מר סונג צ'אנג-גואנג היה מהכפר שואנג-ג'י, בעיירת ביאן-גאנג, מהעיר דה-הוי בפרובינציית ג'י-לין. הוא היה בוגר קולג' לתקשורת בצ'אנג-צ'ון. הוא נעצר בדצמבר 2000 בכיכר טיאננמן, והוחזק במחנה העבודה בכפייה צ'או-יאנג-גוֹאוּ בצ'אנג-צ'ון. ב-22 ביולי 2002 הוא שוחרר ממחנה העבודה בכפייה כיוון שהיה במצב קריטי. משפחתו לקחה אותו לבי"ח ג'יו-טאי לטיפול, אך מצבו היה חמור והוא נפטר ב-12 בנובמבר 2003, בגיל 26.

בשנת 1997 למד סונג צ'אנג-גואנג תקשורת בקולג' של הדואר בצ'אנג-צ'ון, שהתמזג מאוחר יותר עם אוניברסיטת ג'ילין. הוא החל לתרגל פאלון דאפא אחרי בית-ספר תיכון. הוא התמיד בעקרונות הטיפוח על פי "אמת, חמלה וסובלנות" וניסה בכל יכולתו להיות אדם טוב יותר. תמיד היה תלמיד מצטיין. התואר שיש לו בתקשורת מאוד פופולארי בסין ומבוקש מאד. אולם כשחיפש עבודה, חברות התקשורת שאלו אותו בכל פעם אם הוא מתרגל פאלון דאפא. כאשר ענה בכל פעם בחיוב, אף חברה לא שכרה אותו.

בדצמבר 2000 הוא נסע לבייג'ינג לעתור עבור דאפא, אבל נעצר כיוון שהציג שלט בכיכר טיאננמן. בזמן שהוחזק במרכז המעצרים, הסוהרים שמו מברשת שיניים בין אצבעותיו, לחצו עליהן בחוזקה וסובבו את המברשת בכוח. צידה החד של המברשת קרע לרווחה את שריריי וגידיי אצבעותיו. הם השתמשו בעינוי אכזרי זה כדי לכפות עליו לגלות את כתובת ביתו, כדי לרדוף את משפחתו ולאיים עליה. הוא הועבר מאוחר יותר למחנה העבודה בכפייה צ'או-יאנג-גוֹאוּ, בצ'אנג-צ'ון.

התנאים במחנה העבודה בכפייה היו איומים וחסרי היגיינה. מספר רב של אנשים נדחקו בחדר קטן, אפל ולח. כיני גוף התפשטו בכל מחנה העבודה בכפייה, ומתרגלים רבים הזדהמו. מה שגרם לגירוד קשה וכאב, זיהומים ודלקות על פני כל הגוף וצלקות בכל מקום. הם לא יכלו לישון בגלל התנאים העלובים, בגדיהם נדבקו לגופם בגלל המוגלה והדם. רשויות המחנה הזניחו את תנאי התברואה, ועינו אף יותר את המתרגלים באמצעות הכאות בלוחות קרשים קשים ופלסטיק, עד שהמוגלה והדם התיזו בכל מקום והשחיתו את גוף הקורבנות ללא הכר. ביולי ואוגוסט 2001, מתרגלים רבים היו במצב קריטי.

סונג צ'אנג-גואנג היה אחד המקרים הגרועים ביותר. היה לו זיהום כללי ושלפוחיות מלאות מוגלה על כל גופו, וכיני גוף כיסו כ-60% מגופו. אחרי המכות שהכו אותו הסוהרים הזיהום התפשט הלאה והעמיק, במיוחד בחלק האחורי של גופו, שם לא ניתן היה למצוא פיסת עור שלמה. בגלל תקופת זמן ארוכה של זיהום, ללא טיפול רפואי, רקמות העור נמקו, נקבוביות הזיעה שלו נסתמו, עור גופו העליון נראה כנייר מקומט, יבש ומגרד. בגלל הצטברות הזיהום הוא פיתח חום גבוה ונכנס לתרדמת, ועדיין הנבלים המשיכו להתעלם ממצבו הרפואי.

סונג צ'אנג-גואנג היה בתת תזונה ואנמי בצורה חמורה. מערכת החיסון שלו הייתה במצב מסוכן. הזיהום חדר למערכת הלימפה שלו והוא פיתח גידול פראי של תאים במערכת הלימפה. בלוטת הלימפה מתחת לסנטר הייתה בגודל ביצת אווז. אחרי שהיא גרמה לכיב ופרצה את העור, היא הפרישה מוגלה ירוקה. הסוהרים השתמשו בגאזה תחובה לתוך פצעיו במקום לטפל בו. הם הגבירו בצורה אינטנסיבית את הרדיפה, אילצו אותו לשבת על שרפרף קטן למשך פרקי זמן ארוכים ולבצע עבודת עבדות. הישיבה על השרפרף גרמה לבגדיו להידבק לגופו, רגליו וכפות רגליו היו מלאי כיבים חמורים והיה לו קשה מאוד ללכת. ידיו נמקו והייתה עליה רשת של חורים. הוא כמעט איבד את ציפורניו בגלל הכיב, ואילו הסוהרים המשיכו לאלץ אותו לנקות את הרצפה בבגדים מלוכלכים.

בסתיו הוא אולץ לקצור תירס. היה עליו לסדר את המיטות בבוקר לכולם, ובלילה היה מסוגל לישון רק על צידו בגלל הצפיפות.

אחרי שנה של עינויים, סונג צאנג-גואנג, שהיה קודם חזק ובריא, נשחק לשלד, וגופו התחתון כוסה בכיבים זבי דם. הוא פיתח אנמיה חמורה, הפך חיוור ופצעיו לא זבו יותר דם אלא נוזל רקמות.

ב-4 באפריל 2002, מחנה העבודה החל בסיבוב רדיפה אינטנסיבי נוסף. סונג צ'אנג-גואנג נלקח לגדוד הרביעי, היכן שמנהיג הצוות פו גוּאוֹ-הואה, סגן המנהיג, פאנג שנג-לואן והסוהרים וואנג וג'או השתמשו באלות חשמל לחשמל אותו על פניו וצווארו. אחרי שחזר רגליו היו כל כך נפוחות שלא יכול היה ללכת עוד. העינוי הקיצוני עשה את שלו וגופו ורוחו התדרדרו מטה. ברגליו היו עשרות פצעים באורך כ-17 סנטימטר וברוחב יותר מסנטימטר. עורו ושריריו הפכו לבלוטות קשות. זמן קצר אחרי העינויים הוא פיתח כשל לב והיה במצב קריטי.

ב-22 ביולי 2002, פו גוּאוֹ-הואה ראה שהוא גוסס ולא רצה שימות במחנה העבודה. הוא נשלח לביתו ללא כל הליך חוקי או אדמיניסטרטיבי.

משפחתו של סונג צאנג-גואנג לקחה אותו לבית-החולים ג'יו-טאי לטיפול, אבל היה מאוחר מדי. הוא נפטר ב-12 בנובמבר 2003 וגופתו נשרפה בבית החולים.