לחלק הראשון

לחלק השני

7.  שוטרים מקומיים הטרידו אותי בביתי אחרי שחרורי ממחנה עבודה

כשנוכחו שאני על סף מוות, מחנה העבודה בכפייה שן-שין היה להוט להיפטר מהאחריות עלי ושחרר אותי הביתה ב-10 באוגוסט 2001.

אחי הצעיר החל להשמיע באזניי את כתבי המאסטר ואמי הזעיקה רופא מקליניקה רפואית לתת לי עירוי תוך וורידי. במשך כמה ימים הייתי מנותקת מהמציאות וכשנעשיתי צלולה היו לי קשיים לעכל מזון. הקאתי את כל מה שאכלתי וחייתי על נוזלים בלבד.

פחות משבוע אחרי שחרורי הגיעו שוטרים וחברי וועדת השכונה לבדוק. הם הזהירו את אמי לשמור את צעדיי משום שהייתי ידועה בכל הפרובינציה כתלמידת פאלון גונג איתנה באמונתה.

אמי התקוממה נגדם ואמרה: "ראו איך בתי נרדפה כל כך ולא הייתה לנו אפילו הזדמנות להגיש תביעה נגד מחנה העבודה. כיצד אתם מעזים לבוא לכאן להטריד אותנו?" אני גם כן הסברתי להם מדוע אני נחושה באמונתי והם נאלמו.

אחרי לכתם אמי החלה לומר שהרדיפה אינה שונה מהמהפכה התרבותית הגדולה. "ברגע שתייגו אותך אין דרך להתחמק מכך. את נחשבת כעת כמאמינה נחושה בפאלון גונג. נותר רק לחכות לבאות", אמרה. "כשהמשטר פתח באש ב-4 ביוני על הסטודנטים מהתנועה הדמוקרטית, עברתי במעבר התחתון בכיכר טיאננמן ושמעתי בבירור את היריות. המשטר הוא חסר רחמים כשזה נוגע לאזרחים. אני ממש מודאגת לגבי מה שצפוי לנו".

תמונה: יין לי-פינג ובנה לפני שהחלה הרדיפה

יומיים לאחר מכן הגיעו שוטרים ממשרד ביטחון הפנים. בני כל כך פחד שלא ידע היכן להתחבא. כל השכנים הסתודדו בחוץ כשהם תוהים מה קורה.

הייתי עדיין במיטה בשלבי החלמה. השוטרים אמרו לאמי שאני נחשבת כעת יעד מרכזי עבור רשויות פרובינציית ליאו-נינג משום שאני מאמינה בפאלון גונג.

אמי כעסה עליהם ואמרה: "בתי נעצרה לפני שלמדה את כל חמשת התרגילים של השיטה. כיצד יכלה להפוך למאמינה בפאלון גונג לאחר 20 חודשים בכלא. הֶחזירו אותה הביתה בשכיבה והיא עדיין במצב קריטי ושוכבת במיטה".

לאחר שראו את מצבי הם עזבו.

במשך הימים הבאים הגיעו כל הזמן שוטרים וחברי וועדת השכונה להטריד אותי. הם באו לבדוק אם אפשר לאסור אותי שוב.

כדי להימנע ממעצר עתידי וכדי להקל על הרדיפה של משפחתי, החלטתי לעזוב את הבית ולגור במקום אחר.

אמי נקרעה בתוכה ושאלה מה בנוגע לבני: "את יכולה לעבור ממקום למקום, אך מה יהיה עליו? אף אחד לא יכול להחליף את אמו". לבי נשבר בקרבי כשראיתי את בני שקוע בשינה עמוקה.

בהיותי במחנה העבודה שן-יאנג, נתנה לי המתרגלת וואנג ג'יה את פרטי הקשר שלה והחלטתי לחפש אותה ולמצוא אצלה מחסה.

הגעתי בתחילת ספטמבר לשן-יאנג ומצאתי את וואנג חיה בביתה ובמצב רוח מרומם. אולם היא הייתה כחושה ביותר ושקלה פחות מ-40 קילו. גם המתרגלת דזואו גווי-רונג הייתה אצלה. התברר שגם אותה הטרידו יום יום מאז שחרורה והיא מצאה מחסה אצל וואנג.

