התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בניו יורק 2017

ברכות מאסטר! ברכות עמיתיי המתרגלים!

כשהייתי ילד נהגתי להביט בלילה לשמים זרועי הכוכבים ותהיתי מהיכן הגעתי ומדוע אני כאן. בשנות ה-80 צ'יגונג היה פופולרי מאוד והתעניינתי בכוחות על טבעיים ובתופעות על-טבעיות.

אף על פי שלמדתי כתבים רוחניים רבים בחיפוש אחר תשובות, היו לי עוד הרבה שאלות. מאוחר יותר החלטתי לתרגל פאלון גונג. כשפתחתי לראשונה את הספר "ג'ואן פאלון", אחרי 3 עמודים בלבד הבנתי שמצאתי את התשובות שחיפשתי במשך כל חיי.

תיכף ומיד הרגשתי שהדאפא הוא כה עמוק, מקיף הכול ומעבר לכל הכתבים האחרים. הבנתי שאלה היכולים להשיג את הדאפא הם בני מזל ביותר. ידעתי שכל המצוקות בהן נתקלתי במהלך הטיפוח שלי היו בגלל הקארמה שלי שהצטברה מהעבר, שאותה המאסטר כבר הפחית לאין שיעור. הטיפוח בדאפא שיפר את כל ההיבטים בחיי: משפחה, לימודים ועבודה.

זמן קצר לאחר שהתחלתי לתרגל עברתי מבחן. היה לי קונפליקט בין יציאה החוצה לקדם את הדאפא, לבין האחריות שלי כלפי משפחתי. לא התייחסתי לכך כהפרעה. חשבתי על הסוגיה הזאת ברצינות, והבנתי שיש לי אחריות כלפי משפחתי. הבנתי שחיי משפחה הם חלק מהטיפוח שלי ושעליי לעשות כמיטבי לגבי זה. למדתי רבות ממשפחתי והם עזרו לי להתקדם בטיפוח.

הבעיה היא לא כמה זמן או כסף בזבזתי עליהם, או כמה מעבודת הבית אני עושה, הבעיה היא הלב שלי. זוהי בחירה בין חשיבה על עצמי בלבד, על השליחות שלי ועל הטיפוח שלי, לבין אכפתיות אמיתית לאנשים אחרים והרצון לעזור להם. אני מרגיש שלהרבה מהמתרגלים יש הבנה מוטעית ש"לא לדאוג לגביהם" זה אותו דבר כמו "להיות רחום כלפיהם". הם אינם מקדישים מחשבה או מעסיקים את מחשבתם בבעיות של בני משפחה, ואינם מבלים איתם זמן. המתרגלים האלה חושבים שזוהי הדרך לסלק את "הרגשנות".

ההתנסות שלי שונה לגמרי. לדוגמה, כשילדיי נולדו, לבי התמלא באהבה כלפיהם. כשהתחלתי לטפח הופיעה לה הרגשה חדשה: אם אוכל לאהוב ולדאוג לאנשים אחרים בדיוק כפי שאני אוהב ודואג לילדיי, עם אהבה ללא תנאי, אוכל להתקרב לחמלה אמיתית. זוהי למעשה סוגיה של האם אנו יכולים לכבד אנשים אחרים ולדאוג להם באמת. כשאני חושב ומתנהג בדרך זו, כל אחד ובכלל זה משפחתי מרגישים זאת. כיום משפחתי עוזרת לי ותומכת בי כשאני עובד על פרויקטים. אנו מבהירים אמת ומקדמים את ה"שן יון" ביחד. משפחה היא צוות נפלא. הגידול היציב בהכנסה גם הוא מקל על כולם להתמקד יותר בטיפוח.

הפכתי לאיש מקצוע כדי להציל אנשים

ב-1997 הגיעה לבוסטון משלחת רפואית מסין כדי להיפגש עם הקהילה הרפואית האמריקנית. מתרגלים רבים בעלי השכלה, או שעבדו בתחומים מדעיים, נסעו לבוסטון בחיפוש אחר דרך לקדם את הדאפא לקהילה הרפואית. נתקלנו באותן בעיות שהיו לנו במשך 20 השנים האחרונות עם רוב הפעילויות שלנו: קשה לתקשר עם הקהילה הרפואית.

