התחלתי לטפח בשנת 2000. לאחרונה המאסטר נתן לי רמזים להתמקד בטיפוח אמיתי. הייתי רוצה לשתף עם המתרגלים העמיתים כמה מחוויותיי מהעת האחרונה.

"אזהרת מקל" מהמאסטר

כשהייתי צעיר הצלחתי מאוד בבית הספר כתלמיד עם מוטיבציה רבה. בשנות ה-80 נסעתי אל מחוץ לסין ללימודי תואר. שנים רבות לאחר מכן קיבלתי את הפא. הרגשתי בר מזל רב ונדרתי להקדיש עצמי לעזור למאסטר לתקן את הפא. מעולם לא אפשרתי לעצמי להאט. מלבד לעבוד לפרנסתי, ביליתי כמעט את כל זמני בלימוד הפא, בשליחת מחשבות נכונות ובהבהרת האמת לאנשים. החשבתי עצמי כשקדן.

בחודשים האחרונים הופיעו אצלי סימנים של קארמת מחלה מספר פעמים. כל פעם זה הניע אותי להניח את כל מה שעשיתי, להתבונן פנימה ולקרוא התנסויות של מתרגלים עמיתים באתר מינג-הווי. התחלתי להרגיש בחוש שאני עושה את שלושת הדברים באופן מכני. הייתי מרגיע את עצמי ומתמקד בעצמי למשך יום-יומיים, מוצא כמה מההחזקות שלי ומסלק אותן. אז הייתי חוזר לעצמי מבחינה פיזית וגם עושה פריצות דרך גדולה במאמצי הבהרת האמת שלי. אבל ברגע שהמצוקה שלי הייתה עוברת, הייתי חוזר למצב הרגיל, והטיפוח האמיתי היה נשכח מאחור. שוב ושוב התרחשו הדברים באופן זה.

עד שיום אחד, בעבודה, שודד כיוון אלי אקדח ושדד אותי. מה שדרש לערב את המשטרה. כשהייתי מול לוע האקדח של השודד הייתי בהלם, לא משום שחיי היו בסכנה, אלא משום שהבנתי מיד שהבעיות בטיפוח-תרגול האישי שלי הן חמורות . הלב שלי היה כבד. פתאום, באופן די תמוה, נראה שהשודד איבד עניין, חטף כמה פריטים במהירות ורץ החוצה. אחרי שעה הוא נתפס על ידי המשטרה. אף על פי שהבוס שלי לא סבל איזה שהוא הפסד, אני שקעתי ברצינות בהרהורים עמוקים על הבעיה האישית שלי. לפני האירוע הזה, המאסטר ניסה פעמים רבות לרמוז לי באמצעות קשיים פיזיים, אבל אני החמצתי את אותות האזהרה ולא הצלחתי להתעשת. הפעם זו הייתה "אזהרת מקל" מצד המאסטר. הייתי כה חסר מודעות שהמאסטר היה צריך לעורר אותי "עם פטיש כבד".

התחלתי להתבונן בעצמי ברצינות וללא הנחות, כשאני בודק את ההיסטוריה של כל המושגים בטיפוח שלי מההתחלה ועד היום – לא את הדברים שעשיתי, אלא את המחשבות שהיו לי. התהליך גרם לי להלם גדול, הפחיד אותי ביותר, וגרם לי להרגיש אסיר תודה ביותר. אסביר זאת באמצעות דימוי: אחרי שהשגתי את הפא, הייתה לי הרגשה כאילו אני צפרדע המטפסת החוצה מתחתית הבאר אל פני הקרקע: "אה! אז היקום הוא כזה!". עכשיו אני שוב כמו הצפרדע שהגיעה מתחתית הבאר אל פני הקרקע: "אוך! אז כך אני בעצם!"

אל תתעלם מטיפוח הלב. כשאתה מרגיש לא מאוזן בלב, לעולם אל תסתכל החוצה

אחרי שהשגתי את הפא הבנתי הרבה מעקרונות הפא שבדאפא באמצעות לימוד כל הרצאות המאסטר, מהמוקדמת ביותר ועד המאוחרת ביותר. אבל הבנתי את עקרונות הפא בדאפא במטרה להבין את היקום ואת האחרים, ולא משום שהדגשתי טיפוח בפועל של עצמי. כתוצאה מכך החל להיווצר בטיפוח שלי בהדרגה סוג של החזקה ליומרנות, משום שלא ניקיתי את ההחזקות האנושיות שלי ואת התרבות המרעילה של המפלגה. עכשיו כשאני חושב על זה אני יכול לראות בבירור כל מחשבה שהייתה בה החזקה ל"עצמי".

