התנסות מוועידת הפא האירופית בשנת 2017

עברו 5 שנים מאז התחלתי לתרגל פאלון דאפא. לא הבנתי באותו זמן שמצאתי את הפא העילאי של היקום ושניתנו לי ההזדמנות עצומה והכבוד להפוך לתלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא, תחת חסדו הרב חמלה ביותר של המאסטר שלנו.

במהלך חמשת השנים האלה, למדתי בהדרגה שהאחריות שלנו היא עצומה, משום שאנו אחראים על הצלת אנשי העולם שהיו פעם בודהות, טאואים ואלוהויות וירדו לכאן לקבל את הפא. כמו גם על הצלת ישויות חיות בתוך היקום שלנו, משום שהגוף שלנו הוא יקום ענק המלא בישויות מפוארות שעלינו להציל.

וכמובן, כפי שהמאסטר הסביר לנו, הטיפוח הוא המפתח. אם אינך מטפח היטב, לא רק שלא תוכל להצליח להציל את הישויות האלה ברמות גבוהות שירדו לכאן בגלל שלא עמדת בסטנדרט, אלא שגם תהרוס את הישויות והעולמות שלך עצמך. התנסיתי בכך ישירות בעצמי.

כעס יכול להרוס את העולמות שלך

לאורך מסע הטיפוח, אחד הדברים שהוארתי אליו – לרוע המזל די מאוחר – היה שכאשר יש לך מחשבות שאינן בקו אחד עם עקרונות הדאפא, אסור לך לקבל אותן, אפילו אם לפעמים הן נראות נכונות והגיוניות. עליך לסלק אותן במהירות. משום שאם תקבל אותן ותתחיל "לשוחח" איתן במחשבתך הן יתחזקו יותר ויותר ויהיה קשה לך יותר לסלק אותן.

המאסטר אמר:

"כשכל המסרים, הישויות התבוניות והתאים בגופך מקבלים גונג, הפו-יואן-שן גם מקבל גונג." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שמינית)

להבנתי המוגבלת, אותו דבר קורה עם מחשבות שליליות והחזקות… אם לא תעקור אותן מן השורש הן תקבלנה אנרגיה, ויהיה קשה יותר לסלק אותן, במיוחד כשאתה חושב שהן חלק ממך. איך המאסטר יוכל לעזור לך אם אתה משתף פעולה עם המחשבות האלה וחושב שהן חלק ממך?

אם לדבר על הזנת מחשבות רעות, האויב הגרוע ביותר שלי בטיפוח הן רגשות, ובמיוחד הכעס. למרות שאני יודע שרגשות משחקות תפקיד של שדים עבור מטפח, למרות שאני יודע שכעס הוא רגש שאסור למטפח לקבל לנוכח מצבים מסוימים, נהגתי לחשוב שאמנם כעס אינו טוב, אבל לפעמים הוא מוצדק. כך גידלתי לי שד בראשי.

אני עובד של "האפוק טיימס". תמיד חשבתי שהמאמרים שלנו צריכים להיות מצוינים, כדי שאנשים יוכלו להעריך ולכבד אותנו ובדרך זו יהיה להם קל יותר לקבל את מאמרי הבהרת האמת. לכן כאשר מישהו עשה טעויות בנוגע למאמרים, נהגתי לכעוס, משום שחשבתי שטעויות שלו או שלה משפיעות או אפילו הורסות את העבודה שלנו בהצלת ישויות חיות. זה היה כך במיוחד כשזה נגע למאמרים שידעתי שבאמצעותם נוכל להגיע לקבוצות חדשות של אנשים. אבל יום אחד קיבלתי שיעור שלעולם לא אשכח. הייתי רוצה לשתף בו אתכם, מפני שאולי הוא יועיל למתרגלים נוספים.

