הכל התחיל כמצוקת מחלה שגרתית. כיוון שכל חיי טיפחתי, לא דאגתי כלל והמשכתי בכל מטלות החיים השגרתיות כרגיל, וגם הלכתי ללימודים. שמתי לב שהפעם מצוקת המחלה נמשכה יותר זמן מהרגיל, בערך שבוע. אחרי שהמחלה עברה, גיליתי שאני חלשה מאוד.

המחזור החודשי הגיע למחרת וגופי היה חלש מכדי לשאת את הלחץ הזה. אמנם הלכתי ללימודים והצלחתי לעבור את היום. אך הייתי חלשה מאוד. כשחזרתי לדירה בסוף היום הייתי מותשת והיה לי כאב חד בשחלה הימנית.

הקאתי פעמיים באותו לילה ונשארתי במיטה כל הלילה. הכאב בשחלה לא היה קבוע, הוא הופיע ונעלם בגלים אך בתדירות גבוהה מאוד. בכל אותו סוף שבוע היו לי כאבים, שכבתי במיטה והרגשתי את ההתכווצויות בשחלה. הדימום היה חלש והכאב החמיר. ואז התחלתי לשלשל.

חברה שאיננה מתרגלת ניסתה לשכנע אותי לקחת תרופה וללכת לבית החולים. סירבתי. אך ככל שמצבי החמיר והכאבים לא הרפו, התחלתי לפקפק בעצמי ושקלתי ללכת לבית חולים.

במהלך הסוף שבוע הוריי באו לקחת אותי לביתם ושלחו מחשבות נכונות, למדו את הפא ותרגלו יחד אתי. הייתי כל כך חלשה עד כדי כך שכמעט התעלפתי בתרגיל הראשון.

משפחתי נעמדה סביבי מודאגת ושאלה מה היו המחשבות שלי באותו רגע. הם שאלו אותי האם ארצה להתמודד עם הבעיה כמטפחת או כאדם רגיל. היה קשה לי לענות כי לאחר זמן כה רב בתוך הכאבים, הרגשתי שאין אף אחד ששומר עלי עוד. התחלתי לפקפק האם אני בכלל מטפחת.

עניתי להוריי כי אני רוצה להתמודד כמטפחת. ואז הם הציעו שאשלח מחשבות נכונות, שאתייצב מול הרוע (השד). ממש הכרחתי את עצמי לעשות את כל חמשת התרגילים עם הוריי וגיליתי שאני יכולה. הכאב לא נסוג, היו לי גלי כאב כל כמה דקות. גיליתי שהאזור נעשה נוקשה והרגשתי כאילי חומר צפוף נמצא בתוכי.

בהמשך אותו שבוע ניסיתי ללכת ללימודים כרגיל, אך הבגדים גירו את מקום הכאב. עם זאת היו לי מחשבות נכונות והמשכתי כל יום לעשות את התרגילים בעצמי. האזור התנפח, אך הכאב פחת. הסיבולת שלי פחתה כי כמה שעות של תנועה או לימודים התישו אותי וגזלו ממני את כל האנרגיה.

ניסיתי להגדיל את מינון שליחת המחשבות הנכונות, הקשבתי לפא, ומדי יום לפני השינה חשבתי על ההחזקות שלי ועל שורש הבעיה. זיהיתי את ההחזקה שלי לכסף, ללימודים, לעתיד שלי. כל לילה היו לי סיוטים הקשורים למתח ולכישלון, שתי החזקות גדולות שיש לי.

למרות שהשחלה התנפחה, הכאב התחיל להתפוגג. הבנתי שכל עוד רציתי להיות מטפחת והתנהגתי לפי החלטה זאת, הייתי אכן מטפחת. הבנתי שהמאסטר שומר עליי ושאינני לבד.

הנפיחות ירדה, וכוחותיי חזרו אלי. חשתי רצון עז לחיות ולטפח, לקיים את הנדרים שלי ולעזור למאסטר עד הסוף.