שי קוּ-אנג, מהכפר דונג-שי של ימינו בפרובינציית שאן-שי, היה מוסיקאי במדינת ג'ין בתקופת האביב והסתיו (481-722 לפני הספירה). הוא הצטיין בנגינתו על מגוון רב של כלי נגינה סיניים, היה אחד מהמוסיקאים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הסינית, וזכה לכינוי "קדוש המוסיקה". סיפורים רבים שתועדו ממחישים את כבודו של שי קוּ-אנג לשמים, את חמלתו לאנושות ואת המוסיקה השמימית היפיפייה שיצר.

שי קוּ-אנג אימץ את עקרונות המוסיקה הקונפוציוניאנית המדגישים שיצירת מוסיקה מיועדת לעודד את האנשים להשתמש בכללי התנהגות הולמים ולטפח את ליבם. הוא האמין במנהגים, במוסיקה ובתרבות המסורתיים שהתבססו על ידי דוכס ג'ואו משושלת ג'ואו המערבית, והוא תמך בתיאוריה שהמוסיקה חייבת לדבוק בדרכי השמים, לעקוב אחר מסלול הטבע ולהנחות את הקהל למוסריות בעזרת התוכן שלה. זה מה שמוכר כ"הרמוניה בין השמים לאנשים באמצעות מוסיקה". מוסיקה עם קצב ומפעם (טמפו) אינה מבטיחה שהיא תהדהד בלבבות המאזינים. רק מוסיקה המגיעה מלב הרמוני תגיע לשמים, תדבר לליבם של המאזינים ותגיע לרמה גבוהה יותר בה לבבותיהם של המוסיקאים והמאזינים יטוהרו ויוארו לדרכי השמים.

לפי שי קוּ-אנג, קיימים שלושה סוגים של מוסיקה סינית עתיקה: צ'ינג שאנג, צ'ינג ג'נג וצ'ינג ג'יאו. צ'ינג שאנג היא מוסיקת האבדון, צ'ינג ג'נג היא מוסיקת ההרמוניה וצ'ינג ג'יאו היא מוסיקת השפע. סופר באותם ימים שסוסים היו מפסיקים לרעות בשדה המרעה והיו מרימים את ראשם כששי קואנג היה מנגן. עופות דורסים היו נוחתים והפסיקו לצוד כדי שיוכלו לשיר עם שי קואנג.

יום אחד הדוכס פינג ממדינת ג'ין ודוכס מדינת וויי האזינו להופעה מוסיקלית שנוגנה על ידי שי ג'ואן, מוסיקאי החצר של מדינת וויי. קצת לאחר שההופעה החלה, שי קואנג מיהר למקום ההופעה ועצר את שי ג'ואן: "אנא עצור! זו מוסיקת אבדון שנוצרה על ידי פקידי חצר מושחתים של המלך העריץ ג'ואו משושלת שאנג", קרא שי קואנג. "שושלת שאנג הגיעה לקיצה על ידי המלך וו של מדינת ג'ואו בגלל שהמלך ג'ואו של שושלת שאנג היה בלתי מוסרי. מוסיקה טובה ואדיבה תועיל לקהל ותטה אותו לקראת מוסריות. מוסיקה רעה תגרום לקהל לאבד את השליטה העצמית ותטה אותו לעבר התנוונות. את המוסיקה צריך ליצור מתוך מטרה להפיץ מוסריות. האדם חייב להימנע מהשמעת מוסיקה רעה שתהרוס את מוסריות האנשים
"!
דוכס מדינת ג'ין שאל את שי קואנג: "כיצד אתה מכנה את המוסיקה שניגן שי ג'ואן?" שי קואנג השיב: "זוהי צ'ינג שאנג, מוסיקת אבדון". דוכס מדינת ג'ין אמר: "אז אתה חייב לנגן לנו את מוסיקת ההרמוניה". שי קואנג ניגן לשני השליטים את מוסיקת צ'ינג ג'נג – מוסיקת ההרמוניה.

שי קואנג הפגין את הטכניקה המופלאה ביותר כשניגן בציתר הסיני (כלי פריטה). לאחר האקורד הראשון, 16 עגורים אדומים הגיעו מהשמיים הדרומיים ונחתו בקרבת מקום. באקורד השני, העגורים יצרו שורה ובשלישי הם שרו ורקדו בשורה. כששי קואנג המשיך, עננים צבעוניים הופיעו בשמים ושירת העגורים הייתה בהרמוניה עם נגינת הציתר. המוסיקה הדהדה בשמים במשך זמן רב. הקהל הרגיש שהמוסיקה השמימית קיבלה את השראתה מהטבע והורגש שלבבות המאזינים התרחבו והפכו לשלווים. כולם התפעלו מהמוסיקה ובירכו את שי קואנג על המוסיקה שלו ועל השגיו המוסיקליים. בהשראת הסיפור הזה נוצר הביטוי הסיני: "עגורים אדומים ועננים צבעוניים", המשמש לתיאור מוסיקה שמימית ומהנה.

שי קואנג הצביע על כך שיש ליצור מוסיקה במטרה להטות את האנשים לעבר אדיבות ובמטרה להפיץ מוסריות. שי קואנג יצר את "שלג לבן", "אביב שטוף שמש" ויצירות מוסיקליות מרוממות ובעלות הרמוניה רבות נוספות. ב"אביב שטוף שמש" שי קואנג תיאר בצורה חיה את טבעה הצומח והרענן של עונת האביב. הוא גם תאר את דמותו של גבר נעלה אשר שומר על המוסריות שלו ושואף לעתיד יפה. אנשים סינים קדמונים האמינו שמוסיקה מרוממת יכולה להגיע לשמים ולהעביר לקהל אמת, עומק ונצחיות. להטות אנשים לעבר אדיבות ולהפיץ טוב לכל עבר זו דרך להראות לאדם את זיקתו ואת דאגתו לאנושות. זו גם דרך להביע את הערכתו של האדם לחסד השמים.