חשבתי על דרך איך להיכנס ל"מעגל" הקהילתי הזה. חשבתי לעצמי כמה בני מזל אנחנו כתלמידי דאפא שאנחנו יכולים לטפח. היות שאנחנו כולנו עובדים בתחומים שונים, אנחנו מתמצאים בשפה המקצועית של כל אחד מהמקצועות השונים שלנו. התפשטות הדאפא במדינות שונות פירושה גם שיש צורך לדעת לדבר בשפה המקומית. הבנתי שאנחנו יכולים לקחת על עצמנו תפקיד של מתרגמים ולגשר על פני הפערים האלה. אנחנו שליחים אלוהיים המפיצים את היופי של הדאפא לאנשים בתחומי המקצועות השונים שלנו.

התחלתי להתכונן לבחינות הרישיון הרפואי של ארה"ב. אחרי ה-20 ביולי 1999, נרשמתי למבחן והתכוננתי אליו בד בבד עם המשכת המחקר על התזה שלי והשתתפות בפעילויות דאפא כדי ליידע אנשים לגבי הרדיפה.

בלילות, לאחר שהילדים הלכו לישון, למדתי. קמתי מוקדם כל בוקר. באותו הזמן לא ידעתי איך ללמוד לקראת המבחן. בשלבים שונים של הלימוד הופיעו אנשים זרים שסייעו לי. הבנתי שזהו המאסטר שמסייע לי. עם עזרתו של המאסטר, עברתי צעד אחר צעד את כל המבחנים לקבלת הרישיון.

מתוך הלימודים וההכנות למבחן הבנתי שאם לא אעבוד קשה מאוד, ולא אנסה כמיטב יכולתי, לא אעבור את המבחן. מתרגלים עמיתים רבים שיתפו איתי בהתנסויות שלהם, שכל עוד הם תרגלו את התרגילים ולמדו את הפא, הם הצליחו להשיג בקלות ציונים טובים מבלי לעבוד קשה מדי,.

זו לא הייתה החוויה שלי. במקרה שלי, אם השקעתי בלימודים 30 אחוז ממאמציי, הייתי מקבל 30 נקודות. אם השקעתי 60 אחוז, הייתי מקבל 60 נקודות, אם השקעתי 95 אחוז או יותר ממאמציי, יכולתי לקבל 500 או אפילו 1000 נקודות, הרבה יותר מהמאמץ שהשקעתי. הבנתי מכך שהמאסטר מדריך אותי שעליי להשקיע את מיטבי, לא משנה מה עשיתי: עם משפחתי, עם עבודתי הרגילה, בהבהרת אמת, או בסיוע ל"שן יון".

לאחר מכן נכנסתי לתכנית התמחות. רופאים מתמחים בארה"ב הם עסוקים מאוד, כך שאסור להם לעבוד יותר מ-80 שעות בשבוע. היו לנו ימים ולילות בהם הייתה עבודה אינטנסיבית מאוד. פיתחתי לי את המחשבה: "תנו לי לעבוד קשה, אבל רק עד 80 אחוז, כך שיוכל להישאר לי זמן לעבוד על הבהרת אמת".

אבל למעשה, מה שעשיתי היה לנסות לא לעשות כמיטבי בעבודתי. אנשים יכלו להרגיש זאת. הבוסית שלי העבירה עליי ביקורת ואמרה שהלב שלי לא נמצא ברפואה. בנוכחות רופאים אחרים היא אמרה שהמחשבה שלי ממוקדת בכיכר טיאננמן. הבנתי שהמאסטר מצביע על הפרצות שלי באמצעות דבריהם. הצבתי לעצמי אמת-מידה מלאכותית, במקום ללכת על פי אמת-המידה של הדאפא. זה לא יעבוד.

