מצאתי שעדיין יש לי חיבה אנושית ו"רגשות חיוביים" למטפחים מסוימים. במיוחד כאלו, כמו בהתנסות "שחררו את ההחזקה לרגשנות והגיעו להרמוניה עם הגוף האחד", שאני עובד איתם יותר בפרויקטים השונים. לפי ההבנה שלי, כל הרגשות הם סוג של שדים. וההבחנה בין רגשות "חיוביים" ל"שליליים" היא רק של הרמה של בני אדם. מרמה גבוהה יותר כולם די לא טובים.

זה גם אומר שבקלות יחסית רגש "טוב" הופך לרגש "רע". למשל, אם עזרתי למתרגל מסוים, אבל מתוך חיבה אליו ולא מתוך חמלה, אז אני בעצם חושב שהוא חייב לי משהו – הדדיות. כלומר שכשאני חושב שהוא צריך לעזור לי בדרך זו או אחרת, אז הוא חייב לי את זה. אבל לא בהכרח זה המצב באמת. ואז כשהוא או היא לא פועלים לפי מה שאני מצפה, אני כועס ומרגיש מנוצל. כך נוצרים קונפליקטים, וכל זה בגלל שלא התייחסתי למתרגל העמית בחמלה. זה באמת גורם להרבה סבל, להם ולי, ולהפסדים בהצלת היצורים החיים – כי אני עסוק ביחסים ביני לבין המתרגלים במקום בהצלת יצורים חיים.

אנחנו יכולים לעבוד ביחד, להיות מנומסים זה לזה, להתחשב זה בזה ולשמוח כשאנחנו נפגשים ביננו וכל זאת גם בלי הרגשות, מספיקות מחשבות נכונות.

זו ההבנה שלי כרגע, אנא תקנו אם יש משהו לא ראוי.