וואנג מצאה עבור שלושתנו בית חלופי אצל אחד מקרוביה. בימים הראשונים הייתי חייבת להישאר במיטה עדיין משום שהייתי חלשה מאוד. הקשבתי להן כשקראו את ספרי הדאפא. כשהרגשתי קצת טוב יותר הצלחתי לשבת ולהצטרף אליהן ללימוד פא.

בהיותי בשן-יאנג נוכחתי לדעת שהעולם מחוץ למחנות העבודה לא היה שונה כל כך ממתקני הכליאה פנימה. שמועות על הכפשת הפאלון גונג רצו בכל מקום ואנשים פחדו מלהזכיר את הפאלון גונג. הייתי עצובה לראות שכל כך הרבה משפחות של תלמידי דאפא נהרסו ברדיפה.

דזואו ואני החלטנו לתעד כל מה שקרה לנו ולהביא את הפושעים לדין. מאוחר יותר הצטרפה אלינו מתרגלת נוספת ושלושתנו כתבנו מכתבי תלונה והחלטנו לנסוע למשרד העתירות בבייג'ינג לחפש צדק.

8.  נלקחנו למחנה עבודה שן-שין משום שעתרנו בבייג'ינג לזכויותינו

כשהגענו שלושתנו לבייג'ינג בסוף ספטמבר, עקבו אחרינו ועצרו אותנו בבית המלון שלנו. הם ערכו חיפוש בכל הדברים שלנו וחקרו כל אחת מאיתנו בנפרד.

כשמצאו את מכתב התלונה שלי עם שמי וכתובתי עליו, הם העלו מייד במחשב את כל הפרטים עלי. שיערתי שמאחר שאני נמצאת כבר במעצר, אין צורך להסתיר את מטרת נסיעתנו לבייג'ינג. ספרתי להם כיצד משטרת ליאו-נינג רדפה אותנו וביקשתי שיתנו לנו את שם הסוכנות הרשמית בה נוכל להגיש תלונה.

הם הציעו שנפעל על פי הליכים משפטיים חוקיים ונגיש את התלונות שלנו לרשות פרובינציית ליאו-נינג. העליתי ספק אם הקורבנות יכולים להגיש תלונה נגד המתעללים בהם.

נציג משרד התקשורת בבייג'ינג החזיר אותנו לאזור מגורנו למעצר, ואני נשלחתי למרכז המעצרים דיאו-בינג-שאן.

כשנחקרתי על ידי שוטרים מקומיים הבהרתי להם שנסעתי לבייג'ינג להגיש נגדם תביעה משפטית ושאלתי מדוע הם פחדו מזה. הם התייחסו לדבריי בזלזול ואמרו שאני חולמת בהקיץ: "את חושבת שתוכלי לתבוע אותנו כאן בסין? את יכולה לתבוע אותנו אפילו באו"ם". ציינתי בפניהם שהם מפירים את החוק ואין ספק שיום אחד אני אתבע אותם בבית דין בין-לאומי.

איבדתי את תחושת הזמן ולא ידעתי כמה ימים עברו, עד ששני סוכני ביטחון פנים מלווים בשני שוטרים הוציאו אותי ממרכז המעצרים ולקחו אותי למחנה עבודה בכפייה שן-שין.

כשהגענו לשם מיהרו הסוכנים פנימה לדון על מאסרי שם. מחנה העבודה סירב לקבל אותי. רק לאחר שהם שיחדו בכירים במחנה ב-8,300 יואן, סכום הכסף שהם החרימו ממני, ניאותו הבכירים בסופו של דבר לכלוא אותי למחנה.

סוכני ביטחון הפנים גררו אותי לחדר מבודד, ונתנו לי קבלה מקורית על "הקנס" שהחרימו ממני בסך 8,300 יואן. אחרי פחות מ-20 דקות נכנסו הסוכנים לחדר מלווים בשני השוטרים ודרשו בחזרה את הקבלה המקורית. סירבתי ואחד הסוכנים חיפש ומישש את כל גופי. נאבקתי קשות אבל הוא הוציא מחזייתי את הקבלה וקרע אותה לגזרים. כשצעקתי בבכי שהם אינם שוטרים כלל אלא רמאים, הביט לעברי אחד השוטרים המלווים באהדה, אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר.