ראיתי אותה הבעיה אצל מתרגלים עמיתים רבים. הם השקיעו את כל לבם בפרויקטים של הבהרת אמת, אבל לעתים נדירות בילו זמן עם המשפחה, ועשו רק את המינימום בעבודתם. כשההשקעה הייתה100 אחוז ויותר בפרויקטים של הבהרת אמת ו-50 או 60 אחוז במשפחה ובעבודה, התוצאה הסופית בפרויקט שלהם היא רק 50 או 60 אחוז, מפני שהשין-שינג שלהם הוא רק 50 או 60 אחוז.

השין-שינג שלנו משתקף בכל היבט בחיינו. אי אפשר להתעלם מדבר . אלה הפועלים באמת היטב, הם אלה היכולים לפעול היטב בכל דבר: במשפחה, בעבודה הרגילה ובהבהרת אמת.

המאסטר מזכיר את הנושא של הריגה ב"ג'ואן פאלון" ושכל צעד שאנו עושים מתוכנן על ידי ישויות גבוהות יותר. כשמישהו מוותר על התכנונים האלה אחרי שהוא מתחיל לטפח, ופועל היטב רק בפרויקטים של הבהרת אמת, הוא יאבד רבות בטיפוח, ולא ניתן יהיה לפצות על כך באמצעות עשיית פרויקטים היטב.

לכל מבחן או מצוקה יש חלק תואם ומקביל ביקום החדש שלנו. אם אנו מטפחים רק בפרויקטים של הבהרת אמת, אבל לא נותנים תשומת לב למשפחה ולעבודה הרגילה שלנו, ייתכן שהיקום החדש שלנו יהיה בלתי מושלם כל עוד חסרים בו החלקים התואמים לאלה של המשפחה והעבודה.

עלינו לעשות את מיטבנו בכל דבר

כשהשתתפתי בפרויקט, נהגתי ל"הביא" איתי לשם את כל ההחסרות שלי הבאות לידי ביטוי בחיי היום יום שלי. גם מתרגלים נוספים שאינם נותנים תשומת לב למשפחותיהם או לעבודתם הרגילה הביאו איתם לתוך פרויקטים של הבהרת אמת את היעדר תשומת הלב הזאת ואת החסרותיהם האחרות.

לא משנה כמה תשומת לב הם הקדישו לפרויקטים, ברגע שהם נתקלו בבעיות, כל ההחסרות שלהם נחשפו, כמו לנסות לעשות קיצורי דרך או לא להיות אחראים. לא משנה מהו הפרויקט, הם הביאו עימם את אותן הבעיות, כשהם חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות, מועדים באותם דברים ומשיגים את אותן תוצאות שאינן עומדות בסטנדרט.

המטרה שלנו היא להיות יעילים יותר בהבהרת האמת. אם אנו רוצים באמת להיות טובים יותר בכך, אנחנו צריכים לפעול טוב יותר בכל היבט בחיינו. הבנתי את משמעות השיעור של המאסטר כשאמר:

"..לטפח בזמן שאתה מתאים לאנשים הרגילים במידה הגדולה ביותר האפשרית.." ("לימוד הפא בוועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004")

כשמדברים על משפחה, עבודות רגילות או מצוקות, יש מתרגלים שלעתים קרובות תוהים בקול רם, האם התכנונים הם של המאסטר או של הכוחות הישנים. נראה לי שהם רוצים לעשות את התכנונים שלהם עצמם. למעשה, המאסטר אמר שאנו שותפים בעיצוב הגורל שלנו והמסע שלנו.

לדוגמה, כשרק התחלתי לתרגל, וראיתי שיש מתרגלים שלעתים קרובות נמצאים עם המאסטר, הרגשתי קנאה וקיוויתי שאוכל גם אני להיות קרוב למאסטר. ואז חשבתי: "זה אתה שרצית לעמוד בקווי החזית", הבנתי, והפסקתי לחשוב על איך אני יכול לפגוש במאסטר.

אחרי שנים רבות הייתה לי הבנה טובה יותר, הבנתי ששום דבר בחיים אינו מקרי. כל היבט בחיינו נמצא בקו החזית מפני שאנחנו עוזרים למאסטר להציל אנשים.