למשל, ביחס להיעלמות הבודהיזם בהודו, שהוא אחד הלקחים החשובים ביותר בהיסטוריה, הייתה לי מחשבה: "אילו נולדתי בהודו באותו זמן, אני בהחלט לא הייתי נותן לזה לקרות". אחרי שהתפרסמה ההרצאה המצולמת של המאסטר לאוסטרלים, חשבתי "אילו הייתי מתרגל אוסטרלי, בהחלט לא הייתי נותן למאסטר לדאוג כל כך". מצב המחשבה הזה, המנטליות הזו שלי, חוש השליחות המתנשא הזה, היה על גבול "הפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו". כמו שניתן להבין, זה גרם לי להיות רגיש מאוד להחסרות של מתרגלים אחרים, ולהיות קפדני כלפי ההחסרות האלה, ובמיוחד כלפי החסרות של המתאמים. הייתי טוב בלנתח את מעשיהם, ולעתים קרובות הייתי כותב להם את הביקורת שלי באופן יהיר ומתנשא. חשבתי שזו האחריות שלי. אבל התברר שהבקורת וההאשמות שלי לא רק שגרמו למתרגלים מסוימים סבל גדול, אלא אף השיגו תוצאה הפוכה בתוך הקבוצה כולה. לאחר מכן, תוך לימוד פא, הבנתי שתלמידי דאפא לא משתפרים מזה שמותחים ביקורת זה על זה. ריסנתי את עצמי ולעתים רחוקות ביקרתי מתרגלים אחרים. אבל, אפילו אז לא הגעתי לגרד את המודעות לכך שמאחורי התנהגותי יש החזקות רציניות.

בהסתכלות לאחור, המנטליות הזאת שלי הייתה ביטוי של החזקה חזקה ל"עצמי", והייתה ביטוי של השפעת תרבות המפלגה של "ללכת נגד". כשחיפשתי עמוק יותר, מצאתי שבלבי מסתתרת קנאה.

תמיד חשבתי בטעות שכיוון שאני שנים כה רבות מחוץ לסין, אני כבר רחוק מהמערכת הזו של הדברים של המפלגה המרושעת. בנוסף, בשנים האחרונות, כיוון שקראתי את "תשעה דיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" וכיוון שפרשתי מהמפלגה והבהרתי את האמת לאנשים, חשבתי שלתרבות המפלגה אין כל השפעה עלי יותר. טעיתי. העובדה היא שאני גדלתי במהלך "המהפכה התרבותית". אמנם במשך השנים הגעתי בהדרגה, צעד אחר צעד, להכיר את הטבע האמיתי של המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית), אבל חלקים מסוימים של תרבות המפלגה שבי עדיין מתחברים עם ההחזקות שלי, כמו למשל מנטליות ה"ללכת נגד" שלי. הדבר הזה מתרבות המפלגה מעולם לא נוקה אצלי כליל. בעצם, כל האנשים של "ללכת נגד" שהמק"ס קידמה בזמנו, היו מונעים על ידי קנאה ותוקפנות. לרוע המזל, המנטליות הזו מזינה את השאיפות שלי למוניטין ולגאווה ריקה, ולכן היא מחזקת את ההחזקות שלי.

בין המתרגלים, הרגשתי תמיד שלי יש המון שנות השכלה ושחייתי שנים רבות מחוץ לסין, לכן באופן לא מודע החשבתי עצמי לנעלה יותר ולטוב יותר מאחרים. מתרגלת אחת כתבה מאמר במינג-הווי שהיא שמה לב איך בפרק "קנאה" בספר "ג'ואן פאלון", המאסטר מציין שבע פעמים את הביטוי " לא מאוזנים בלב" [מתפרש בסינית גם כ"חוסר נוחות בלב"]. זה היכה בי, משום שזכור לי שבעבר, כל פעם שמתחתי ביקורת על מישהו או האשמתי מתרגל עמית – הרגשתי חוסר נוחות ודאגה בלב. האם אין זו קנאה? לצערי הייתי במצב של רמייה עצמית כשחשבתי שיש לי הכול ושאינני רוצה דבר ולכן איך יכולה להיות לי קנאה? עכשיו אני מבין: כשאני מחשיב את עצמי כטוב יותר מאחרים, מביט באחרים כלא נעימים לעין ומנתח את החסרונות של האחרים, יש קנאה בלבי. זה רק שלא הייתי עם מספיק הארה כדי לראות זאת.

המאסטר אמר:

"אספר לך על עיקרון אמיתי אחד: כל תהליך הטיפוח-תרגול של אדם הוא התהליך התמידי של ויתור על ההחזקות האנושיות." ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה, "באמת להביא אנשים לרמות גבוהות").