יום אחד הלכתי עם עמית לעבודה שהיה אחראי לצלם בווידיאו מחאה שהתקיימה רחוק מאוד מהמשרד. המחאה נערכה על ידי קבוצת אנשים שלא הגענו אליהם בעבר. לקח לנו זמן רב להגיע לשם, לשוחח עם אנשים, לראיין ועוד. חזרנו למשרד וכתבתי את המאמר כשאני מנסה לכתוב אותו טוב ככל האפשר, כדי שאנשים שהיו נוכחים במחאה יעריכו אותו באמת. אחרי מאמץ ארוך המאמר היה מוכן. אבל העורך הביע דעתו שצריך לשכתב את הקטע הראשון מחדש. הוא עשה זאת בצורה כה נוראה, שהרגשתי שהמאמר היה מבייש. באותו רגע לא רק שכעסתי, אלא זעמתי, כשאני מרגיש שהאדם שעשה זאת הרס את כל מאמציי וכל העבודה הייתה לשווא. לא התווכחתי איתו (לא בגלל שעצרתי בעצמי כפי שהייתי צריך לעשות, אלא מפני שאותו מתרגל לא היה בזירה עצמה). במשך כל היום הכעס לא עזב אותי ובער בתוכי כמו אש. בערב, כשהגעתי הביתה היה לי חיזיון שרמה אחר רמה של העולמות שלי נמחצו, נהרסו. אינני יכול לתאר את ההרגשה הזאת במילים. ידעתי שכל הישויות בעולמות האלה לא ניצלו בגלל הכעס וההתמרמרות שלי.

המאסטר אמר:

"יש אנשים שהג'ו-אי-שה שלהם לא חזק, אז הם פועלים לפי הקארמה של המחשבה ועושים דברים רעים. האנשים האלה יהיו גמורים וירדו למטה, אבל רוב האנשים יכולים לסלק אותה ולהתנגד לה עם מחשבות סובייקטיביות חזקות מאוד (ג'ו-אי-שה חזק). זה מראה שאדם זה ניתן להצלה ויכול להבחין בין טוב לרע. כלומר לאדם זה יש תכונת הארה טובה. הפא-שן שלי יעזור לסלק חלק גדול מקארמת המחשבה. מצב זה נפוץ יחסית." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית)

זה מה שהכעס שלי עלול היה לחולל. בגלל הכעס הרגשתי שהעולמות בהן לא יכולתי להישאר נהרסו. או, מה שקיוויתי מאוד, החיזיון היה רק תצוגה מוקדמת של מה הכעס שאימצתי יכול היה לחולל. הייתי מיואש. התחלתי לבכות ולהתחנן בפני המאסטר לעזרה, כדי לעצור את הרס העולמות האלה ואת מותם של הישויות האלה שם. החיזיון פסק.

אמנם קיבלתי שיעור חזק כל כך, אך לרוע המזל במשך שנים רבות הרשיתי לכעס להתבטא אצלי מפני שחשבתי איכשהו שהוא מוצדק. הוא גדל והתחזק יותר ויותר. לא יכולתי להעלים אותו ומעת לעת נפלתי שוב.

לכן לאחרונה קיבלתי שיעור נוסף: הייתי באירוע בו הייתי אמור לראיין כמה אנשים. היה מאוחר בלילה והייתי עייף. בנקודה מסוימת מישהו אמר משהו שפגע בי ובאותו רגע הרגשתי את הכעס הולך וגדל. כמובן הבנתי שאני מתרגל ושאסור לי לתת לו להתבטא ושזהו מבחן ועלי להסתכל פנימה במקום לעורר את הכול, אבל היה מאוחר מדי. אחרי כמה דקות בלבד של כעס ולפני שהיה לי זמן לעצור זאת, שמעתי רעש גדול: ולוח החשמל של הבניין התפוצץ. כך שנותרנו ללא חשמל והאירוע בוטל.

