הייתי רוצה לשתף מתרגלים עמיתים לגבי התרעומת שהשתלטה עליי ואיך השתחררתי מהמנטליות הזאת.

עוינות נובעת מרגש של כעס

תרעומת היא מעין עוינות, רגש של כעס הנובע מעוול שנעשה, או שנתפס ככזה, וזה יכול להתפתח לשנאה.

נוכחתי לדעת שכאשר אינני עומדת בסטנדרט לגבי תשוקה או אינטרס אישי אני נעשית מרירה ולא מרוצה. אם מישהו קילל אותי, הביע דעה שלילית עלי או לא חיבב אותי, זה היה גורם לכך שהייתי מתלוננת עליו ומביעה חוסר שביעות רצון.

כדי לסלק את התרעומת שלי היה עליי להכיר בה ולהתנגד לה מיידית, כדי שהיא לא תהפוך לכעס במלוא עוצמתו. אבל אם לא הייתי מתייחסת לכך ברצינות, או הייתי פשוט מתעלמת מכך בתואנה כלשהי, הלב שלי היה מתמלא בתרעומת שהייתה הופכת לאחר מכן לשנאה.

זה לא היה נעשה קשה כל כך כששחררתי את התרעומת הזאת בשלביה הראשונים. אבל חלק מהתרעומת שלי כלפי אנשים מסוימים כבר תפס בי אחיזה לפני זמן רב, וחלק השתרש עוד בילדותי. בעיות ארוכות טווח כאלה מהוות אתגר עצום לשחרר אותן. אפשר לסלק אותן רק שכבה אחר שכבה.

תרעומת ששורשיה בילדות

התרעומת שלי כלפי אמי החלה כבר בשלבים מוקדמים בילדות שלי ועברתי דרך הליך כואב ומפרך לפני שיכולתי לסלק אותה. היא השפיעה עליי בשיעור ניכר מאוד בזמנים שונים. לא ידעתי איך להתמודד איתה ולהמשיך הלאה.

לאמי היו מספר ילדים, וזה גרם לה ללחץ רב. לכן היה לה מזג רע והיא הכתה אותנו לעתים קרובות. זה גרם לי לכעוס ולעתים קרובות רבתי איתה, כשאני מתלוננת שהיא לא מטפלת בנו באהבה כפי שצריך לטפל בילדים.

גם הוריי היו רבים לעתים קרובות. כשהם רבו היא לא הייתה מכינה לנו ארוחות. רוב הימים במשפחה שלנו עברו תוך מאבק מתמיד.

במחשבה שלי כילדה האשמתי את אמי בכל דבר, כך שאני והיא לא דיברנו זו עם זו במשך זמן די רב.

קשיים בסילוק תרעומת

אחרי שהתחלתי לטפח בפאלון דאפא, הבנתי שעליי ללכת על-פי ההדרכה של כתבי הדאפא מפני שהם הורו לי להיות אדם טוב. מכאן הבנתי שעליי לשפר את היחסים שלי עם אמי.

ניסיתי, אבל רק על פני השטח, מפני שלא באמת סילקתי את התרעומת שלי והמשכתי עדיין להתווכח ולריב איתה.

בכל פעם אחרי שאיבדתי את השלווה שלי, הייתי מוטרדת ונסערת מכך שלא הצלחתי לשמור על השין-שינג שלי. הבטחתי לעצמי להשתפר בפעם הבאה.

למרות זאת, כשהמצב חזר על עצמו שוב, לא הצלחתי עדיין לשלוט במזגי. הייתי ממש מודאגת עקב כך. אפילו אחיותיי לא היו מרוצות ממני.

המאסטר אמר:

"כל ההחזקות האלה, כל עוד יש לך אותן, צריכות להיות מסולקות בסביבות שונות. יגרמו לך למעוד וכך תתעורר אל הטאו. באופן זה אדם עובר את הטיפוח-תרגול." ("ג'ואן פאלון")

ההתנהגות שלי והיחס שלי היו בדיוק כפי שהמאסטר תיאר אותם ב"ג'ואן פאלון".

קריאת התעוררות

אבי ואמי היו בשנות ה-80 לחייהם ובמצב גופני ירוד. הם לא יכלו עוד לדאוג לעצמם. לכן, אחיותיי ואני דאגנו להם בתורנות.

כשהייתי עם אמי למשך זמן ארוך יותר, החלו לצוץ בינינו חילוקי דעות. התווכחתי איתה ודיברתי איתה קשות. ידעתי שאין עלעי להתנהג בדרך כזאת, אך לא יכולתי לעצור בעצמי.

זמן קצר לאחר מכן ההערות של אחותי הגדולה היו כמו קריאת התעוררות בשבילי:

"אנשים סיפרו לי שבאמצעות טיפוח בדאפא האדם אמור להשתנות מיסודו", היא אמרה. "למה את לא השתנית? אחת הגיסות שלנו למדה בודהיזם והיא השתנתה לחלוטין. את צריכה ללמוד בודהיזם".

הבנתי לפתע שלא יישמתי באמת מה שהדאפא מלמד. מתרגלי פאלון דאפא נרדפו במשך שנים רבות ומשפחתי מעולם לא ניסתה לעצור בי מלטפח בדאפא.

אבל היחס שלי כלפי אמי גרם להם להטיל ספק בדאפא. אמרתי לה: אחותי, הדאפא הוא טוב, זו אני שלא הלכתי אחר העקרונות של הדאפא".

הבנתי שהוצאתי שם רע לדאפא. ידעתי שעליי ללמוד את הפא היטב, לסלק את התרעומת שלי כלפי אמי ולאפשר למשפחתי לראות שהשתניתי והפכתי לאדם בעל מזג טוב. רציתי שבני משפחתי יקבלו את הדאפא מעומק ליבם.