כשלקחתי מידיהם את עותק הקבלה, הבחנתי שהם שינו את התאריך מ-2001 ל-2000.

עותק מהקבלה בה צוין שהסוכן פאנג ג'יאן-צאי נתן למחנה העבודה שן-שי 8,300 יואן שלקח מיין לי-פינג

הפעם השאירו אותי שבוע ימים בתא מבודד ללא מזון או מים. לאחר מכן נאלצו לאשפז אותי בבית החולים של המחנה. אחרי שלושה ימים בבית החולים הייתי כל כך חלשה שהחליטו לשחרר אותי. שוטרי תחנת המשטרה המקומית לקחו אותי משם והודיעו לאמי לבוא לקחת אותי הביתה.

אמי הגיעה וסירבה לקחת אותי הביתה בטענה שהיא זקנה מדי לטפל גם בי בנוסף לטיפול בבני. "מי שאסף אותה צריך לטפל בה. אין לי כסף לטפל בבתי הפצועה אחרי שעונתה בצורה נוראה כל כך. אבהיר לכם: אני אתבע אתכם לדין אם בתי תמות במעצר שלכם".

לאחר שאמי עזבה, הסיעו אותי השוטרים מייד הביתה. הם נפטרו ממני, משאירים אותי זרוקה ליד הדלת לחכות לאמי.

הייתי נחושה בהחלטתי לשמש כעדה לפשעים שבוצעו במתרגלי הדאפא. הפעם, לא העזו השוטרים המקומיים להטריד אותי לעתים קרובות מדי, משום שידעו שייתקלו בקשיים רבים להכניס אותי למחנה העבודה בכפייה.

9.  הרהורים על כל המתרגלים שעדיין סובלים במתקני כליאה

ראש השנה הסיני של 2002 היה החג הראשון שיכולתי לבלות עם משפחתי מאז 1999. אחד מהמתרגלים חסרי הבית שעזב את ביתו מחשש להיעצר, הצטרף אלינו לחגיגה. אמי הייתה מאושרת מאוד ובישלה ארוחה בת שמונה מנות כמו כן הכינה כיסונים ממולאים בשני סוגי מילוי.

אולם שנינו הרגשנו עצובים ביותר כשהרמנו את מקלות האכילה לבחור מהכיסונים. הרכנו ראש להסתיר את הדמעות. אמי שאלה מדוע אני בוכה ברגע משמח כזה: "לא בילית איתנו את ראש השנה הסיני במשך כבר כמה שנים. עכשיו כשאת בבית את בוכה?"

לא יכולתי לעצור עוד את הדמעות ובכיתי בקול גדול ואמרתי: "את יודעת כמה אמהות של מתרגלות פאלון גונג ממתינות ממש עכשיו לבנותיהן לחזור הביתה ולחגוג את החג? וכמה בנות רבות ממתינות לחזור לאמהותיהן? כל כך הרבה מתרגלים עוברים עינויים בכל רגע ורגע. אפילו אלה שברחו ממעצר נאלצים לברוח ממקום למקום להימנע ממעצרים נוספים. אני מכירה מתרגל אחד כזה שחיפש מקל בעיר שלנו ומשפחתו נאלצת לישון בדירה ריקה על רצפת בטון. ילדיו אפילו אינם מעזים לצאת החוצה לשחק כדי לא להסגיר אותו".

אמי ידעה וחוותה בעצמה די הרבה את חומרת הרדיפה. גם היא הרגישה עצובה. אמי ואני הכנו עוד כיסונים ממולאים, ואני והמתרגל יצאנו להביא אותם למתרגלים הנמצאים מחוץ ביתם, אלה שעזבו את ביתם מחשש מעצר וחיפשו מחסה בעיר שלנו.

10.  מעצרים המוניים ומקרי מוות עקב עינויי של מתרגלים בטיה-לינג

זמן קצר אחרי ראש השנה הסיני 2002, דזואו גווי-רונג הגיעה לביתי. כולנו שמחנו לראותה. היא סיפרה שרצתה לשכתב את מכתב התלונה שלה, מאחר שהמכתב הראשון שכתבה הוחרם. כדי להבטיח את בטחונה נעלה אותה אמי בחדר ריק בחצר והגישה לה פעמיים ביום ארוחות חמות.

