לקח לי כחצי שנה להבין למה שהמאסטר התכוון כשאמר:

"אבל למעשה, כתלמיד דאפא, אם במקרים כאלו המחשבות שלך נכונות, ומה שאתה חושב עליו הוא טיפוח ולהיות אחראי, ועל כך שצריך לפעול היטב, אז אתה צריך לקחת את מה שאתה מרגיש שיש בו החסרה, ובשקט לעשות אותו היטב. כך למעשה תלמיד דאפא אמור לטפל בכך. אם כל תלמידי הדאפא יוכלו להצליח לטפל בדברים כך, אז בוודאי הכול ילך ממש טוב." ("התקדמו יותר במרץ", 24 ביולי, 2010 ~ וושינגטון, די.סי.)

כשחברה לעבודה לקחה חופשת מחלה, שתי עובדות אחרות לקחו על עצמן בהתנדבות את משימותיה. כראש צוות אמרתי להן "תודיעו לי אם אתן עסוקות מדי מכדי לבצע את משימותיה ואני אעזור". לאחר מספר ימים הן החלו להתלונן שאני נותנת להן משימות שאינן מתקבלות על הדעת. לא התווכחתי אתן אבל חשתי פגועה. הן לקחו על עצמן את העבודה בהתנדבות בגלל חברותן ובגלל האינטרס האישי שלהן. הן האשימו אותי בגלל שהן התעייפו ולא רצו להמשיך, אבל היו נבוכות מדי מכדי להודות בכך.

הגעתי להבנה שכאשר נוצר עימות אינני צריכה להיתקע בוויכוח מי צודק או טועה באופן שטחי או לנסות לשנות אחרים. תהיתי מה עלי לעשות. מילות המאסטר עלו בזיכרוני:

"…ומה שאתה חושב עליו הוא טיפוח ולהיות אחראי, ועל כך שצריך לפעול היטב,…" ("התקדמו יותר במרץ", 24 ביולי, 2010 ~ וושינגטון, די.סי.)

זה היה כמו אור שהופעל במוחי והבנתי מה היה עלי לעשות. במקום שתהייה לי החזקה למי שצודק או טועה, אינני צריכה להתווכח אתן כדי להגן או לאמת את עצמי. עלי לזכור שכמתרגלת עלי לחפש פנימה, להתנתק ממחשבות של אי צדק והתנשאות מעל האחרים. וזה בעצם תפקידי כראש צוות. ברגע שמחשבתי השתנתה לבי הפך קל וצלול. התחלתי לטפל במשימתה וחשתי שהאירוע כלל לא נגע בליבי. הבנתי שאין עלי להקשיב למילותיהן ולא לשים לב לצורת התייחסותן אלי.

מתרגלים יכולים להתייחס לזאת כאל דבר רגיל, אבל עבורי זאת היה שיפור עצום. בעבר, הייתי מודאגת מדעותיהם של האחרים עלי. אם שמעתי שמישהו דבר עלי רעות מאחורי גבי, שמרתי לו טינה לתמיד.

לאחר אירוע זה השתניתי. בעבר התמקדתי כיצד עלי לעשות דברים בצורה נכונה. כיום אני שמה לב יותר "למה שכולם צריכים שאעשה". ההבדל הוא בזאת, שהייתי רגילה לעשות רק את מה שרק שצודק. אם הייתי חושבת שאני צודקת לא הייתי מקבלת "טעויות" של אחרים וניסיתי לשנותם. כתוצאה מכך באופן תמידי הייתי מתווכחת עם עמיתים לעבודה ועם עמיתים מתרגלים. כיום אני מתייחסת לצרכים של כולם. כדי לבצע את העבודה היטב אני עושה את מה שצריך להיעשות. אעשה בשקט את מה שאני מרגישה שחסר בעשייה.

כשאני מסתכלת לאחור על התנהגותי בעבר אינני יכולה שלא לגחך קצת. כשהתמקדתי רק בעצמי זה היה כמו:

"חופרים לתוך קרן של פר" ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה, "ברמות שונות יש פא של רמות שונות")

הכנסתי את עצמי לקשיים וזה נעשה בצורה כה טיפשית. על-ידי שינוי דפוס חשיבה זו, אנחנו יכולים לשתף פעולה בעת אימות הפא, ללא כל ויכוחים. ההחזקה ל"אני צודקת" שהייתה לי בעבר במקורה זו טעות, וטעיתי גם מנקודת המבט של הפא. בעתיד אפעל יותר טוב.

זו הבנתי ברמה בה אני נמצאת כיום.