התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בניו יורק 2017

ברכות למאסטר! ברכות לעמיתיי המתרגלים!

שמי סוניה ואני מתרגלת פאלון דאפא בת 13. נולדתי למשפחת מתרגלים, כך שבאופן טבעי הפכתי למתרגלת קטנה מיום היוולדי.

החשיבות בלימוד הפא והתרגול

כשהייתי בערך בת תשע הבחנתי שעל אחת מאצבעות רגליי נוצר גוש. הייתי המומה ותיכף דיברתי על כך עם אמי. אמי הסתכלה על זה וסיפרה לי שכשהייתי צעירה יותר היה לי גוש גרמי על היד. היא הייתה מודאגת מאוד כי הייתי רק בת חודש. גם בבית החולים הרופא לא ידע מה זה והציע לעשות כמה בדיקות.

אולם אמי החליטה לשחרר את ההחזקה שלה לגוש שלי והאמינה במאסטר ובפא. היא הפסיקה לדאוג והשמיעה לי את ההקלטות של המאסטר. אחרי זמן מה הגוש נעלם. לפיכך היא אמרה לי לא לדאוג והוסיפה שאז זה היה מבחן עבורה ואילו הפעם זה מבחן עבורי. במקום לדאוג, עליי ללמוד את הפא במרץ ולתרגל את התרגילים.

בלבי ידעתי מה עלי לעשות, אבל המחשבה והלב שלי לא עבדו בהרמוניה. הגוש לא גירד או כאב, כך ששכחתי ממנו ונעשיתי עצלה. הרפיתי בלימוד הפא ובתרגול.

אבל הגוש החל לכאוב. גיליתי שהוא גדל יותר. הפעם התחלתי לדאוג וחשבתי שעליי ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים בחריצות וכך עשיתי. כשתרגלתי את התרגיל החמישי זה כאב מאוד כשישבתי בתנוחת לוטוס מלא ובמשך כל השעה של התרגיל בכיתי. לא הפסקתי והמשכתי לתרגל כל יום. כשאמי שאלה אותי לגבי הגוש, חיפשתי אותו, אבל הוא נעלם.

זה היה באמת יוצא מן הכלל. כשלמדתי את הפא ותרגלתי בחריצות, המאסטר עזר לי לפרוץ דרך המצוקה הזאת וסילק חלק מהקארמה שלי.

הסכנות במשחקים אלקטרוניים

כמעט כל הילדים בגילי בקיאים היטב במכשירים אלקטרוניים כמו טלפונים חכמים, טלוויזיה, מחשבים וכדומה. כילדה צעירה, אחי ואני היינו משחקים בסתר בבית במשחקי ווידיאו, וגם המורים שלנו בבית הספר הרשו לנו לשחק במשחקים האלה. בכל פעם שסיימתי את שיעורי הבית, שיחקתי במשחקים האלה. כשהחברות שלי ביקרו בביתי או כשהלכתי לביתה של חברה, היינו משחקות באינטרנט. אם למשפחה שלי היו אורחים, הייתי משחקת ברציפות במשך שעות בזמן שהוריי היו עסוקים באירוח. הייתי שקועה לגמרי כל כולי במשחקים ששיחקתי.

כששיחקתי עם חברה שלי בטלוויזיה ב-"סופר מריו" כל כך התלהבנו שקיפצנו סביב בפראות. כשאמי הבחינה שאני מכורה למשחקים, היא הגבילה לי את הזמן למשחקים. לאחר מכן היא נזפה באחי ואסרה עלינו לשחק במשחקים.

כשהיא תפסה אותנו משחקים שוב, הסתבכנו. היה עלינו לכתוב 100 פעמים: "נכבד את המילה שלנו ולא נשחק משחקי ווידיאו".

לרוע המזל הייתי מכורה ולא יכולתי לעמוד בהבטחתי. כדי לשחק, למדתי לשקר להוריי. לא טיפחתי "אמת". השדים מאחורי המשחקים השתלטו עלי והם גרמו לי לעשות הרבה דברים רעים. עקב המשחקים האלקטרוניים האלה הראייה שלי התדרדרה ובזבזתי הרבה מאוד זמן.

אחר כך, אחת המתרגלות שהעין השלישית שלה הייתה פתוחה, אמרה לנו שהיא ראתה חייזרים מאחורי הגב של אנשים ששיחקו משחקי ווידיאו. לבסוף הבנתי את הסכנה במשחקים האלקטרוניים והחלטתי להיות נחושה להפסיק לשחק. אבל מצב הטיפוח שלי היה לעתים טוב ולעתים רע, ופשוט לא יכולתי לשחרר את ההחזקה הזאת. זה היה כל כך קשה, מפני שבשנייה שלא עמדתי על המשמר, שוב נזרקתי למשחקים.