זו הייתה הפעם השנייה שהמאסטר הראה לי את התוצאות ההרסניות של הכעס. לא הצלחתי לפתור את הבעיה הזאת לגמרי, אבל אני עובד קשה בכיוון הנכון. אני לא רוצה לקבל עוד את המחשבה שטעויות של אחרים נותנות לי את הזכות לכעוס, אף על-פי שיכול להיות שהטעויות יכולות באמת להשפיע על העבודה שלנו. לפעמים אני מצליח, לפעמים לא. אבל אני מקווה שעם לימוד נוסף ועם עזרתו של המאסטר הנכבד שלנו, אני אנצח את הקרב עם השד הזה הנקרא כעס. הייתי רוצה שעמיתיי המתרגלים ידעו כמה זה מסוכן להתמכר להרגשה כזאת.

פחד יכול להרוג

באביב האחרון הלכתי לטייל בהרים. בתחילה, הדרך שצעדתי בה הייתה בסדר. מזג האוויר היה נחמד העשב היה ירוק… הכול נהדר. אבל ככל שעליתי יותר ויותר בהר, כבר לא היה ירוק ונחמד והדרך הייתה מכוסה בשלג. המשכתי ללכת בכל זאת במחשבה שזה לא יהיה גרוע יותר. אבל זה היה. בנקודה מסוימת מצאתי את עצמי על עמק חלקלק מאוד. הדרך לא נראתה ופסעתי על שלג שנמס, בעמק משופע מאוד. בכל מקום ששמתי את רגלי, השלג לא תמך בי אלא גלש למטה לעמק. הייתי בסכנת נפילה. הייתי לבדי ללא מישהו שיעזור לי בסביבה. התחלתי לחוש פחד.

באותו רגע נזכרתי במה שהמאסטר אומר:

"עם הפחד הזה, זה באמת יביא לאדם הזה בעיות. ברגע שאתם מפחדים זהו לב של פחד. האין זו החזקה? ברגע שההחזקה שלכם מופיעה האם לא צריך לסלק אותה? ככל שתפחדו ממנה יותר כך זה ייראה יותר כמו מחלה – את ההחזקה הזו שלכם צריך לסלק, ולגרום לכם ללמוד מהשיעור הזה, כך שלֵב הפחד שלכם יסולק ותוכלו להתקדם." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית)

אמרתי לעצמי שעליי לסרב לקבל את הפחד במחשבתי. המשכתי לעלות לקראת פסגת ההר. אם הייתי חוזר על עקבותיי, הייתי נופל. לעתים קרובות הפחד ניסה להתגבר עלי, אבל אני לא הסכמתי לקבל אותו. כשהגעתי לפסגה, שממנה היה שביל ירידה נגיש יותר, שמעתי בבירור קול שאמר לי: "אם היית פוחד היינו הורגים אותך".

הסתכל פנימה ולא החוצה

לרוע המזל ולמרות שידעתי שמטפח צריך להסתכל רק פנימה כדי למצוא את ההחסרות שלו עצמו ולא להסתכל על מה שאחרים עושים, פעמים רבות לא הייתי מאושר שיש מתרגלים שאינם עושים די או שלפעמים אינם עושים עבודה ראויה. הייתי ביקורתי מאוד. אבל המאסטר הזכיר לי בחמלה שזה לא מה שמטפח צריך לעשות.

כך שיום אחד כשחזרתי הביתה, הבטתי למעלה על הבניין וראיתי דרך חלון רחב שני אנשים יושבים בשקט ללא כל תזוזה. עצרתי והבטתי כשאני מרותק ומוקסם מהעובדה שהאנשים האלה נראו כמו שני פסלים חסרי תנועה. התחלתי לתהות: מה הם עושים? האם הם צופים בטלוויזיה? אם כן, למה הם לא מדברים זה עם זה מדי פעם? וכך הלאה. העברתי כמה דקות בצפייה בהם, ואז צץ במוחי רעיון: צפייה במה שאחרים עושים גרם לי להפסיק ללכת. הוארתי לעובדה שבטיפוח אתה צריך להתרכז איך להתקדם ביציבות ובמרץ ולא על מה שאנשים אחרים עושים. אחרת תאבד זמן ואנרגיה ותתעכב בזמן, בהליכה על נתיב הטיפוח שלך ובהגשמת השליחות שלך. הודיתי למאסטר על השיעור רב-הערך הזה.