ידעתי שנותרתי מאחור ושלא עמדתי בציפיות של המאסטר. היה עליי להדביק במהירות את הפער.

התרעומת מחזקת את הטבע הדמוני

לא יכולתי לישון באותו לילה מפני שהמשכתי לחשוב: "למה לא הצלחתי להשתחרר מהתרעומת? היכן הוא שורש המנטליות הזאת?"

שוחחתי עם כמה מתרגלים. הם אמרו לי שאינני נוהגת בטוב-לב כלל ושאפילו בסטנדרטים של אדם רגיל, כשזה קשור להתנהגות בטוב-לב, אינני עומדת בסטנדרט.

הם אמרו: "מילה נדיבה היא כמו חום שמגיע בחורף הקר, ולשון גסה היא כמו צינה שנושבת בקיץ. כמתרגלת איך יכולת לומר דברים קשים לאמך?"

זה הראה לי שרשעות התקבעה לה בלבי. כשהמשכתי לחשוב עוד על המשמעות של להיות מרושע, זכרתי את דבריו של המאסטר:

"הטבע הדמוני של האדם הוא רוע, ומתבטא בהריגה, גניבה, שוד, אנוכיות, מחשבות רעות, תככנות, לעורר בעיות על-ידי הפצת שמועות, קנאה, רשעות, השתוללות, עצלנות, גילוי עריות וכו'." ("יסודות להתקדמות במרץ", "טבע בודהא וטבע דמוני")

זה היה בדיוק כפי שהמאסטר אמר. כשאיבדתי את מזגי והתרגזתי הייתי מרושעת והמחשבות שלי נשלטו לחלוטין על ידי הטבע הדמוני שלי. זה לא היה רק לכעוס ולאבד שליטה, כפי שהאמנתי כל הזמן. ככל שחשבתי שאני פשוט מתרגזת ומאבדת שליטה, הטבע הדמוני תִפעל אותי יותר ויותר.

הבנתי שהזנתי את הטבע הדמוני שלי בכך שלא הכרתי בו, לא דיכאתי אותו ולא סילקתי אותו. לכן המאסטר לא יכול היה לסלק אותו בעבורי.

המאסטר אמר:

"אם מטפח לא יסלק את הטבע הדמוני באמצעות טיפוח, הגונג שלו יהיה מבולבל נורא או שהאדם יכנס לדרך דמונית." ("יסודות להתקדמות במרץ", "טבע בודהא וטבע דמוני")

הגעתי להבנה שרק באמצעות סילוק הטבע הדמוני שלי אוכל לסלק את התרעומת שלי.

המאסטר אמר:

"טיפוח בודהא הוא כדי לסלק את הטבע הדמוני שלך ולגבש את טבע הבודהא שלך". ("יסודות להתקדמות במרץ", "טבע בודהא וטבע דמוני")

טיפוח אמיתי גורם לשינויים

כדי לנקות את השדה שלי ובמיוחד לסלק את הטבע הדמוני שלי ואת תרבות המפלגה הקומוניסטית המושרשת בי, שלחתי תחילה מחשבות נכונות. זה לא היה קל, משום שמחשבתי המשיכה לומר לי שאמי התייחסה אליי בצורה גרועה.

המשכתי לשנן את השיר של המאסטר Discarding Attachments מתוך "הונג יין 2, תרגום זמני, לא רשמי):

"אתה יכול לדבר על טיפוח
אך את ההחזקות החבויות בלב אתה חייב להשליך
מה שאתה מוותר עליו איננו עצמך
אלא האיוולת של האשליה."

לא נתתי עוד להחזקות שלי לשלוט בי. עשיתי את מיטבי לנקות את כל המחשבות שעלו מתוך תרבות המפלגה, כמו גם מחשבות שלא בהתאם לפא. סילקתי גם את כל המחשבות השליליות כלפי אמי.

כשבאתי לבקר את אמי, המחשבות שלי נעשו טהורות יותר ויותר וחשתי כלפיה חמלה. בכל פעם שמחשבות רעות הגיחו כלפי אמי, הסתכלתי פנימה ותיקנתי אותן תיכף ומיד.

להיטמע בפא

הגעתי להבנה שכדי לסלק תרעומת עלי לקרוא עוד את הפא ולהיטמע בפא. עליי לטהר את עצמי עם הפא כך שכל מחשבה ומעשה יתאימו לפא.

בזמן קריאת הפא שמתי לב לכל מילה ומילה. כעת כאשר אני נתקלת בכל סוג של מצב, אני אומרת לעצמי שעליי ללכת אחר הכתבים של המורה.

לפיכך, אינני חושבת עוד שלטפל בהוריי זהו נטל ואני יודעת שזוהי האחריות שלי, כבת, לדאוג להם. עם המחשבה הזאת הבנתי שלטפל בהוריי זהו גם חלק מנתיב הטיפוח שלי.

המאסטר אמר:

"טבע הבודהא של האדם הוא שן, ומתבטא כחמלה (צי-בֵיי), התחשבות באחרים לפני שעושים משהו, ויכולת לשאת סבל." ("יסודות להתקדמות במרץ", "טבע בודהא וטבע דמוני")

הפסקתי להשתמש בסטנדרטים שלי כדי לשפוט אחרים, ודרשתי מעצמי בקפדנות חמורה ללכת בהתאם לפא בכל מחשבה ומעשה.

יום אחד מנטליות התרעומת כלפי אמי התמוססה לחלוטין, והמחשבות שלי הפכו טהורות ונקיות. המאסטר עזר לי לסלק את המנטליות הזאת של תרעומת, אבל לא לפני שראה שעשיתי מאמץ עצום לשחרר אותה.