המאסטר אמר:

"כפי שאמרתי זה עתה, כל דבר בעולם הזה מושך אותך, לא נותן לך לקבל את הפא. לא רק אתה, כל ההורים והממשלות בעולם יודעים על המצב הזה, אבל אף אחד לא יכול לעשות שום דבר! זה לא נוגע רק בנושא של קבלת הפא של האנשים. זה השפיע כל כך על אנשים, שהם אינם יכולים לעשות את עבודתם היטב, לא מצליחים להתרכז בלימודים שלהם, והם מקדישים זמן רב למחשב ולמשחקים אלקטרוניים – הדברים האלה מפתים אותך לצפות בהם ולשחק בהם. זה כבר לא מצב המתאים להתנהגות אנושית. מהזמנים העתיקים ועד היום, בני אדם מעולם לא היו במצב הזה. זוהי טכנולוגיה של חייזרים, ושדים משתמשים בה כדי לפתות אותך, לגרום לך לעזוב את כל הדברים שלך ולזרוק את עצמך לתוך זה. זה מבזבז לך את החיים, אבל אתה לא רוצה להניח את זה! אפילו מנקודת מבט של להיות בן אדם אתה לא בסדר, קל וחומר בטיפוח". ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016 ")

אמי ואני למדנו מספר פעמים באופן מיוחד את הציטטה הזאת מדברי המאסטר ואני אף שיננתי זאת. לאחר מכן, מצב הטיפוח שלי השתפר רבות. ההליך הזה של סילוק ההחזקה שלי למשחקים אלקטרוניים עזר לי להבין שמשחקים אלקטרוניים הם טכנולוגיה של חייזרים. השדים גורמים לאנשים להתמכר להם ואז הם משתלטים עליהם כשהם גורמים להם לפעול פחות ופחות כמו בני אדם.

היו ילדים שהתמכרו למשחקי מחשב וננזפו על ידי הוריהם, שאמרו להם שהם לא מתנהגים כבני אדם. בכל זאת, זה ממש קשה להפסיק לשחק ברגע שמתחילים. עלינו ללמוד כל הזמן את הפא. רק אז נוכל להיטמע בפא, נתקדם קדימה במרץ ולא נופרע עוד על ידי הפרעות דמוניות.

לשחרר את ההחזקות

כיוון שהתחלתי לטפח מגיל צעיר מאוד, תמיד חשבתי שההחזקות שלי לתהילה ולאינטרס אישי והמנטליות התחרותית שלי אינן חזקות. אם חבריי לכיתה הגיעו למקום הראשון זה לא נגע בי. לא היה אכפת לי לגבי ציונים של אחרים או לגבי הציונים שלי עצמי, אבל התקבלתי לכיתת המחוננים.

בחטיבת הביניים חבריי לכיתה שאלו זה את זה לגבי הציונים שקיבלו במבחנים או במשימות. בהדרגה גם אני התחלתי לשאול אחרים לגבי הציונים שלהם. אם קיבלתי ציון גבוה יותר,הייתי מרגישה מצוין ושמחה מאוד בפנים. אולם, התחלתי להרגיש נעלה על חבריי לכיתה ולפעמים לא יכולתי להתאפק אלא לומר: "אהה, קיבלתי ציון גבוה יותר ממך". אבל אם אחרים קיבלו ציון גבוה ממני, הייתי מרגישה מעט חוסר נוחות ואפילו קינאתי לפעמים. אם חבר לכיתה קיבל את מלוא הנקודות למשימה, הייתי מברכת אותו (או אותה), אבל לא חשתי שמחה עבורם. הייתי חושבת: "אז מה אם קיבלת 100? זה רק מספר!"

המאסטר אמר:

"אם זה היה קורה בסין זה היה אסון: "קיבלתי 100, קיבלתי 100!" הילד רץ הביתה מבית הספר. אפילו לפני שייפתח את הדלת השכן כבר יתחיל לקלל בחדר: "מה כל כך יוצא מן הכלל? הוא רק קיבל 100. שוויצר! מי לא קיבל 100!"' ("ג'ואן פאלון")

התפתחה אצלי החזקה כה חזקה של קנאה, אבל לחלוטין לא הייתי מודעת לכך. ההחזקה שלי לתהילה והמנטליות התחרותית שלי נעשו ממש בולטות.

לפני מבחן הייתי לומדת קשה כדי להשיג ציונים טובים, מה שלפעמים לא הותיר לי זמן לתרגל או ללמוד את הפא. אחרי מבחן הייתי תמיד בודקת באינטרנט לראות אם הציונים פורסמו כבר. לבסוף אמי שאלה: "למה את תמיד נכנסת לאינטרנט לבדוק את הציונים שלך? אם את לומדת באמת ומבינה את החומר, מובן שתקבלי ציון טוב. מה יש שם לראות? אל תבזבזי את הזמן על דברים כאלה. את צריכה ללמוד את הפא, לתרגל את התרגילים ולהתאמן עוד בריקוד".

גם אני הרגשתי שהמצב שלי לא בסדר, כך שהסתכלתי פנימה. גיליתי שאכפת לי מאוד מהציונים. לא הלכתי לבית הספר כדי ללמוד ולהיבחן לא היה כדי לראות אם יש לי הבנה טובה של החומר, זה היה כדי להשוות ציונים. פיתחתי מנטליות תחרותית, כמו גם החזקה להתפארות ולקנאה.