טעות נוספת שעשיתי בטיפוח הייתה שכשנתקלתי בהפרעות בעבודת תיקון הפא שלי, שלחתי לפעמים מחשבות נכונות מבלי להסתכל פנימה, למרות שהמאסטר אמר שלא מרשים להפרעות ללא סיבה להתקיים. וכך קרה לי הדבר הבא: כל ערב כשחזרתי הביתה מהעבודה, החלו כלבי הרחוב ליד הבניין שלי לנבוח עלי בקול. סירבתי להיכנע לפחד מהם ושלחתי מחשבות נכונות. זה קרה כמה ערבים רצופים. ערב אחד הכלבים הנובחים כמעט הגיעו עד אליי וחשתי בסכנה שינשכו אותי. הם היו קרובים אליי. באותו רגע חשבתי: בטח יש סיבה שמרשים להם לעשות זאת. עליי להסתכל פנימה.

ברגע שהייתה לי המחשבה הנכונה הזאת הבטתי בכלבים: אף על פי שהמשיכו לנבוח, הם כשכשו בזנבותיהם ונראו ידידותיים כלפי. הם הפסיקו לנבוח ועזבו את המקום. מאז, הם אף פעם לא הציקו לי עוד. הבנתי מההתנסות הזאת שבכל פעם שאני נתקל בבעיות, אני לא צריך להסתפק בשליחת מחשבות נכונות לסלק זאת, אלא שאני צריך גם להסתכל פנימה.

כוחן של מחשבות נכונות

ממש מאז התחלת הטיפוח שלי, כשהבנתי שהשליחות שלנו היא להציל ישויות חיות, הדבר הראשון שעשיתי היה לחלק עלונים של הבהרת אמת לאנשים ברחוב. באותו הזמן הייתי מלא במושגים שמנעו בעדי לעשות זאת היטב. הגונג שלי לא היה גבוה מספיק כדי לפורר את כל הגורמים המרושעים שמנעו מאנשים לקבל את האמת וקרוב לוודאי שגם השדים הפריעו גם כן בנסותם לרפות את ידיי כדי שאוותר. כך, כמעט רוב האנשים שפגשתי ברחובות סירבו לקחת ממני עלונים. עד שיום אחד צץ לי רעיון במוחי: מדוע שלא אשלח מחשבות נכונות? התחלתי לשלוח מחשבות נכונות ולפתע – הפתעה, כמעט כל האנשים לקחו מידיי עלונים והודו לי.

פעמים רבות ראיתי את כוחן של המחשבות הנכונות. המקרה הבולט ביותר היה במצב בו עמיתנו לעבודה התנסו באירועים בבעיות טכניות עם ציוד ההקלטה בווידיאו. רוב הזמן, כמה דקות לאחר שהתחלנו לשלוח מחשבות נכונות, הם הצליחו לתקן את הבעיה.

יום אחד הייתי בפעילות הבהרת אמת עם אחד המתרגלים הוותיקים. היה קצת אחרי הצהריים ורק מעט אנשים עברו במקום. קל וחומר שלא עצרו לשוחח איתנו. לפתע החל לרדת גשם. זה היה גשם קר ופשוט קפאנו. למרות הקור סירבנו לוותר וללכת הביתה. מצאנו מחסה כלשהו תחת עץ, כשאנו נחושים לא לעזוב. והנה הפתעה…אנשים ברחוב החלו לעצור לידנו ולשוחח איתנו. כולם קיבלו עלוני הבהרת אמת וחתמו על עצומה שהייתה איתנו.

הבנתי מההתנסות הזאת שכשאנו מקריבים, אנחנו מגדילים את הדה שלנו, אנחנו משפרים את השין-שינג שלנו, אנחנו מרשימים את הישויות הגבוהות יותר וכך מרשים לנו להציל עוד ישויות חיות.

