לפני שהוכתר כמלך מדינת ג'ואו, ג'י צ'אנג היה מרקיז. יום אחד, כשסייר באזורים הכפריים עם עוזריו, הוא נתקל בשלדי אדם מוטלים על האדמה. הוא הורה מיד לקבור את השלדים בקבורה נאותה.

שר אחד תהה "אף אחד אינו יודע את זהות השלדים האלה, אז למה לטרוח?". המלך וון ענה: "ראש המדינה הוא גם הבעלים של המדינה. השלדים הופיעו על אדמה שהיא בתחום השיפוט שלי, לכן אני האחראי לקבור אותם בקבורה נאותה. זה יהיה חוסר אנושיות מצדי לא לעשות זאת".

אזרחים אחרים ששמעו על מה שעשה המלך וון, אמרו: "אם הוא דואג אפילו למתים הוא בוודאי ידאג באותה מידה לאנשים החיים".

סיפורים על מעשיו של המלך וון הגיעו לאוזניהם של מרקיזים רבים, שהחליטו לכרות עמו ברית. מספר המרקיזים שהצטרפו למלך וון הגיע ל- 40. הטריטוריה של המלך וון כיסתה שני שלישים משטחי סין של אז. הסיפור מצביע על העיקרון, ששליט מוצלח צריך להיות חומל והמדיניות שלו צריכה להיות בסטנדרט אתי גבוה. לכן, היסטוריונים התייחסו ללורד וון כמודל לחיקוי עבור בעלי תפקידים בשלטון.

ההיסטוריה של סין היא ארוכה וססגונית. לאורך ההיסטוריה הסינית רווחה ההבנה שהבסיס החשוב ביותר לשליט הוא האהבה והדאגה לעמו. הוא צריך ליישם מדיניות חומלת, ולזכות בתמיכת נתיניו. אך כדי להשיג זאת, על השליט להיות אדם חומל בעצמו. לכן יש חשיבות עליונה לאופי האישי של השליט. שליט המדינה לא ייחשב כשליט מוצלח או חכם אם לא ישכיל לייסד מדיניות חומלת לטובת נתיניו. זאת הסיבה לכך שלאורך ההיסטוריה, שליטים נכבדים שיפרו באופן תמידי את האופי שלהם ויישמו מדיניות בחמלה.