כשסיימתי את ההתמחות, אחת המורות יעצה לי שבכל מקום אליו אגיע אנהג באחריות ואתייחס לעסק של המעסיק שלי כאילו הוא העסק שלי. שמרתי זאת במחשבה כדבר החשוב ביותר. מאוחר יותר היא הזמינה אותי להמשיך הלאה בהכשרה עם מענק מחקר באחד המרכזים החשובים ביותר לסרטן. תוך שישה חודשים עשיתי כמה פרויקטים ופרסמתי ארבעה מאמרים באיכות גבוהה. עמיתיי למקצוע יכלו להבחין בהתלהבות שלי ובמסירותי לעבודה.

עבדתי במרכז רפואי אקדמי. לא הייתה לי תמיכה כספית יציבה, והיה מחסור במתקנים ובמשאבים. התחלתי את המחקר שלי בעבודת היום יום שלי בקליניקה. לא הייתה מעבדה למחקר, כך שהתחלתי עם סקירת תרשימים הפשוטה ביותר.

בבית חלקתי את עבודות הבית עם אשתי. בעבודה הקדשתי את זמני לקליניקה, להוראה ולמחקר, וטיפלתי במחויבויות מנהליות, עם מתרגלים עמיתים תיאמתי את קידום ה"שן יון" ופרויקטים להבהרת אמת לרשויות מקומיות ולקהילות. עשיתי מה שאני אמור לעשות.

פריצות דרך

בזה אחר זה קרו נִסים. עברתי את כל מבחני ההסמכה והיו לי יותר תעודות מכל אחד אחר במחלקה שלי. ועדה מדעית בין-לאומית הזמינה אותי להצטרף אליה. אגודה רפואית לאומית הזמינה אותי – רופא זוטר – להשתתף בכתיבת תכנית-מסגרת לתושבים. האגודה המקצועית שלי העניקה לי פרס יוקרתי על המאמר המשפיע ביותר של השנה. מלבד עבודה על הבהרת אמת וקידום ה"שן יון", אני מפרסם כל שנה שלושה או ארבעה מאמרים.

ההישגים האלה הם כולם מעבר ליכולות שלי, ואני יודע שהמאסטר הוא שאפשר זאת. מה שאני עשיתי הוא שהיה לי יחס נכון כלפי כל היבט בחיי.

אולם אין סוף להתקדמות בטיפוח. הרגשתי שיש לי אחריויות גדולות יותר שעליי להשקיע בהן מאמצים גדולים אף יותר, כמו לשפר את איכות הבהרת האמת שלי, להבהיר אמת לשכבות הגבוהות יותר של הזרם המרכזי בחברה, להיות חלוץ בתחומים חדשים ועוד. ההבנה שלי היא שלמאסטר ישנה התכנית שלו וסדר היום שלו, ושכל אחד צריך להינצל, כולל אלה שבשכבות העליונות של החברה.

המאסטר גם אמר לנו שכל המקצועות הם המקדשים שלנו. ההבנה שלי היא שכשאני עובד קשה ועם מצפון במקצוע שלי, ישויות חיות מתחברות לדאפא דרכי ויכולות להינצל. כך שהן גם כן עוזרות לי.

עמיתיי הבכירים בעבודה אמרו לי שהם כולם צופים בי. אולם אף אחד לא דחף אותי ועבדתי קשה מאוד. כל אחד יכול היה לראות זאת. עמיתיי לעבודה ידעו שאני פעיל מאוד בקידום ה"שן יון", ומעורב גם בפעילויות הבהרת אמת אחרות. אבל משום שהביצועים שלי בעבודתי היו למופת, לא היו להם טענות.

יותר ממחצית עמיתיי לעבודה הלכו לצפות ב"שן יון". המשכתי להמליץ על ה"שן יון" גם במערכת שירותי הבריאות, ובכלל זה בכמה בתי חולים. לאט לאט התגובות שלהם השתנו מ"לא" ל"כן". מהמלצות באימייל ועד למכירת כרטיסים בתוך בתי החולים עצמם. המלצתי על ה"שן יון" גם לנשיא בית החולים, לדיקן בית הספר לרפואה ולנשיא האוניברסיטה. שנה אחת נשיאת האוניברסיטה השיבה שהיא שמעה תגובות חיוביות לגבי ה"שן יון".