בשנה שעברה במינכן, הייתה לי התנסות מדהימה נוספת בנוגע להקרבה וחמלה. היה אז חודש נובמבר, אני חושב שזה היה בבוקר יום שני, יום אחרי ועידת הפא במינכן והשתתפנו בפעילות הבהרת אמת בשוק המרכזי של העיר. ירד שלג בבוקר וכשהגעתי, היו שם רק מעט מתרגלים שתרגלו. מחשבתי הראשונה הייתה: וואו, יורד שלג חזק כל כך ואני עלול להירטב. לא יהיה לי מקום להחליף את בגדיי, זה עלול להיות קשה. נוכחתי לדעת מיד שזו אינה מחשבה נכונה. סילקתי אותה והצטרפתי למטפחים עמיתים לתרגול. 10-15 דקות לאחר מכן הפסיק לרדת שלג.

לאורך כל היום תרגלנו לחילופין, חילקנו עלונים לאנשים והבהרנו להם את האמת. בסוף הערב, אחרי שעות ארוכות ברחוב במזג אוויר קר כל כך, אני משער שמתרגלים היו כבר עייפים. הרגשתי שהפעילות של הבהרת אמת הגיעה למבוי סתום. פחות ופחות אנשים שוחחו עם המתרגלים ופחות ופחות מהם חתמו על העצומה לעצור את קצירת האיברים בכפייה ממתרגלי פאלון גונג בסין. פתאום, אחד המארגנים קרא למתרגלים לבוא ולתרגל את התרגיל החמישי. למרות העובדה שהיה קר כל כך והיום ארוך כל כך, כמה מתרגלים חלצו את נעליהם והחלו בתרגיל המדיטציה. כמה דקות לאחר מכן, הרגשתי גל בלתי ייאמן של חמלה ממלא את השוק. איני יכול לתאר לכם זאת במילים כמה נהדר זה היה. לא הייתי היחיד שחש בזה. האנשים סביב שינו את יחסם. לפתע הם נעמדו בשורה לחתום על העצומה. יכולתי אפילו לשמוע אותם אומרים: אלוהים יברך אתכם.

אל תנסה לפתור בעיות אלא נסה לסלק את ההחזקה שלך

בעבר, היה לי קשה להסתדר עם קור. אבל במשרד היה לי עמיתה שנהגה לפתוח את החלונות לרווחה לא משנה כמה קר היה בחוץ. מלבד העובדה שהיה לי קר, התרגזתי מאוד שהיא עשתה זאת למרות שידעה היטב שהיה לי קר וזה הטריד אותי מאוד. לא משנה כמה פעמים ביקשתי אותה להפסיק, היא המשיכה לעשות זאת. יום אחד, עייף מלהתרגז ולא להצליח לעבור את כל המבחנים שלי, החלטתי: בסדר, אני אסתדר עם הקור מבלי לכעוס עליה. זהו זה, אני לא אתרגז יותר. ועשיתי זאת.

אחרי כמה דקות, נכנס המתאם שלנו וביקש ממנה לעבור לעבוד בחדר אחר אם היא מתעקשת להמשיך לפתוח את החלון, מה שהיא עשתה במשך זמן מה. כך הבעיה הפסיקה רק כאשר אני השתניתי, לא לפני כן.

לסיכום, יום אחד בעודי במדיטציה, המאסטר העניק לי חזיון נפלא. קשה לתאר אותו במילים. זה היה כמו שמים שפרחו מול העין השמימית שלי כשהם מלאים במיליוני כוכבים נוצצים, מבהיקים ויפים. לנוכח מחזה מרהיב כזה כל הקונפליקטים של השין-שינג והחיכוכים שעינו אותי בעבר נראו פחותי ערך או חסרי משמעות. אני מבין כעת שאין לי צורך להתלונן עוד על אחרים או לפחד מקושי, אלא שבמקום זאת אני צריך להתמקד על טיפוח, כדי שאוכל לחזור הביתה ליקום הנוצץ ביופיו שאני שייך אליו. לא לבדי, אלא עם כל הישויות החיות שעליי להציל ועם המשימה שלי שהסתיימה והושלמה.