אני מבינה שזה כמו לנסות לתאר מקום נפלא אבל התיאור לא יכול לעולם להעביר את המהות למי שלא נמצא שם. אותו דבר לגבי התקופה הנוכחית – אנו יודעים שהיא אדירה וחשובה וקשה ולא פשוטה, אבל קשה לתפוס לעומק באמת את החשיבות שלה.

להיות תלמיד תיקון הפא אומר להשתלב בחברה הרגילה ולחיות כאדם רגיל, אך ע"פ סטנדרט גבוה וקריטריון נכון.

אני מוצאת עצמי כל הזמן מתמודדת עם עוד דברים שיש לי לעשות. בהתחלה זה היה רק עבודה, חברים משפחה ופעילויות של הדאפא. עם הזמן נוספו עוד ועוד דברים, עד שהיום יש לי רשימה ענפה לקיץ הקרוב, וקשה מאד לא לטבוע בתוך כל זה. כמובן כל דבר בחיי כולל את ההחזקות החזקות ביותר שלי, מה שהופך את כל הדברים ליותר קשים אפילו. למראית עין, אם להסתכל מנקודה של החברה הרגילה, כל החיים שלי מסודרים על הצד הטוב ביותר, אך אני מרגישה שהזנת החזקותי מרחיקה אותי מהמקור. אמנם למדתי לנתב בין הדברים, ואם אני רוצה באמת אז הזמן כאילו נפתח ומאפשר לי לעשות את שלושת הדברים של תלמיד דאפא. הבעיה היא שהמחשבות שלי רצות והלב לא נקי, בזמן שאני עושה דברים עולות לי מחשבות של מה צריך לעשות לקראת החתונה, איך הבית צריך להיות, ואם כבר עשיתי את כל הדרוש לעבור מכללה.

הדבר היחידי שידעתי לעשות עם העומס והשיפוט העצמי הוא להיכנס לדיכאון עמוק ולהאשים את כולם ולכעוס על עצמי.

כאשר שמעתי מכל המתרגלים ואפילו מהמורה כמה חשובים "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" הסכמתי עם זה, ואפילו ראיתי את הרוע של צל הרפאים הזה, אבל משהו מנע ממני לקרוא בעצמי: האשליה שאני כבר יודעת מספיק טוב, ואקרא אותם מתישהו כשיהיה זמן. הבנתי שצל הרפאים הוא רע ונורא, אך לא יכולתי לזהות את הטבע של צל הרפאים הזה בתוכי, ולא זיהיתי את האלמנטים השונים שלו.

כשכבר קראתי את ה "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" – מאז שקיבלתי את הפא דבר לא ריתק אותי כל כך לקרוא. אך כשסיימתי את הקריאה לא הבנתי למה אין קסם ואני לא מרגישה יותר טוב, איפה השחרור הגדול שכולם דיברו עליו? נפלתי שוב לדיכאון, לא רציתי ללכת לאתר התרגול, וכל המחשבות הישנות חזרו אלי – מחשבות על מוות ופגיעה בעצמי. לא הבנתי מה קורה.

על אף שהיתה לי מודעות חזקה מאד שזה לא נכון, ושכל המחשבות הללו רעות, ושאני יותר חזקה, הם עדיין היו בי ולא נתנו לי מנוח. הלכתי לאתר התרגול ותרגלתי את תרגיל העמידה במלואו. כל זמן התרגול חשבתי שאני חייבת ללכת הביתה למצוא את כל יצירות ה"אמנות" הישנות שלי ולשרוף אותם, לנקות.

היה במוחי מאבק, צד אחד אמר שאני צריכה ללכת הביתה ולשרוף את עצמי והשני, אני, אמר למצוא את כל ה"אמנויות" הישנות שלי ולשרוף אותם. נגמר התרגול והיום המשיך בנתיבו, אבל רגע אחד לפני שליחת המחשבות הנכונות של אחת בלילה תפסתי את עצמי והתחלתי להוציא מהארון ציורים ותצלומים ישנים שעשיתי, ביניהם ציורים של פו-טי, אספתי והסתכלתי על הכל בעיניים וראיתי את הרוע בהתגלמותו. ראיתי את הכוח המרושע שזה נתן לי מאז ולאורך השנים.

נכתב על המק"ס שהיא איננה צריכה להרוג המונים יותר כי הפחד כבר שם, ולכן אנשים לא יעזו לעשות דברים המנוגדים למפלגה. כך גם צל הרפאים הזה לא היה צריך להטיל בי אימה כפי שעשה בעבר, אבל האיום עדיין היה שם והוא תמיד איים עלי במוות במשך שנים.

שמתי הכל לשריפה, ואז צלצל השעון לשליחת המחשבות, הרגשתי קל והרגשתי שמשהו מרושע ירד ממני וחזרתי לעצמי כמו בימים שהייתי ילדה, משהו שנשמר בי נצץ.
אני עדיין צריכה לטפח בצורה יסודית. עדיין קשה לי. המחשבות שלי לא שקטות ולבי לא נקי.

אבל הרוע הזה לא יתקיים בי יותר.

בהתחלה לא הבנתי מה הקשר בין כל זה למפלגה הקומוניסטית – הייתה לי הפרדה בין הרוע הכללי לבין הרוע של המפלגה. ממה שאני מבינה היום רוח רעה ורקובה יצרה לעצמה ביטוי בעולם הזה בצורה של המפלגה הקומוניסטית, ודרך הגוף החומרי הזה היא מנסה לעשות את הרשע שלה. אמנם המאסטר ניקה את כל האלמנטים של הפו טי*, אבל כאשר אנו לא מבינים את הטבע והאלמנטים של הפו טי הזה, הוא יוכל לשוב ולהידבק אלינו – ולכן הדיונים הם כל כך חשובים. אני מציעה לכולם לקרוא אותם ולזהות את הטבע והאלמנטים של הרוח הרקובה הזאת.

ואני רוצה להתנער מצל הרפאים הזה. אני מתכחשת לכל התכנונים שלו, לא מכירה בשום אלמנט שלו, ויודעת שהטוב תמיד ינצח.