למחשבות החיוביות שלהם על הדאפא תהיינה השפעות חיוביות על עתידם. כשאנו מוותרים על המשפחה או על העבודה הרגילה שלנו, אנו מוותרים על הישויות החיות האלה עם קשרים גורליים שהיו אמורים ליצור איתנו קשר דרך קשרי משפחה או עבודה. אסור לנו להזניח את אלה הקרובים לנו ביותר, ולמעשה הם בעלי הקשר הגורלי הגדול ביותר איתנו. כשאתה נוטש אותם, הם ייאבקו נגדך. זה מתבטא כמצוקות עקשניות.

ההתנהגות שלנו יכולה להציל אחרים

מה שתלמידי הדאפא אומרים וכיצד אנו מתנהגים – הם הדרך העוצמתית ביותר שבה אנו מבהירים את האמת. עמיתיי לעבודה צופים בי, כך גם ידידיי ובני משפחתי. שנים רבות אחרי ההתמחות שלי, אמרה לי עמיתה לשעבר שהיא העריצה אותי מפני שיכולתי להמשיך לחייך גם תחת לחץ כה רב.

אף על פי שרבים מקרובי המשפחה והידידים שלנו עדיין אינם מבינים את הדאפא, יש להם דעה חיובית מאוד על תלמידי הדאפא תוך כדי צפייה בי ובאשתי. הנתיב שלנו הופך חלק יותר וטוב יותר. מאוחר יותר כשהציעו לי משרה אחרת, הבנתי שזהו אתגר משמעותי מאוד. הבנתי שישויות חיות בתחום חדש רצו שאעזור למאסטר להצילם, כך שהסכמתי לקחת את העבודה. הכול התנהל ממש טוב.

מתרגלים עמיתים אומרים לעתים קרובות שזה לא שהם אינם רוצים לטפל היטב בכל דבר, אלא שאין להם הזמן והאנרגיה לטפל בכל דבר. לניסיוני, זו לא בעיה של זמן או אנרגיה, אלא בעיה של האם אתה יכול להקדיש לכך תשומת לב או לא. האם אתה באמת מתייחס למשפחה ולעבודה הרגילה שלך כאל חלק מטיפוח-תרגול של תיקון הפא? ההבנה שלי היא שהדאפא הוא החשוב ביותר, שלסייע למאסטר להציל אנשים זה החשוב ביותר. אבל בה בעת אני מתייחס ברצינות רבה למשפחתי ולעבודה שלי כחלק מהטיפוח-תרגול שלי. הם לא נמצאים בקונפליקט זה עם זה.

פעמים רבות אתגרים אחדים הופיעו באותו הזמן. אינני מטפל רק בחלק מהם ומוותר על האחרים. אני מנסה לטפל בכולם. פעמים רבות אני נתקל באתגרים בהבהרת אמת או בקידום ה"שן יון" בה בעת שיש בעיות אחרות בעבודה ובמשפחה. אני מנסה חזק לדכא את הדחף שלי לטפל בדברים מסוימים רק על פני השטח כשאני בעצם מתמקד בדברים אחרים. במקום זאת, אני מנסה לטפל בכל מקרה לגופו, ובסבלנות. כשדבר אחד מטופל היטב, נראה שדברים אחרים נפתרים.

עם זאת יש מתרגלים הנוטים ללכת לקיצוניות ואנשים אינם יכולים להבין אותם. ההתנהגות שלנו צריכה לשקף את היופי של הטיפוח כדי שהם יחשבו עלינו טובות. ההתנהגות החריגה, הלא תקינה, של המתרגלים האלה עלולה לגרום לאי הבנות, שתקשה על אנשים להבין או לקבל אותנו. זה עלול ליצור מכשולים לטיפוח העתידי שלהם. על תלמידי דאפא להיות "על-נורמליים" במקום להיות "לא נורמליים".

