התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בקנדה בשנת 2017

ברכות למאסטר ולמתרגלים עמיתים!

במשך עשור שנים מעדתי לאורך כל דרך הטיפוח שלי. עם זאת, במחשבה על הזמן שהוארך, הודות לכוח הסבל העצום של המאסטר, לא ניתן לתאר במילים את הכרת התודה שלי למאסטר על החמלה שלו ועל וההגנה שנתן לתלמידיו, במשימה שלהם במהלך תקופת תיקון הפא.

סבתי קיבלה את הפא ב-1996. בכל פעם שביקרתי אותה, היא הראתה לי את חמשת התרגילים וביקשה ממני לתרגל דאפא, אבל השתמשתי תמיד בעבודתי כתירוץ שאין לי זמן לתרגל. אבי ואמי החלו לטפח בדאפא ב-1997. כל מחלותיה של אמי נעלמו בזמן של פחות מחודש והיא הפסיקה לקחת תרופות.

אמי הציעה שגם אני אתרגל דאפא. אמרתי לה: "אם את מרגישה טוב אז תרגלי היטב. אני אתרגל ברגע שיהיה לי זמן". אבל עשיתי ביחד איתה את התרגיל החמישי של המדיטציה ויכולתי לשבת יותר מחצי שעה בתנוחת הלוטוס. כמו כן קראתי את "ג'ואן פאלון" לסירוגין.

סירבתי לחתום על הדגל הסיני

הייתי מורה באחד מבתי ספר התיכון היוקרתיים ביותר בעירי. אחרי שהחלה הרדיפה ב-1999 מנהל בית הספר הודיע שכל המורים והתלמידים צריכים לחתום על הדגל האדום כדם, כהתחייבות מצידם שלא יתרגלו פאלון דאפא.

חשבתי: "אמי סבלה מכל מיני מחלות. היא אפילו רצתה בנקודה מסוימת להתאבד. היא חיפשה עזרה רפואית, אבל הכול היה לשווא. אחרי תרגול בפאלון דאפא, המחלות שלה פשוט נעלמו". שום דבר לא הצליח לשכנע אותי לחתום על הדגל.

כולם ראו אותי חוזרת למשרד שלי מבלי לחתום על הדגל. בהביטי דרך חלון המשרד החוצה ראיתי אלפי אנשים שלוחצים עליהם לחתום את שמם על הדגל. לבי התמלא ברחמים.

חבריי לעבודה שאלו אותי מדוע סירבתי לחתום על הדגל. עניתי להם: "פאלון דאפא מתרגל אמת-חמלה-סובלנות. זה דבר טוב, אז מדוע עליי לחתום על הדגל?" הם העריצו את אומץ לבי.

אחרי שהתחלתי לתרגל באמת בפאלון דאפא הבנתי שזה היה מבחן עבורי. זה גם הניח בסיס בשבילי להבהיר אמת לעמיתיי לעבודה.

עידוד מהמאסטר

כשביקרתי את הוריי ב-2003 במהלך ראש השנה הסינית, למדנו שתי הרצאות מ"ג'ואן פאלון". באותו לילה חלמתי שחלון מרובע נפתח בשמים המעורפלים ואור מוזהב האיר מהחלון. הבחנתי שסולם תלוי מהחלון למטה.

אמי גחנה מחוץ לחלון ונופפה בידה, כך שהחלטתי לטפס על הסולם. במבט בחזרה למטה, השמים היו מכוסים בעננים כהים ונראה שזה מסוכן מאוד. חשבתי שעליי להמשיך לטפס כדי להימנע מלטבוע בעננים האפלים.

המשכתי לטפס וראיתי עולם בהיר ונפלא עם חול לבן עדין ומים נקיים כקריסטל. אמי ואבי ישבו ליד המים במדיטציה. אמי קיבלה אותי בברכה. סיפרתי לה שקיבלתי את הפא. אני חושבת שהחלום הזה היה עידוד מהמאסטר.