כשחשפתי את ההחזקות האלה, ידעתי שאני צריכה לשפר את השין-שינג שלי. ראשית, היה עלי לרסן את עצמי. לא עוד בדקתי את הציונים שלי לעתים קרובות כבעבר, לא עוד שאלתי אחרים לגבי הציונים שלהם ולא חיכיתי לרגע האחרון ללמוד את החומר לפני מבחן. כעת אני לומדת באמת בבית הספר, ואני בתהליך של סילוק ההחזקות שלי.

קידום מופעי "שן יון"

מאז הגעתי לארה"ב, אני וה"שן יון" היינו בלתי נפרדים. כשהייתי קטנה הוריי ואני תלינו פרסומים של ה"שן יון" על דלתות, חילקנו עלונים של ה"שן יון", תלינו כרזות והדבקנו בולים על מעטפות למשלוח עלונים וכדומה.

בשנה שעברה במהלך חופשת הקיץ שלי, אמי מכרה כרטיסים למופע התזמורת הסימפונית של ה"שן יון". אף על-פי שהייתי גבוהה כמעט כמוה, לא יכולתי להישאר לבד בבית, מפני שהייתי רק בת 13. כך שהצטרפתי לאמי לקניון, שם עשיתי את שיעורי הבית ולמדתי את הפא. כשאמי יצאה לשירותים, החלפתי אותה. לפעמים היא הייתה מחמיאה לי כשחזרה.

אבל למעשה הייתי ממש מתוחה ומפוחדת. ידעתי שקידום "שן יון" הוא דבר קדוש ויקר, אבל פשוט לא יכולתי לשוחח עם זרים. בהתחלה, הייתי חושבת שוב ושוב: "אל תבואו לכאן, אל תדברו איתי; אמא, תחזרי כבר. אני לא רוצה לעמוד כאן" וכן הלאה. אחרי זמן מה התקדמתי מאוד. לא פחדתי כל כך והיה לי האומץ לעמוד ליד הביתן.

"את צריכה להיות חברותית יותר ופתוחה כלפי אנשים", אמרה לי אמא. "זוהי הזדמנות טובה עבורך לסלק את ההחזקה שלך לפחד. מלבד זאת, האנגלית שלך טובה. זה בדיוק מה שאנו זקוקים לו כדי לקדם את השן יון".

ניגשתי באי רצון ולקחתי קצת עלונים, אף על-פי שנכנסתי מעט לבהלה. לאחר מכן עמדתי שם נוקשה ולחשתי לעוברים ושבים בביישנות: "הֶלו, זו התזמורת הסימפונית של השן יון שמנגנת בקַרנֶגי הול ב-15 באוקטובר", הם חלפו על פני ופנו לקחת עלונים מאמי. הייתי ממש מבולבלת: למה הם לא לקחו את העלונים שהיו קרובים יותר אליהם.

כשהיה לנו קצת זמן פנוי, אמי שאלה אותי: "עם איזה מן אדם היית רוצה לנהל שיחה? האם אחד שהוא ידידותי מאוד, חם ומנומס, או אחד שהוא חסר הבעה כמו בובת עץ?"

הבנתי את העיקרון הזה אבל איך אני אמורה לעשות זאת? למחרת היום ניסיתי לחייך להפתעתה הרבה של אמי. היא צחקה ואמרה שאני מחייכת חיוך מאולץ.

"את מתמודדת הרבה יותר טוב מאתמול", היא אמרה. "שחררי את התשוקות האנוכיות שלך וחשבי רק איך עוד אנשים עם קשר גורלי יאזינו לתזמורת הסימפונית של השן יון אם יקבלו עלון. ממה יש לפחד או להיות נבוך?"

התקווה של ישויות חיות

אכן, אנו התקווה של כל הישויות החיות. חשבתי: "הלוואי והביישנות שלי תיעלם".

עודדתי את עצמי וניסיתי להשתפר. ההחזקה שלי לפחד נעלמה לאיטה ויכולתי לזוז ביתר חופשיות ולומר בקול רם: "הֶלו, התזמורת הסימפונית מנגנת בקרנגי הול ב-15 באוקטובר". לאחר מכן, כשאנשים קיבלו את העלון, הייתי מסוגלת אפילו לספר להם מעט על התזמורת הסימפונית של השן יון.

אני באמת שמחה מאוד שאני מסוגלת כעת להציג בביטחון את השן יון לאנשים. כיום, כשיש לי זמן אני מתלווה לאמי כדי לקדם את השן יון.

אני יודעת שבכל פעם שאני משפרת את עצמי זה הכול הודות לכוח של הדאפא.
המאסטר אמר:

"הפא יכול לשבור את כל ההחזקות, הפא יכול להרוס את כל הרוע, הפא יכול להשמיד את כל השקרים, הפא יכול לחזק את המחשבות הנכונות." ("יסודות להתקדמות במרץ II", "להסיר את ההפרעות")