בחדר הקר הריק הזה כתבה דזואו את מאמרה האחרון בשם "מעולם לא עורערה אמונתי במהלך כליאתי במחנות העבודה במא-סאן-ג'יאה, ג'אנג-שי, שן-שי ודא-ביי". לא יכולתי לדמיין ששהותה הקצרה איתנו תהיה הפעם האחרונה שאי פעם נראה אותה.

כשנודע לי ב-23 באפריל 2002 שדזואו הלכה לעולמה התקשיתי להאמין. אולם מקורות רבים איששו את הטרגדיה הזאת. הייתי הרוסה באופן שלא ניתן לתאר במילים. אמי חשה צער רב וחזרה ואמרה שוב ושוב: "איזו אישה צעירה נהדרת היא הייתה. כל כך מנומסת ומתחשבת. כשהייתה איתנו היא תמיד עזרה בעבודות הבית. היא הותירה ילד אחד מאחוריה. כמה עצוב!"

המתרגלת וואנג ג'יה משן-יאנג באה לבקר אותי כשנודע לה על מותה של דזואו. פניה של דזואו נותרו חקוקים במוחי. היא הייתה אישה קטנה, אך עם נחישות יציבה כסלע והחלטיות שאינה ניתנת לשבירה. היא השתמשה בשמה האמיתי כדי לחשוף את עובדות הרדיפה ומאמריה הפחידו את מבצעי הפשעים. מאמריה חשפו את הפשעים שבוצעו במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה ובמתקני כליאה נוספים ובכך הפחיתו את הדיכוי של מתרגלים אחרים.

וואנג ג'יה ואני החלטנו לדווח לעולם על פשעי מחנות עבודה ככל האפשר. הייתי נחושה שיום אחד אממש את התביעה כנגד מבצעי הפשעים בבית דין בין-לאומי.

התחלנו לאסוף ראיות על הרדיפה שניהלה משטרת ליאו-נינג נגד מתרגלי פאלון גונג מקומיים, בראיונות שערכנו עם קורבנות והקלטת הסיפורים האישיים שלהם.

תיעדתי את העובדות במחשב כשסוכני משטרת טיה-לינג פרצו לביתי ב-8 באוקטובר 2002 במפתח שהיה להם לדלת. שני מתרגלים וואנג הונג-שו וג'אנג בו היו באותו זמן בחדר השני ולא היו מודעים לפריצה. השוטרים הפכו את הבית על פיו ושלושתנו נעצרנו ונלקחנו למשטרת יין-ביי.

אחד השוטרים בעט בגבו של וואנג בכוח רב כל כך ששבר את גבו. מיד לאחר מכן המשטרה שחררה אותו מחשש לשאת באחריות. אותי ואת ג'אנג בו לקחו למרכז מעצרים לעינוי "האכלה בכפייה".

באותו זמן מפקד משטרת טיה-לינג היה וואנג לי-ג'ון. כדי להתקדם בקריירה הפוליטית שלו הוא פעל בדיוק כנדרש על פי הוראות המפלגה בנוגע לרדיפת הפאלון גונג. הוא הורה לבריונים שלו לענות מתרגלים בכל האמצעים האפשריים כדי לסחוט מהם "הודאות באשמה" ולפברק ראיות. הוא איים על מתרגלים במאסרי עולם.

לעתים קרובות הרביצו לנו במחבטי גומי וקולות הצליפה ביחד עם צעקות הכאב נשמעו בחצות כל לילה.

כמו כן עינו הסוהרים את המתרגלים בעינוי בשם "התלייה הגדולה", בו ידיו של הקורבן כבולות גבוה למסגרת מתכת כשרגליו תלויות באוויר.

איור: עינוי "התלייה הגדולה"

וואנג ג'יה ועוד מתרגלים עונו כך פעם אחת במשך יומיים רצופים בתוספת מכות במחבטי גומי. בעינוי הזה משקל הגוף כולו נופל על הזרועות, כשהוא גורם לכאב נורא מנשוא. התחושה באגודליה של וואנג נעלמה במשך חצי שנה וציפורני בהונות רגליה נשרו. היא לא יכלה להרים את זרועה הימנית במשך שמונה שנים לאחר מכן.