המאסטר אמר:

"פאלון דאפא חשף בפעם הראשונה מזה אלפי שנים את תכונת היקום (פא הבודהא) לבני האנוש. זה בעצם להשאיר לבני-אדם סולם אל השמיים." ("יסודות להתקדמות במרץ", "הדיון בבודהיזם הוא החלק החלש והקטן ביותר של פא הבודהא")

בכל פעם כשאני נתקלת במצוקות על נתיב הטיפוח שלי, אני נזכרת בחלום הזה. ידעתי שכל הסבל והמכשולים הם שלבים בסולם המוביל אותנו לקראת השמים.

לשחרר את ההחזקה לתהילה ולאינטרס אישי

מאחר שלא חתמתי על הדגל האדום כדם, עמיתיי לעבודה היו מודאגים ומלאי חשש. הם חשבו שהמנהל ידבר איתי או ידווח עליי. במחשבתי לא היה כל מושג של פחד, כך ששום דבר לא קרה לי.

הייתי מנהלת צוות של קבוצה בת כ-50 איש, ורוב המורים היו נשים. וויכוחים ומריבות קרו לעתים קרובות אבל זה לא הרתיע אותי, כי פעלתי על פי דרישות הדאפא.

המאסטר אמר:

"אם כל תפקידי הניהול בחברת האנשים הרגילים מבוצעים על-ידי אנשים כמונו שיכולים להניח את התהילה ואת הרווח האישיים, כמה תועלת זה יביא לאנשים?" ("יסודות להתקדמות במרץ", " טיפוח ועבודה")

הסוגיה החשובה ביותר בבית הספר הייתה הענקת תארים מקצועיים, משום שתואר מקצועי היה קשור ישירות לשכר העבודה. כמה עמיתים למקצוע ניסו לשחד אותי בכך שהזמינו אותי לאכול במסעדות יקרות או לתת לי מתנות כמו כרטיסי קניות. סירבתי לקבל כל דבר ושוחחתי איתם על נקודת המבט של הדאפא לגבי רווח והפסד. נתתי אותה הזדמנות לכל חבר בצוות באמצעות הענקת שיעורים איכותיים, לימוד כתיבה של עבודות מצטיינות, וסירוב להיאבק על תהילה ורווח.

המאסטר אמר:

"השיפור האמיתי נעוץ בוויתור ולא בהשגה." ("הרצאת פא בוועידת הפא בפילדלפייה, ארה"ב, בשנת 2002")

כשוויתרתי על ההחזקות שלי לתהילה ואינטרס אישי ובאמת חשבתי על אחרים, לא הפסדתי שום דבר חומרי. לעומת זאת הרווחתי הרבה יותר. כינו אותי "המורה הכי יוצאת מהכלל", "המורה המתקדמת הצעירה ביותר", ועבודת התזה שלי זכתה בפרס הראשון של הפרובינציה. כמו כן השתתפתי בייצור והפקת ספרי לימוד בסינית לבתי ספר תיכוניים בפרובינציה.

להציג את הדאפא

כל עמיתיי למקצוע נתנו בי אמון. כל מנהלי הצוותים קיבלו משימה בהכשרה של חברים חדשים למפלגה הקומוניסטית הסינים (מק"ס). בשיעור ההכשרה שלי הצגתי תחילה את מסלול המפלגה. לאחר מכן דיברתי על הפאלון דאפא, כיצד קיבלתי תועלות מתרגול השיטה, האמת על תקרית ההצתה העצמית בכיכר טיאננמן ועל עוד הרבה דברים. כולם הקשיבו לי בהתעניינות עצומה.

אחרי שנעשיתי מנהלת צוות, הקבוצה שלי לא הכניסה חברי מק"ס חדשים. במקום זאת כל חברי הצוות פרשו מהמפלגה.

במהלך השנה הקשה ביותר של הרדיפה, מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני מתרגלת דאפא ושאני באמת מרוצה שעמיתיי לעבודה עשו את הבחירה הנכונה במה שקשור לחברות במפלגה.

אחת מהעמיתות שלי שפרשה מהמפלגה הזמינה אותי לביתה. הבהרתי את האמת לאחותה, לבתה ולאחייניתה. הן הראו לי שטרי כסף עם מסרים של הבהרת אמת עליהם. כמו כן הן שיבחו את תלמידי הדאפא כמדהימים וכאנשים מוכשרים. כל המשפחה הזאת פרשה מהמק"ס.

