השבועות האחרונים היו זמני מבחן. בגלל שכל אלה שעבדו איתי בפרויקט התקשורת של הדאפא לא היו זמינים בשל מחויבויות ובעיות אישיות. בנוסף ללחץ מפרויקט התקשורת, גם איבדתי את מִשרָתִי.

הפתרון הסביר ביותר היה לחזור לעירי, לקחת פסק זמן, להמשיך לחפש עבודה, ולדבוק בעבודתי בפרויקט. כל זה נראה מאוד פשוט, אך עם כל יום שעבר זה התברר כמסובך יותר.
לא הייתי מסוגלת לעזוב את העיר בה עבדתי, דבר שחייב אותי לשמור על מקום מגוריי. פירוש הדבר שהייתי חייבת להמשיך ולשלם שכר דירה בזמן שלא הייתי לי כל הכנסה.

לחזור לעיר המוצא שלי היה בלתי אפשרי בשל נסיבות משפחתיות. בעת היותי בבית, אנשים היו מביעים דעות שונות לגבי היכן עלי ללכת ומה אני אמורה לעשות. הפרעות התרבו והמשיכו לבחון את רמת הסובלנות ואת האיפוק שלי.

על פני השטח הדבר נראה פשוט מאוד וללא כל בעיות, ולא יכולתי להסביר את עצמי כדי שיבינו אותי. חִלוּקֵי דֵעוֹת בין בני משפחתי היו כאלה שהייתי צריכה להתרוצץ בין שלוש ערים – עיר מגוריי הקודמת, העיר בה קיבלתי עבודה חדשה במשך עשרה ימים בחודש, ועיר המוצא שלי.

בעיות חדשות המשיכו לצוץ מדי פעם. בינתיים טיפחתי תלונות כנגד המעסיקים הקודמים שלי.

כשהבעיות התעצמו, מוחי התמלא במחשבות חסרות סובלנות. גם פיתחתי התמרמרות נגד משפחתי, כי הרגשתי שעמדותיהם יצרו עבורי יותר הפרעות. חשתי שאם היו תומכים בי, מצבי יכול היה להיות קל יותר.

במהלך שהותי האחרונה בביתי, הסברתי לבעלי על מצבי שוב ושוב, והצבעתי עד כמה זה קשה מבחינה לוגיסטית, לסחוב את המטען שלי, את המצלמה ואת הספרים בזמן מעבר לעתים קרובות כל כך מעיר אחת לשנייה. תלונותיי המתמשכות גרמו בינינו לתרעומת בשתיקה, ואני המשכתי להתלונן עד הרגע בו עליתי לרכבת.

למחרת, קיבלתי מבעלי (שאינו מתרגל) מסר בו הודה לי על שנתתי לו הזדמנויות לגדול. עם זאת, עדיין לא יכולתי לוותר על התחושה של חוסר התמיכה. חשבתי שהוא זה שצריך להבין אותי, ולא להיפך.

היום, כשהתחלתי את תרגילי הבוקר שלי, הלב כאב לי והשתוקקתי למצוא פתרון לכל העימותים האלה. פתאום הבנתי שהכאב לא היה בשל חוסר תמיכה או נסיבות קשות, אלא בגלל שהתלוננתי והתרגזתי.

הטלתי על האחרים את האחראיות על מה שעבר עלי והציק לי. ברגע שהבנתי את זה, הכאב הפסיק והמחשבה שלי חדלה מלחוות הפרעות מבפנים.

במהלך תקופה זו, לא רק שהפכתי לחסרת סובלנות, אלא גם חדלתי להתנהג בחמלה כלפי אחרים. אני נזכרת עכשיו שבכל פעם ששיתפתי מישהו בבעיות שלי, התברר שמה שאמרתי לא היה לגמרי נכון – זה נראה בלתי אפשרי לומר את האמת המלאה תוך התלונות על אחרים או על מצבי. חשבתי רק על עצמי, וזה הרחיק אותי הרחק מהפא.

למרות שידעתי שאני חייבת לטפח אמת, חמלה, סובלנות, בפועל לא הייתי מסוגלת למצוא מוצא מהבעיות שלי, בגלל שלא הבנתי שאני מטילה על האחרים את האחריות למצבי.

כיום אני מרגישה שאין צורך להיות מוטרדת ממה שמתרחש. מספיק אם רק שומרים על מחשבות נכונות.