11.  הייתי כלואה פעמים נוספות במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה

ב-5 במארס 2003 וואנג ג'יה, צאי שאו-ג'יה וגאנג בו נשפו בבית דין ונגזרו עליהם 7 שנות מאסר. על לי וויי-ג'י נגזרו 8 שנים. וואג ג'יה נשלחה לכלא הנשים בליאו-נינג ומתה שנה לאחר סיום מאסרה בן 8 השנים.

עליי גזרו 3 שנים שוב במחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה.

המחנה שחרר אותי לאחר 7 חודשים בלבד משום שהפכתי משותקת מהמותניים ומטה עקב עינויים מתמידים. כשנשאו אותי הביתה ביוני 2003 אמי הזהירה אותי שאם אשרוד הפעם עלי להישאר בבית מפני שאין טעם להיאבק ברשויות.

למעשה לא יכולתי ללכת לשום מקום מפני שלא יכולתי להזיז את רגליי.

חבריו של בני אהבו לשחק בביתי מפני שהתייחסנו אליהם יפה מאוד. לאט לאט למדתי על הרקע של כל אחד מהם והתברר לי שאביו של אחד החברים מרצה 20 שנות מאסר בכלא ומקום הימצאה של אמו אינו ידוע. אבי בן דודו של החבר היה פאנג ג'יאנן-יה ממשרד ביטחון הפנים. אמו של חבר אחר נטשה אותו ואת אביו. אמו של עוד חבר שיחקה כל היום מא-ג'ונג.

הפכתי לחברתם הטובה לחברים האלה של בני ולתחליף אם עבורם. לעתים קרובות סיפרתי להם סיפורים על טיפוח וביקשתי אותם לזכור ש"פאלון דאפא הוא טוב". כשחזרתי לאיתני ויכולתי שוב ללכת, דאגתי שיהיו תמיד נקיים ובריאים.

ביולי אותה שנה הביא אחד המתרגלים לביתי ילד נוסף בשם הואנג צ'ון-לין שיגור איתנו זמנית, מפני שאמו הייתה כלואה. הוא סיפר לי שהיה כלוא במשך זמן קצר. שוטרי טיה-לינג החזיקו אותו ער לילה שלם וניסו לאלץ אותו להלשין על מתרגלים שהכיר. כמו כן שאלו אותו היכן אמו. הוא סיפר שבמהלך כל החקירה הוא סירב לומר דבר ובכה כאשר איימו עליו. למחרת נסעו איתו בסביבה כדי לזהות בתיהם של מתרגלים.

ב-19 ביולי 2003 כשהשכבתי את בני ואת הואנג לישון נופצה דלת ביתי וקבוצת שוטרים פרצו פנימה.
אחד השוטרים עיקם את זרועי השמאלית מאחורי גבי, משך בשערותיי והטיח את ראשי כנגד הרצפה. כשאמי רצה החוצה להזעיק עזרה, אחד השוטרים דחף אותה בכוח ועצם הבריח הימנית שלה זזה ממקומה והמקום התנפח.

כמה שכנים נכנסו לבדוק מה קורה לנו והאם ששיחקה כל היום במה-ג'ונג התחננה לשוטר שיפסיק להכות אותי. הוא הרפה ממני והכה אותה כשהוא מאשים אותה בתקיפת שוטר. היא ענתה לו בתקיפות ואמרה: "מי יכול לומר שאתה שוטר? אני מגינה על עצמי מפני שודדים כמוך".

באותו רגע נכנס המתרגל שהביא את הואנג, למסור עבורו דברים נחוצים. השוטרים ראו שאני מעולפת על הרצפה ואמי חבולה, אז הם עצרו את המתרגל הזה ולקחו אותו.

אמי צלצלה לאחי הצעיר, שחשד שכל המהומה היא בגלל תאריך ה-20 ביולי (תחילת הרדיפה) ההולך וקרב. היא ביקשה ממנו למצוא מכונית שתיקח אותנו למקום בטוח יותר.

הבית לאחר "חיפוש" שנערך ביולי 2003

באותו לילה עזבנו את הבית, אני בני אמי והואנג. שני הילדים היו עדיין מפוחדים במהלך הנסיעה.

