זהו סיפורו של המלומד ליו טינג-שי מהפקידות הגבוהה באזור צ'י (כיום פרובינציית שאן-דונג) בתקופת שושלת סונג הצפונית (1279-960 אחרי הספירה). לאחר שליו עבר את מבחן השירות הציבורי ברמת פרובינציה, הוא מונה כפקיד ממשלתי בדרג בינוני בפקידות הגבוהה של טונג, הישג מרשים באותם ימים. סו דונג-פּו (1101-1037 לספירה), אחד מענקי הספרות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הסינית, היה באותם ימים מושל טונג. סו דונג-פּו העריך מאוד את ליו טינג-שי בשל אופיו, והטיל עליו משימות חשובות.

לפני שעבר את מבחן השירות הציבורי, ליו טינג-שי פגש בגברת בעיירתו והציע לה נישואין. אך האירוסין לא היו רשמיים, כיוון שליו לא שילם להוריה את המוהר ההופך את האירוסין לרשמיים.
כשהוא התמנה לפקיד ציבור והוערך רבות על-ידי סו דונג-פּו, כולם ידעו שהוא צעיר מבטיח ובעל סיכויים רבים בקריירה שלו. אולם בינתיים, הגברת הצעירה חלתה במחלה קשה ואיבדה לחלוטין את מאור עיניה. כיוון שהוריה היו חוואים עניים. הם הרגישו שאין היא ראויה להינשא לליו. כך שהם לא העזו להעלות את נושא האירוסין.

חבר של ליו ניסה לשכנע אותו לא להינשא לה: "היא עיוורת עכשיו. מדוע אינך מוצא מישהי אחרת לשאת לאישה לטובת הקריירה שלך וחיי המשפחה העתידיים שלך? אם אתה חייב לשאת לאישה מישהי מאותה משפחה, אז שא את אחותה הצעירה לאישה".

ליו טינג-שי ענה: "כשהצעתי לה נישואין, כבר נתתי לה את לבי. היא אולי עיוורת, אך לבה שלם. אם אני מסוגל להפר את הבטחתי, לבי כנראה מעוות. מעבר לכך, כל אחד מזדקן ביום מן הימים. כשאשתו של גבר מזדקנת, אין עליו להחליפה בצעירה יותר, האם זה לא כך? על אדם לכבד את מילתו. אין לי צורך לשנות את לבי".

כך ליו טינג-שי נשא את הגברת העיוורת לאישה. לאחר שנישאו הוא ניסה כמיטב יכולתו לדאוג לאשתו העיוורת. הם הסתדרו היטב, ואהבו מאוד זה את זו. יחד הם גידלו מספר ילדים.

כשסו דונג-פו (הסופר המפורסם) שמע את הסיפור, זה נגע ללבו עד מאוד. הוא העיר: "לליו טינג-שי יש באמת לב אציל".

חיי משפחה הם אבן הפינה של האומה והחברה. טיפוח חיי המשפחה מבטיח את יציבותה, חוסנה ושגשוגה של אומה וחברה. נישואים הם אבן הפינה של חיי משפחה. טיפוח הנישואים מבטיח משפחה הרמונית, מאוחדת ובריאה. אופיו של אדם והמוסר שלו הם אבן הפינה של יחסי בני הזוג. גם הבעל וגם האישה צריכים להיות ישרים, ראויים לאמון ואדיבים, ועליהם לכבד ולאהוב אחד את השני כדי שיהיו להם נישואים מאושרים. ובקיצור, הכרחי לקדם את מוסריות האדם ולדאוג שכל אחד יהיה אדיב, כן, ישר וסובלני.

ברצוני לשתף בפניני חוכמה מן המזרח ומן המערב:
ב"ספר של האן המאוחר יותר" נאמר: "אל תשכח את החבר שרכשת בהיותך בצרה, ואל תשליך את האישה שחלקה אתך תקופות קשות".

ווי דזנג (אחד מהפוליטיקאים הנערצים בהיסטוריה הסינית. הוא שימש כיועץ הקיסרות בתקופת הקיסר טאי-דזונג משושלת טאנג) אמר: "אלה המעניקים אדיבות לאחרים יקבלו אדיבות בחזרה. אלו שלבם טוב כלפי אחרים יזכו בטוב-לב בשעת הצורך".

אפלטון כתב ב"סימפוזיון": "הרוע הוא המאהב הוולגרי, האוהב את הגוף במקום את הנפש. הוא אינו יציב ומשום שהוא אוהב משהו שאינו יציב. לכן, כשפריחת העלומים שהשתוקק לה חולפת, הוא פורש כנפיים ועף הלאה, חרף כל דבריו והבטחותיו; לעומת זאת, אהבתו של האופי האצילות היא ארוכת ימים, כיוון שהיא הפכה לאחת עם הנצחי" (הערה: "סימפוזיון" הוא דיאלוג פילוסופי שנכתב על-ידי אפלטון בסביבות השנה 385 לפנה"ס. זהו דיון על טבע האהבה המופיע כסדרת הרצאות, הן סטיריות והן רציניות, שניתנו על-ידי קבוצת גברים במהלך סימפוזיון או חגיגת שתייה בביתו של אגאתון, כותב הטרגדיות האתונאי).