הדאפא הוא עמוק מאוד, אבל "ג'ואן פאלון" כתוב בשפה פשוטה. האלוהויות של היקום הישן חשבו שהפא עלול להיות קשה במיוחד להבנה. זהו אותו עיקרון, לא משנה לאיזה גובה אנו מטפחים. ככל שנטפח יותר ויותר גבוה, נהפוך עדינים יותר, כנים יותר, נדיבים יותר ומתחשבים באחרים. כולם ירצו להיות חברים שלנו.

מתרגלים עמיתים דנים לעתים קרובות האם חלק מהתכנונים הם של הכוחות הישנים או של המאסטר. הכוחות הישנים לא הכירו את הדאפא. הדאפא הגיע מהמאסטר. אם נוכל ללכת אחר הדאפא, זה יהיה התכנון של המאסטר. אם לא נלך אחר הדאפא אז אולי נלך אחר התכנון של הכוחות הישנים.

המאסטר אמר:

"החוק הגדול של היקום (פא הבודהא) הוא עקבי ושלם מהרמה הגבוהה ביותר ועד לרמה הנמוכה ביותר. עליכם לדעת שחברת האנשים הרגילים גם כן מורכבת מפא של רמה מסוימת! אם כל אחד היה לומד את הדאפא ואף אחד לא היה עושה את העבודות בחברה, חברת האנשים הרגילים לא הייתה מתקיימת והפא של הרמה הזאת לא היה מתקיים. חברת האנשים הרגילים היא גם כן הביטוי של פא הבודהא ברמה הנמוכה ביותר, שהוא גם כן צורת הקיום של היצורים החיים ושל החומר ברמה הזאת." ("טיפוח ועבודה", מתוך "יסודות להתקדמות במרץ")

כמו כן הוא אמר:

"אתם שיושבים כאן, לא משנה אם אתם סטודנטים, או שיש לכם עבודה, אין עליכם לוותר על התפקיד ההוא שאתם משחקים בחברה האנושית הרגילה ועליכם לעשות היטב את כל הדברים האלה שעליכם לעשות. באותו הזמן זה יכול ליצור לכם תנאים אופטימליים לעבודה של אימות הדאפא והבהרת האמת." ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב")

וגם:

"כל הדברים שאתם עושים היום הם דוגמאות מעשיות לעתיד – שאפשר לטפח בזמן שעושים את העבודה של האנשים הרגילים. אם אתם מתנהגים באופן קיצוני תהרסו את הדרך הזאת, לכן אין לנקוט בדרך קיצונית. עליכם פשוט לעשות, באופן פתוח ומכובד, היטב את מה שאתם צריכים לעשות בחברה, ואז תטפחו. באופן זה אתם יכולים בהחלט להגיע לסטנדרטים שמטפחים צריכים להגיע אליהם, סטנדרטים של הגעה לשלמות המלאה, כי זאת הדרך של האנשים בעתיד." ("ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב ")

אמצו אתגרים

אני מרגיש שלרוב המתרגלים העמיתים יש כוונות טובות והם מנסים לטפח דברים היטב. אולם ההחזקות שלהם מפריעות לעתים בדרך. לדוגמה, ההחזקה לזמן. יש מתרגלים שאולי חושבים שהכול יסתיים במהרה, לכן מדוע לטרוח לטפל בדברים של יום יום?

אחרים מתנהגים כמו האמרה: "המשך לצלצל בפעמון כל עוד אתה נזיר". כלומר, הם נוקטים ביחס פסיבי מאוד כלפי חייהם, ממתינים ליום שיגיע. חלקם מבלים את כל היום בעבודה על פרויקטים, כאילו הם מבלים זמן בבית קפה. רבים חושבים שלעבוד על פרויקטים זה הנתיב לשלמות המלאה, במקום להיות בנתיב שבו מטפחים בזמן שעובדים על פרויקטים ומסלקים החזקות.

סיבה נוספת שאנו עלולים ללכת בדרך קיצונית היא חוסר הרצון שלנו להתמודד לנוכח אתגרים. רבים מאיתנו אוהבים לעשות קיצורי דרך. בטיפוח-תרגול שלי הבנתי שכשאנו נתקלים בבעיות או באתגרים, עלינו להתמודד איתם. המאסטר אמר לנו שאיננו יכולים לעקוף את האתגרים.