אחרי שעצרו את המתרגל ולקחו אותו למרכז מעצרים, חזרו השוטרים לבית לקחת גם אותי. מאחר שכבר עזבתי, הם החלו להטריד את קרוביי. כדי לא לסבך אותם אמי ואני הסכמנו שאני אחזור הביתה והיא תדאג לילדים במחסה שמצאה.

ברגע שחזרתי לטיה-לינג התחלתי לאסוף את כל מספרי הטלפון של השוטרים שהיו מעורבים במעצרו של המתרגל ושלי. אחר-כך צלצלתי לכל אחד מהם וסיפרתי למשפחותיהם על הרדיפה האכזרית של מתרגלי פאלון גונג. הזהרתי אותם לשכנע את יקיריהם להפסיק ממעשיהם הרעים, אחרת הם יישאו בתוצאות החמורות.

ב-14 באוקטובר לקחו אותי השוטרים בפעם השלישית למא-סאן-ג'יאה. אחרי 3 חודשים מתוך 3 השנים שגזרו עלי, שחרר אותי המחנה כשאני על סף מוות.

כשהחזירו אותי הביתה כבר לא היה לי דופק. כדי להציל אותי אמי ועוד אישה שאינה מתרגלת קראו לפניי ברציפות ארבע הרצאות מתוך "ג'ואן פאלון". באופן פלאי שרדתי.

המתרגלת צ'ין צ'ינג-פאג נתנה לי את מספר הטלפון של בנה כשהיינו כלואות ביחד. היא ביקשה שאם יתמזל מזלי להשתחרר לפניה, שאספר לבנה על הרדיפה שסבלה. היא רצתה לוודא שבנה לא ייפול קורבן לשקרים שפוברקו על ידי מחנה העבודה מא-סאן-ג'יאה. כשחזרתי הביתה הבחנתי שחסר מספר אחד במספר הטלפון שהיא נתנה לי והייתי שבורת לב שלא הצלחתי למלא את הבטחתי – ליצור קשר עם בנה.

בפעמים האחרונות שהייתי כלואה במא-סאן-ג'יאה, הבחנתי בשינויים גדולים במתקן ובצוות. הבניין החדש לגמרי היה מצויד בתפאורה מודרנית, חדרי וועידה, מתקני פיקוח אלקטרוניים וצוות סוהרים גדול דיו לשמור על המתרגלות הכלואות.

אולם הבניין המודרני הזה היה למעשה גיהינום עלי אדמות. כל יום הפציצו את המתרגלות בהקלטות הסתה ולחצו עליהן לוותר על אמונתן בפאלון גונג. מי שסירבה, הוכנסה למערך של אין ספור עינויים. אילצו אותנו להרכיב אוזניות כדי להקשיב לדברים המכפישים שלהם. הרמקול בחדר המאסר היה כל כך חזק שסבלתי מתגובות לוואי. אחרי שחרורי נכנסתי לפניקה בכל פעם ששמעתי רעשים חזקים.

לוואנג לינג נפלו כל השיניים עקב העינויים האלה וצווי ג'ן-הואן ולי צ'ון-לאן הפכו לגמרי חולות נפש.

הערות סיכום

מה שכתבתי זה רק חלק מהעובדות המפרטות כיצד נרדפתי. מאחר שהעינויים האכזריים מחקו חלק מזיכרוני, איני יכולה להיזכר עוד בפרטים נוספים.

אני מודה שלקיתי בחוסר דיוק מזערי בנוגע לזמן המדויק ולפרטים של כל תקרית, אך העובדות העיקריות הן עדויות ממקור ראשון.

לאלה המסרבים להאמין לי עלי לומר: "אני מבינה אתכם משום שאף אחד לא יאמין שהמשטר יכול לעשות דברים איומים כאלה אי פעם לאישה. עליכם להתנסות בכך כדי להאמין לזאת. אפילו ג'אנג הואה שמאמרה חשף את הייסורים שסבלה במא-סאן-ג'יאה קרוב לוודאי שלא הייתה מאמינה באכזריות של סוהרי המחנה לפני שעונתה שם".

יש אנשים שסקרנים לגבי מצבי הנוכחי ואני רוצה לומר שאני חיה כיום הודות לנפלאות הדאפא. אני משתפת כל אחד במצוקות שעברתי כדי שעוד אנשים יבינו את האכזריות וחוסר הרחמים של המשטר הקומוניסטי הסיני.

תודה רבה לכם.