אני מרגיש שהמושג של ה"זמן" שאני תופס באופן אנושי חוסם אותי בטיפוח ועבודת הדאפא שלי. כל הזמן אני רק מרגיש כאילו אין לי מספיק זמן. אני חושש מהזמן, מפחד מהזמן, חרד לזמן. אין לי זמן לקרוא, אין לי זמן לתרגל, אין לי זמן לעבודות הבהרת האמת והפרויקטים שאני צריך לעשות, אין לי זמן לשלוח מחשבות. המושג הזה של ה"זמן" בדיוק מכוון לשלושת הדברים שצריך לעשות. כשאני מגיע הביתה, יש לי זמן מוגבל לעשות את מה שאני צריך, וזה מלחיץ אותי. אמי אפילו שאלה אותי מדוע אני כל הזמן מסתכל על השעון.

כשאמי צריכה ממני עזרה כלשהי, אני נלחץ, או לא מרוצה, בגלל שזה תופס לי זמן. ככל שזה תופס לי יותר זמן אני יותר נלחץ, כי אני יותר לא מספיק לעשות את מה שאני צריך. לקרוא את קלירוויסדום? למי יש זמן? יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. לעבור על האי מיילים? לקרוא לפרטיו מאמר לפני שאני מפרסם אותו באתר? לשלוח מחשבות נכונות לניו יורק? לבייג'ינג? לפרוייקטים כלשהם? לשלוח מחשבות נכונות? לתרגל את התרגול המלא? לתרגל בכלל עכשיו? זמן זמן זמן

זה גם גורם שמפריע לי מאוד לתפקד כמטפח. כשאני שולח מחשבות נכונות אני לעיתים חושב "אין לי זמן, יש לי ככה וככה לעשות" ובמחשבתי אני רוצה לקצר את שליחת המחשבות הנכונות, או מחכה כבר לצלצול ש"ישחרר" אותי מזה. או שאין לי חשק לשלוח מחשבות חוץ מהזמנים הקבועים כי אני מאוד עסוק. או כשאני קורא, לפעמים אני לא יכול להרגיע את המחשבה, ומחשבות רצות בראש: "יש לי את זה וזה וזה לעשות, אבל אני חייב לקרוא עד סוף ההרצאה. עוד כמה עמודים נשאר? עוד כמה זמן?" ובמצב כזה אני בכלל לא מצליח ללמוד את הפא היטב.

יוצא שאני חי במין מרוץ כזה של להספיק לעשות את מה שאני צריך לעשות, וזה בא ממחשבה של אדם רגיל, ולכן זה יכול להיות מנוצל על ידי הכוחות הישנים ולגרום לזה שאני באמת לא מספיק. אם מטפח מפחד ממשהו, אז הוא בעצם מזמין את זה. אם מטפח לא פוחד מכלום ושומר על מחשבה נכונה, בטוח שהמורה יעזור לו בכל, ויש גם בודהות טאואים ואלוהויות נכונים, ופא-שנים של המורה בכל מקום. להבנתי, כל דבר שלא תוכנן על ידי המורה תוכנן על ידי הכוחות הישנים, אז אני פשוט צריך לאפשר לעצמי ללכת לפי התכנון הנכון, וזה לא יקרה אם אני מפתח דאגות. ברגע שאנחנו מפחדים לחלות במחלה כלשהי, אז היא יכולה להידחק לתוך גופנו, וזה מאוד מסוכן. אז גם כאן זה אותו הדבר.

בנוסף, אם כל דבר הוא ישות חיה, אז גם הזמן. לפי הבנתי המורה אפילו מדבר עם האלוהות הזאת של הזמן במאמר "שיחה עם הזמן" מיסודות להתקדמות במרץ:

"אלוהות: אבל הזמן ארוך מדי.
מאסטר: נכון!
אלוהות: לדעתי לא צריך לחכות לאלה שלא יכולים להיות אלוהויות. למעשה הם יכולים רק להיות בני אדם.
מאסטר: (מדבר לעצמו) הם באמת אבודים עמוקות בעולם האנושי. בסוף הם יכולים רק להיות כך. אני מפחד שהם לא יוכלו אפילו להיות בני אדם בסוף!
אלוהות: למעשה זה לא רע להיות בני אדם בעולם החדש. הם כבר בני מזל לאין ערוך, יחסית לאין ספור החיים הגבוהים שנפלטים ביקום על-ידי ההיסטוריה.
מאסטר: אני עדיין רוצה לחכות קצת, לראות מה יהיה אחרי שהחומר המיקרוסקופי יותר שהורס את האנושות יסולק. אז אחליט. ככלות הכל הם באו כדי לקבל את הפא."

לפי דעתי האלוהות הישנה של הזמן מנסה לדחוק בתיקון הפא, ולמנוע הצלת יצורים חיים. המורה לא מכיר בתכנונים האלה, וגם אנחנו לא צריכים. אם נתייחס לזה עם מחשבה נכונה, אולי האלוהות של הזמן לא תוכל להפריע לנו בתיקון הפא והצלת היצורים החיים. יש גם כל מיני סיפורים על יחס של מתרגלים לזמן. כמו המתרגל שהיו לו 10 דקות, הוא לקח את הספר, והספיק לקרוא הרצאה שלמה בזמן הזה. המורה גם אומר בספר "ג'ואן פאלון" בהרצאה השנייה:

"המדע המודרני גורס כי לזמן יש שדה. אם משהו אינו בתוך הטווח של שדה הזמן, הוא לא מוגבל על-ידי זמן. בממדים אחרים התפיסה של זמן-מרחב שונה מזו שלנו כאן. איך יכול הזמן כאן להגביל חומר מממדים אחרים? זה לא משפיע בכלל."

אז אם זה לצורך הצלת יצורים חיים, אולי אנחנו יכולים פחות לתת לזמן הזה כוח ואפשרות לנצל אותנו, וכך להציל יותר יצורים חיים.

זוהי רק הבנה שלי. אנא תקנו אותי על כל השקפה מוטעית שלי, או על כל דבר שאתם חושבים שהוא אחרת.