למדתי ושיננתי את המשפט הזה של הפא פעמים כה רבות, אך עדיין לא הלכתי לפיו! גררתי כל הזמן את המטען הזה אתי. כשהמאסטר נותן לי רמז אני מתמקד בטיפוח אמיתי יום או יומיים. כשאני רואה שיפור כלשהו, אני חוזר לסורי. שנה אחר שנה, כמה הזדמנויות לשיפור השין-שינג הוחמצו?

אין להסתמך על ההרגשות, ואל תאמת את עצמך

הבנתי שבמשך 12 שנה הסתמכתי על איך שאני מרגיש, ועל העדפות אישיות, שינחו אותי בטיפוח.

מאז שהשגתי את הפא, מלבד השתתפות בפרוייקטים של הגוף האחד, עשיתי דברים באופן עצמאי לאמת את הפא ולהבהיר את האמת, שחלקם בעלי אופי יותר טכנולוגי. באופן זה, כאשר הטיפוח האמיתי שלי היה בפיגור, כל מיני החזקות התפתחו. כשהייתה לי איזו הצלחה, נעשיתי מרוצה מעצמי והתחלתי לספור כמה חומרי הבהרת אמת הכנתי וכמה חילקתי וכו', והרגשתי שאני מציל ישויות חיות, שאני מגשים את עצמי. יכולתי לסבול רעב ועייפות ועבדתי שעות ארוכות. חשבתי שאני שקדן. האם טיפחתי את לבי? זה היה כה כואב ומעציב, לא יכולתי אפילו לראות את השינויים הקדושים בממדים אחרים. לכן אם המאסטר לא נתן לי כל רמז, הייתי מרוצה להמשיך כך וזהו. אני מבין עכשיו שתמצית הטיפוח היא למעשה לטפח את הלב.

רק בשעה שאנחנו מדגישים טיפוח אמיתי אנחנו יכולים לפעול טוב יותר בהבהרת האמת. אני יכול עכשיו להיזכר שכל פעם שעשיתי פריצת דרך גדולה בתחום הבהרת האמת, זה תמיד היה כשסילקתי החזקה מסוימת אחרי שקיבלתי רמז מהמאסטר. אני חושב שזוהי ההגבלה הנובעת מתכונת היקום, שלא מאפשרת למישהו שאינו עומד בסטנדרט של השין-שינג להצליח בדבר גדול כזה. ועדיין אני אינסטינקטיבית לא מאמין במאסטר ובפא מספיק, ואינסטינקטיבית מאמין יותר בדברים מוחשיים בממד הזה, וכך אני עושה הרבה מעקפים בטיפוח שלי.

להצביע על החזקות כדי שנוכל לסלק אותן

באחת הפעמים כשנזכרתי בכל מה שקרה לי, לא  יכולתי להפסיק להתייפח. בשביל להעיר אותי ולא לתת לי לפגר מאחור, המאסטר היה מודאג מאוד. רמז רדף רמז. פעם סבלתי מסימפטומים של שפעת פעמיים בהבדל של שבוע, מה שהיה ללא תקדים אצלי. הייתי קצת נבוך, אבל עדיין לא הצלחתי להתעשת. רק כשנשדדתי מול קנה של אקדח – משהו שלא צריך לקרות למטפח אבל קרה לי – רק אז התעוררתי.

הבנתי שיש לי החזקות רבות ושהחמצתי הזדמנויות רבות להיפטר מהן. אני נחוש לנצל את הזמן לטפח את עצמי באמת, כי אם לא איפטר מההחזקות האלה שלי, ובפרט מהקנאה, הטיפוח שלי יהיה לשווא ואני איכשל. אם לא אטול יוזמה לטפח את עצמי באמת, אהיה רק שווה ערך לאדם שמאמת את הפא.

התחלתי לפנות לעצמי זמן להתמקדות בטיפוח אמיתי. דרך אחת היא להוקיר את סביבת הטיפוח שאתר מינג-הווי מספק. הבנתי שבעבר, מספר הפעמים שביקרתי במינג-הווי היה מדד של מצב הטיפוח שלי. עכשיו אני מבקר באתר מספר פעמים בשבוע. אני מוריד ממנו מאמרי שיתוף שנוגעים אלי או מתייחסים אלי וקורא אותם מפעם לפעם במאמץ להשתלט על ההחזקות שלי. אעשה כפי שהמאסטר אומר:

"לשיטה שלנו יש מוקד, היא מצביעה באמת על ההחזקות האלו. על ידי כך שמוותרים עליהן, אדם יתקדם במהירות רבה." ("ג'ואן פאלון" הרצאה חמישית, "קאי-גואנג")

אלו הן הבנותיי ברמה שלי. אנא הצביעו בטובכם על כל דבר שאינו הולם.