טרם עזבתי ליפן ב-2010 בתה של העמיתה שלי לעבודה ביקשה מאמי את הספר "ג'ואן פאלון". יום אחד במארס 2011 צלצלה חברה לעבודה שלי מחו"ל ואמרה לי בהתרגשות: "אלוהים יברך אותך, תודה רבה לך".

היא עזבה את העיר בה גרה ונסעה לטוקיו בערב שלפני רעידת האדמה ב-11 במארס. היא קנתה כרטיס והצליחה לעלות על מטוס חזרה לסין. העיר בה גרה נחרבה לגמרי למחרת היום. טיסות רבות היו תקועות בנמל התעופה בטוקיו, אבל הטיסה שלה המריאה בזמן. אמרתי לה שהמאסטר של הדאפא הגן עליה.

אשליה של קארמת מחלה

באפריל 2013 הבטן שלי התנפחה כאילו התמלאה בגזים שאינם יכולים להשתחרר. כשנגעתי בבטן, חשתי במשהו פועם כאילו עם דופק לב. לא יכולתי לאכול, הרגשתי סחרחורת, ואם ניסיתי לאכול – הנפיחות תפחה. לאחר מכן אכלתי בלי הרף מפני שזה גרם לי איכשהו להרגיש טוב יותר למשך זמן מה.

המחשבה שלי הייתה צלולה, נראה שהמחשבות הנכונות שלי חזקות ואני הייתי נחושה להישאר על הנתיב שלי. הסתכלתי פנימה וגיליתי החזקות רבות. הרגשתי שלא טיפחתי באמת את עצמי. למדתי את הרצאות המאסטר הקשורות למחלות כמו גם מאמרי שיתוף התנסויות על אותו נושא באתר מינג-הווי. שיננתי גם כל הזמן את השיר של המאסטר "ממה יש לפחד" ("הונג יין II")

בלילות לא יכולתי להירדם אלא אם הותשתי לגמרי. כשהתעוררתי הבטן שלי הייתה עדיין נפוחה. בעלי אמר לי ללכת לבית החולים לבדיקה, אבל אמרתי לו שזה יהיה בסדר. אולם בכל זאת הייתי מודאגת.

חשבתי: "אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן בעבר כדי לסלק קארמה. יש לי עדיין הרבה החזקות שלא שחררתי. אולי המאסטר הפסיק לדאוג לי? אולי יש לי פרצה והכוחות הישנים תוקפים אותי? האם המאסטר מסלק קארמה עבורי או האם אלה הם הכוחות הישנים שרודפים אותי?"

המצב הזה ארך כמה חודשים. בתחילת ספטמבר, התסמינים הפכו גרועים יותר. בעלי רמז שאולי אני בהיריון, מה שהרופא אישר לי.

תהיתי אם המצב שלי היה עקב ההיריון. אחר כך זכרתי שאם מישהו לא צלח מבחן, המבחן הבא לא יחכה. בתחילת אוקטובר צצו עוד בעיות. על-פי הרופא, שני צדי השליה שלי נפרדו, מה שאומר שהעובר לא יכול היה לקבל תזונה. ומכאן שהעובר לא הצליח לחיות. בעלי התעקש שאעשה בדיקת אולטרסאונד ובהתחשב בבעיות שלי בכיס המרה, היה צורך בניתוח. הרופא ביקש ממני להחליט מהר ככל האפשר והציע שאבדוק אתר באינטרנט בנושא של סרטן.

הגדת עתידות

באותו רגע זכרתי את מה שהמאסטר לימד על הגדת עתידות, שיכול להיות בדומה לביקור אצל רופא.