דרך נוספת בה חלק מהמתרגלים נוקטים מול אתגרים היא לברוח רחוק מהם. מתוך הכתבים של המאסטר, אנו יודעים שקונפליקטים הם הדרך להתקדם בטיפוח, מה שמתאים ליקום החדש שלנו. אם נברח מקונפליקטים, נברח מאחריות, אז גם נברח רחוק מקידום ומשיפור. אם נמשיך לברוח מקונפליקטים ומאתגרים לאורך כל הדרך עד סופה, העולם החדש שלנו עלול להיות פגום ולא שלם.

כאשר לחברה יש אי הבנות לגבינו, האין עלינו לבחון את ההתנהגות שלנו ולראות אם עשינו משהו לא בסדר? המאסטר דיבר איתנו על כך פעמים רבות, למשל ב"הוראת הפא בוועידה בסינגפור". ההרצאה הותירה בי רושם עמוק. זוהי האחריות של כל תלמיד דאפא להגן על המוניטין של הדאפא.

כיום יש לי הבנה טובה יותר מדוע המאסטר הזכיר "תרגול בדרך רעה" ב"ג'ואן פאלון". המאסטר אמר לנו שאנו יכולים שלא בכוונה לתרגל טיפוח בדרך רעה.

המאסטר כתב ב"הונג יין", בשיר "ווּ-ווֵיי":

"להיות עם כוונה מוטעית – זאת עשייה;
לעשות מעשים טובים במכוון – זה עדיין עשייה,"

כשאנחנו מבהירים אמת, על פני השטח לכולנו יש כוונות טובות, אבל זה לא יעבוד אם נלך לקיצוניות. אם מתרגלים מתנהגים בקיצוניות, ייתכן שנזיק למוניטין של הדאפא ונניח מכשולים בדרך לטיפוח העתידי של הישויות החיות.

ההתנסות האישית שלי היא שהמשימה שלנו לעזור למאסטר להציל אנשים אינה נמצאת בקונפליקט עם האחריויות הרגילות שלנו של טיפול טוב במשפחות שלנו ובעבודות שלנו. אלא דווקא המשפחות שלנו, העבודות שלנו ותחומים נוספים בחיינו, הם קווי החזית בהם עלינו להבהיר את האמת ולהציל אנשים. קו החזית אינו מוגבל רק להבהרת אמת פנים אל פנים, או לביצוע שיחות טלפון לסין.

האנשים שאנו נמצאים איתם באינטראקציה יום יומית הם הישויות שיש להם יחסים גורליים איתנו ושנדרו שבועות למאסטר. האינטראקציות שלנו איתן גם כן "מבהירות את האמת" לגבי הדאפא. דרך זו של הבהרת אמת יכולה להיות קשה אפילו יותר, משום שזה דורש אינטראקציה ארוכת טווח והם צופים בנו כל שנייה. זוהי האחריות שלנו להפגין כמה עמוק וחגיגי הוא הדאפא באמצעות הנוכחות שלנו בעולם.

השנה הוא יום השנה ה-25 להוראה הראשונה של המאסטר לציבור. כמעט 21 שנה חלפו מאז שהתחלתי לקרוא את "ג'ואן פאלון". בכל צעד של הדרך חשתי בהנחיה של המאסטר. מטיפוח-תרגול אישי ועד להבהרת אמת אחרי שהחלה הרדיפה, מחלוקת עלונים ועד להבהרת אמת לגופים ממשלתיים, לקהילה ולכלי התקשורת כדי לקדם את ה"שן יון", הרגשתי וחוויתי כמה עמוק וחובק-כל הוא הדאפא.

ככל שהמסע ארוך יותר, כך ההרגשה שלי חזקה יותר וכך נעשיתי צלול יותר לגבי הנזק שבהליכה לקיצוניות. זה לא היה קל להגיע לכאן עם המאסטר וזוהי ההזדמנות היחידה שלנו. עלינו להגשים את המשימות שלנו במלואן.

אני מקווה שבהמשך דרכי אשתפר יותר, ויהיו לי פחות ופחות חרטות.

תודה רבה לך, מאסטר! תודה רבה לכם עמיתיי המתרגלים!