לפני 6 שנים קרה לי מקרה נורא שעדיין טרי בזיכרוני גם כיום.

גרתי לבדי במזרח פרובינציית ג'ה-ג'יאנג. בוקר אחד מיכל הגז שלי התרוקן וצלצלתי לחברת אספקת הגז. אחרי שהבחור התקין אצלי את המיכל חדש הוא הלך לדרכו. ניסיתי להדליק את הכיריים אבל זה לא עבד. צלצלתי לחברת הגז ונתנו לי הנחיות, אבל עדיין לא הצלחתי להפעיל.

ניסיתי שוב אחר הצהריים. בניסיון השלישי שלי זינקה לשון אש עוצמתית וגל חום הגיע כלפי במהירות. שערי נחרך ופניי נצרבו בצורה מכאיבה מאוד.

האש התרחבה ואחזה בדברים שהיו סביב. הייתי בהלם. לא הייתה כל אפשרות להתקרב ולסגור את ברז אספקת הגז. רצתי החוצה וצעקתי לעזרה.

שכנים הגיעו במהרה וצלצלו למכבי האש. כשהמתנתי לעזרה, ניסיתי לכבות את האש בהתזת מים על הרהיטים, כשלפתע שמעתי קול נפץ חזק מאוד.

לא העליתי בדעתי כלל שהפיצוץ הגיע מביתי. הרגשתי רק תחושת צריבה קלה על פניי וידיי.

כבאי האש הגיעו מהר וכיבו את הדליקה.

ברגע שהם עזבו ראיתי שכל דבר במטבח שלי נהרס. השכנים ראו שהראש, הפנים והידיים שלי נכוו ודחקו בי ללכת לבית החולים. הם התרו בי שאם לא אלך הפנים שלי יושחתו ויתעוותו.

התחלתי לפחד מהגרוע ביותר, אבל הפסקתי והזכרתי לעצמי שאני מתרגלת פאלון דאפא. לא יקרה שום דבר שאינני יכולה להתגבר עליו. אני אחלים.

כשכולם הלכו ניקיתי את הבית. הבחנתי שהזכוכית במטבח התעקמה והתעוותה. סדק בעובי 2.4 סנטימטר שנגרם מההתפוצצות נפער על התקרה ועל הקירות. מאוחר יותר השכנים סיפרו לי שההתפוצצות הייתה חזקה כל כך שכל הבניין רעד.

עם לילה החלטתי לצאת לאכול ארוחת ערב. כשיצאתי החוצה, רוח סתווית הכתה על פניי והרגשתי את עורי מתבקע. הרגשתי נוזל זורם במורד פניי, אבל לא חשתי כאב. מיהרתי להיכנס חזרה פנימה. לא הרגשתי יותר רעב.

שכבתי במיטה מבלי יכולת להירדם. בהיתי בתקרה בזמן כשפניי וידיי החלו לפעום. מחשבה הבריקה לה במוחי: "מה אם באמת התעוותתי?" איך אמשיך לחיות כך במשך שארית חיי? אבל אז צצה לה האמונה הנחושה שלי, בידיעה שזהו מבחן וכך סילקתי את המחשבה השלילית הזאת.

למחרת היום, הרגשתי קצת מסוחררת ולקחתי מראה להביט בעצמי. אוי! פניי הפכו שחורות והגבות נעלמו. השפתיים היו מכוסות בשלפוחיות. ידיי הפכו גם הן שחורות במידת מה. האם זה באמת קורה לי? זה לא נראה אמיתי.

צלצלתי למשפחתי וסיפרתי להם מה קרה. הם הודאגו מאוד, אבל אמרו לי להישאר רגועה וללמוד את הפא, כשהם מבטיחים לי לבוא לראות אותי באותו לילה.

התמקדתי בלימוד ספרי דאפא וסבלתי מרעב וצמא באותו יום. שמרתי על מוחי חופשי ממחשבות שליליות ומפחידות.

עם רדת הערב הגיעה משפחתי. הם היו בהלם לראות את פניי. ראיתי דמעות בעיניהם, אבל הם הבטיחו שהכול יהיה בסדר.

במהלך כמה הימים הבאים, התמקדתי בלימוד הפא ובלהישאר רגועה. עקב הכוויות, העור היה מתוח והרגיש כאילו הוא מתבקע. שפתיי היו נפוחות ובכל פעם שאכלתי משהו, סבלתי מכאבים עזים. בהדרגה, העור השרוף החל ליפול מעצמו ועור חדש צמח לו מתחתיו.

תוך שבוע ימים פניי השתקמו כמעט למצב המקורי שלהן. גם שפתיי החלימו. לא נותרו סימנים לפציעה. אנשים רבים שרואים את פניי היום אינם יכולים להאמין שהייתי בתאונה נוראה כזאת.

זה רק חיזק עוד יותר את אמונתי בפאלון דאפא ובכוח המדהים שלו.