המאסטר אמר:

"אז חישבו על זה כולכם: אם תלכו למגיד עתידות, האם אינכם מקשיבים לו ומאמינים לו? אז האם אין זה גורם לכם למעמסה פסיכולוגית? אם אתם מעמיסים על עצמכם וחושבים על זה בלבכם, האין זו החזקה? אז איך אפשר לסלק את ההחזקה הזו? האם אין זה להוסיף לעצמכם קושי באופן מלאכותי? האם לא יהיה עליכם לסבול עוד כדי להיות מסוגלים לוותר על ההחזקה הזו? בכל מבחן ובכל קושי קיימת השאלה האם תתקדם בטיפוח או תיפול. זה כבר קשה מלכתחילה, ואתה עוד מוסיף לעצמך את הקושי הזה באופן מלאכותי. אז איך תוכל להתגבר על זה? ("ג'ואן פאלון")

אחרי שעשיתי דרך עוקפת כה גדולה, הנפיחות הייתה עדיין שם וכך גם הדבר הקשה שבלט בכל מקום, פועם בבטני. מצב הרוח שלי היה ירוד ביותר.

המאסטר אמר ("גילוי הטבע האמיתי"):
"הטבע האמיתי מתגלה מול המבחנים"

להאמין במאסטר ובפא

רק במהלך מצוקות אנו יכולים לזהות אם אנו מתקדמים קדימה במרץ וכמה איתנים אנו על נתיב הטיפוח שלנו. התאכזבתי מאוד מעצמי וחשתי שאינני ראויה להיות מטפחת.

צלצלתי לאמי ובכיתי. היא אמרה לי בשלווה: "האם אין לנו את המאסטר? פא הבודהא הוא חסר גבולות. המאסטר הוא רב עוצמה. הפסיקי להרגיש בצורה כזאת. למעשה כל דבר שאת רואה הוא לא אמיתי והוא אשליה. דברים נוטים להתהפך כשהם מגיעים לשיא. האין זה דבר יוצא מן הכלל?"

דבריה של אמי פקחו את עיניי. הבנתי שהמטרה שלי היא "להירפא" מהר ככל האפשר באמצעות לימוד הפא והסתכלות פנימה. לכן, הרוע הפריע לי. משמעות הדבר למעשה היא שבלא יודעין הכרתי בקיומם של הכוחות הישנים. בחשיבה בדרך זאת הלכתי על נתיב מלא בקשיים שתוכננו על ידי הכוחות הישנים.

המאסטר אמר:

"כאשר אתה נתקל בקשיים במהלך הטיפוח שלך, אתה חייב לטפח את עצמך ולהסתכל על עצמך – זה לא אומר להכיר בקשיים שאורגנו על ידי הכוחות הישנים ולנסות לעשות היטב בתוך הקשיים שהם ארגנו, זה אינו המקרה" ("ללמד את הפא בועידה בשיקאגו ב-2004")

נוכחתי לדעת שהסתכלות פנימה זה מציאת ההחסרות של אדם. באמצעות בחינת עקרונות הפא והליכה אחר הדרישות של המאסטר והקריטריון של הדאפא, האדם יצליח. אין לזה בכלל קשר לרדיפה של הכוחות הישנים.

המפתח הוא להאמין במאסטר ובדאפא. כל עוד יש לנו מחשבות נכונות ואנו מאמינים במאסטר ובדאפא בנחישות, לא ייגרם לנו כל נזק. אם נשיג את המטרה לשמור על הלב יציב ולא מושפע, דברים יגיעו למצב אחר. אם המחשבה שלך יכולה להשיג מצב של וו-ווי, אז זה התחום שלך.

כאשר אתה מול מצוקה נסה לא להקדיש לה הרבה תשומת לב ישירה או להשקיע בכך אנרגיה. אם תוכל להישאר מנותק ממנה, או אפילו טוב יותר שפשוט תשכח ממנה, המצוקה שלך תעבור במהירות בוודאות. לפעמים איננו מבינים כמה נפלא הוא הדאפא. למעשה זה לא שכוחו של הדאפא אינו מתבטא, הבעיה היא היעדר טיפוח ואמונה יציבים ואיתנים.

אחרי שהבנתי את הפא של המאסטר, למדתי את הפא בחריצות. כל בוקר הצטרפתי ללימוד הפא של "האפוק טיימס" והקשבתי לשיתוף התנסויות ברדיו של מינג-הווי בעודי עושה את עבודות הבית. כל לילה אחרי ארוחת הערב למדתי את הפא עם בתי. בכל פעם שמחשבה שלילית צצה, דחיתי אותה מיידית וטיפחתי כל מחשבה ומחשבה שלי. הפסקתי לחשוב על המחלות שלי וסירבתי לתת לאשליות להטריד אותי.

