוררתי, עדיין הרגשתי כועס מאוד. הייתי המום. למה המנטליות התחרותית שלי כל כך חזקה? בחלומות אחרים רבתי עם אחרים ממש פיזית אחרי ויכוחים סוערים. בחלומות שלי התנהגתי כמו מישהו אחר, מישהו מלא בכעס, בשנאה בו דחף למאבק עם אחרים.

לפתע נזכרתי במה שהמורה אמר מוקדם יותר:

"יש מטפחים שאומרים שהם יכולים להתנהג היטב ביום אבל לא בחלומות. זה בגלל שבעומק המחשבה שלו הוא עדיין לא יציב. בחלומות הוא נבחן כדי לראות אם הוא יציב, לכן מקרים כאלה יכולים להתרחש." ("פַאלוּן פוּאוֹ פַא" ("הרצאה בסידני" 1996)

הבנתי שבזמן שהייתי ער, המנטליות התחרותית הייתה מוסתרת עמוק בתוכי משום שדאגתי למוניטין שלי. לכן נמנעתי לכעוס ולצאת מהכלים לפני אנשים.

אבל בעצם, התחרותיות באה לידי ביטוי כאשר הייתי מבהיר את האמת לאנשים. זה הרגיש לי טבעי להטיל ספק באחרים כדי להוכיח שאני צודק. מעולם לא חשבתי שיש בכך משהו פסול. אולם כאשר "נכנסתי לנעליים שלהם", פתאום ראיתי שהאגרסיביות שלי פוגעת ברגשותיהם של הרבה אנשים. רבים נמנעו מלדבר איתי והתרחקו ממני.

מה שאני רוצה לעשות הוא: להציל ישויות חיות, לא לגרום להן להתרחק ממני. הטון הלוחמני שלי – ביטוי של מנטליות המפלגה, גרם לאנשים להתרחק ממני. כל עוד המילים שלי מוכתמות בזיהום הזה, הם לא יהיו טהורות דיין לסלק את הגורמים המרושעים שנמצאים מאחורי ישויות חיות, או כדי להציג את היופי של הדאפא.

הבנתי שהתחרותיות שלי היא הרבה יותר מהחזקה רגילה. היא השפיעה על הדרך בה אימתתי את הפא והצלתי ישויות חיות. ואם לא אכיר ברציניות הבעיה הזאת, הרוע עלול לנצל אותה ואז היא תתגבר. מטרתנו בהבהרת העובדות וחשיפת הפשעים של המפלגה המרושעת היא להציל אנשים, לא להוכיח את צדקתנו.

אחרי שהבנתי את הבעיה שלי, הקדשתי תשומת לב מיוחדת לטון הדיבור שלי ולמילים בהן בחרתי להשתמש בשעה שדברתי עם אחרים. "שמתי את עצמי בנעליים של אחרים" ושאלתי את עצמי אם אני עצמי הייתי רוצה לשמוע את המילים שבחן השתמשתי. כשבהדרגה סילקתי את התחרותיות שלי על ידי טיפוח, הרגשתי שאני הופך ליותר רגוע ויותר חברותי.
המאסטר אמר:

"לחשיבה האנושית יש חולשה, וגיליתם זאת במשך השנים כאשר הבהרתם את העובדות. כלומר, הרעיון הראשון שמתקבל נוטה להתקבע." ("לימוד הפא בפגישת NTDTV")

הרושם הראשוני שלנו על אחרים מאוד חשוב. אם מישהו לא דיבר לפני כן עם מתרגל דאפא הוא ישפוט על פי ההתנהגות שלנו. רק כשאנו מדברים עם אנשים עם לב טהור וחמלה, נהיה מסוגלים להגיע אל הלב שלהם ובאמת להציל אותם.