בעלי שינה את יחסו

אחרי שקיבלתי את הפא רציתי תמיד שבעלי גם כן יטפח, אבל לא משנה מה אמרתי, הוא אף פעם לא הקשיב. אחרי שהגענו לקנדה, ביקשתי אותו שוב ושוב ללכת לראות את המצעדים של התזמורת הצועדת טיאן גואו, אבל הוא סירב ללכת. כשנתתי לו את תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית, הוא לא הסתכל על זה, וכשביקשתי אותו לפרוש מהמק"ס, הוא אמר לי שהוא כבר לא חבר במפלגה. הייתי מתוסכלת וחשבתי: "זה לטובתך, אבל אתה מתייחס אלי כך".

המאסטר אמר:

"ההתבטאות הגדולה ביותר של שן היא חמלה, והיא התבטאות של אנרגיה אדירה." ("הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה")

הייתה חסרה לי חמלה אמיתית. סוג החמלה שהמאסטר מדבר עליה היא ללא כוונה עצמית או תשוקה. החמלה שלי נובעת מרגשות. לרגשות יש צד שלילי וחיובי. הצד השלילי הוא צד אנוכי, זו הסיבה שאני מצפה לתמורה. ברגע שאני חושבת שלא השגתי את התמורה, או את התגובה לה אני ראויה, אני חשה כעס. שנאה או תרעומת יכולות לנבוע גם מאהבה.

המאסטר אמר:

"אין השפעה מרסנת בין צ'י לצ'י." ("ג'ואן פאלון")

כך שהפסקתי להתלונן על בעלי ואמרתי לו שאינני האדם הטוב הזה שהוא תמיד אומר לי שאני, אני רחוקה מלהיות אדם טוב.

המאסטר אמר ("יסודות להתקדמות במרץ" "מצבים"):

דם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו.

אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר."

לא הספקתי אפילו לומר מה שרציתי כשבעלי הגיב ואמר: "המאסטר כותב טוב כל כך. אני אפרוש מהמק"ס בשמי האמיתי".

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. הוא הזכיר לי פעם נוספת והסכמתי במהירות. הסתכלתי פנימה ושמתי לב שהשין-שינג שלי השתפר קצת לכן בעלי שינה את יחסו.

הבנתי באמת את הפלא בדברי המאסטר:

"הטיפוח הוא שינוי של עצמכם" ("לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס")

כשבעלי חזר הביתה מהעבודה, הוא וידא שטיפלתי בפרישה שלו מהמק"ס.

כשקידמנו את ה"שן יון", היה עלינו לשלוח עלונים של "שן יון". נתנו לנו אלפי כתובות לארגן למשלוח במייל. זו הייתה משימה של עבודה אינטנסיבית.

כשבעלי ראה אותי עובדת קשה במשך שעות הוא שאל כמה שאלות מכוונות לגבי הכתובות. כשסיפרתי לו שיש מאות אלפי כתובות הוא ביקש את הכתובות, הכין תכנית מחשב, וסיים את המשימה בפחות מ-30 דקות.

בין השנים 2007 ל-2013 קניתי לבעלי את הכרטיסים הטובים ביותר למופעי ה"שן יון", אבל אף פעם לא שאלתי את דעתו לגבי המופע. מצאתי כל מיני סיבות לגרום לו ללכת לראות את המופע.

אחרי 2013 שאלתי אותו לגבי המופע, ויותר לא אילצתי אותו ללכת לראות. השנה הוא הסכים לראות את המופע ללא כל ויכוח, ובדרך הביתה הוא שוחח עם בתי בפעם הראשונה על הריקודים שאהב.

במבט על עצמי, פעמים רבות לא עברתי מבחנים עקב ההחזקות האנושיות שלי, שגם האריכו את המבחנים. אולם כשסילקתי מעט מהרגשנות, מעט מהטוהר התגלה ומעט חמלה אמיתית הופיעה.