התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

מאסטר נכבד,

מטפחים עמיתים יקרים,

אני מטפחת מישראל. התחלתי לתרגל וללמוד את הדאפא כשהייתי בת 18 (לפני כשש שנים).

מאסטר אומר לנו בספר "ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה, ('באמת להביא אנשים לרמות גבוהות'):

"ודאי שאנחנו מאמינים בגורל שנקבע מראש. כל מי שיושב כאן זה בגלל הגורל שנקבע מראש."

כשאני מסתכלת אחורה על הגורל שנקבע לי מראש ואיך התחלתי לטפח, אני מבחינה בדברים שיכולים להשפיע ומשפיעים על הטיפוח שלי היום.

יצא בגורלי להתנדב לעשות שנת שירות בפנימייה לנוער, אחד המדריכים שעבר אתי היה מטפח. הוא הרבה לדבר על פאלון דאפא בכל שיחה וגם הקים אתר תרגול פאלון דאפא בפנימייה. בקונפליקטים או בסיטואציות שקרו בעבודה או בישיבות צוות היה ברור שהוא אומד את הדברים בחוכמה והוא היה משתף על העקרונות של הדאפא שהם על פי התכונות של אמת חמלה וסובלנות. בעקבות ההתנהגות הזאת שלו – שלפי הבנתי זהו אימות הפא והצורה בה מטפח משמש דוגמא ללהיות אדם – למדתי הרבה והבנתי שהפאלון דאפא זה משהו מיוחד, שפאלון דאפא הוא טוב ושאני גם רוצה מאוד ללמוד את זה.

אני נזכרת באופן שאני כאדם רגיל הסתכלתי על אותו המטפח הראשון שפגשתי. אני מבינה יותר בברור שאנשים רגילים מתייחסים מאוד ברצינות למה שאנחנו המטפחים עושים ולדרך בה אנחנו פועלים ושאני חייבת בשבילם לסלול את הדרך ישר ולזכור כל הזמן שאני כאן משמשת דוגמא.

לפני הטיפוח וגם אחרי שהתחלתי לטפח נחשבתי יחסית כאדם שקט וביישן. לא הייתי מספרת לאותו המטפח הרבה מהחוויות שלי בטיפוח. שמחתי להקשיב להתנסויות ולהבנות שלו אבל כמעט ולא הייתי מספרת או משתפת משהו מעצמי. אפילו בהתחלה כשרציתי להתחיל ללמוד את הפא וקניתי את הספר "ג'ואן פאלון" לא סיפרתי לו. בעקבות זאת התביישתי להסתובב עם הספר ברחבי הפנימייה. אחרי כמה זמן סיפרתי לו או שהוא גילה שקניתי את הספר ושאני לומדת, הייתי גם מגיעה קבוע לאתר תרגול בפנימייה פעם בשבוע וכך הדברים התגלגלו אצלי לאט לאט.

אני רואה שבמינונים שונים, אותן ההחזקות האלו, נשארו אצלי היום: הביישנות בלא לשתף אחרים בהבנות שלי, זהו הרגל ישן ולרוב זה בשביל להימנע מתגובות לא נעימות וממחשבות של "מה יחשבו עלי". זה גורר אחריו פסיביות וגורר אחריו לעיתים שאני מאופקת כלפי חוץ אבל שומרת בפנים ביקורת שיש לי כלפי אחרים וכלפי עצמי, מעכב אותי ואת הגוף האחד מלהתקדם בטיפוח.

לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון" לא היה פשוט כל כך בהתחלה. כנראה ברמה עמוקה הייתה לי ההבנה שאני צריכה לקרוא כל יום מהספר, גם אם זה רק פסקה ודי הקפדתי. לא עזבתי את הספר, היית לוקחת אותו לכל מקום אך הייתי צריכה "להכריח את עצמי" ללמוד את הפא, הרבה הפרעות חסמו אותי והתקדמתי בהתחלה לאט מאוד עם הקריאה ולימוד הפא.

ההחסרה הזאת היא ההחזקה לנוחיות ועצלנות. אם לרגע אני לא שמה את לימוד הפא והתרגול בראש סדר העדיפויות, במהלך היום נוטה להתבלגן. בשונה מהעבר, היום אני מבינה יותר את הדחיפות והחשיבות של לימוד ותרגול הדאפא אך עדיין צריכה לסלק את ההחזקות האנושיות המונעות ממני לפעול ביציבות.

כשאני מסתכלת אחורה ורואה שההחזקות האלה היו אצלי מההתחלה ומפריעות לטיפוח שלי לאורך כל הדרך, יש בי יותר נחישות לוותר עליהן ולסלק אותן. לסלק אותן לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל שאוכל היום להציל יצורים חיים בצורה הטובה ביותר ללא הפרעות או הרגלים ישנים מוטעים ומיותרים. אני מבינה לאחרונה שיחסית דאגתי כל הזמן לחיות בנוחיות ושהמפתח הוא לא לפחד מקשיים או ההחזקה לנוחיות – אלא לסבול את הקושי ולהיות מוכנה להקריב יותר ממה שאני עושה היום.

מאסטר אמר, מתוך הספר "ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית ('אנשים עם טבע מולד גדול'):

"אדם עם טבע מולד גדול צריך ראשית שתהיה לו כמות גדולה של דה והשדה של החומר הלבן הזה צריך להיות גדול מאוד – זה בטוח. באותו זמן, האדם הזה צריך גם להיות מסוגל לסבול קשיים על גבי קשיים. חייב גם להיות לו לב עם סובלנות גדולה והוא צריך להיות מסוגל גם להקריב".

אחרי אותה שנת שירות בפנימייה, בה המטפח היחיד שהכרתי היה אותו המדריך, התגייסתי לצבא, אזרתי 'אומץ' והגעתי מידי פעם למפגש לימוד פא הגדול המתקיים בארץ, והצטרפתי לקבוצה של רקדניות שרוקדות בפעילויות הבהרת אמת, ומאז כבר התחלתי לטפח בצורה יציבה יותר. הכרתי את בעלי והתחתנו (גם הוא תלמיד דאפא), הצטרפתי ולקחתי חלק ותפקיד בעוד פרוייקטים להבהרת אמת, היום אני גם סייעת באתר תרגול וקבוצת לימוד בעיר שלי.

אני רואה את השיפור שעברתי בזכות ההזדמנויות האין סופיות שהמאסטר סידר לי לכל אורך הדרך  שאותן אני מוקירה.

לחזק את הגוף האחד ולסלק את הביקורתיות

 ביולי השנה (2012) לפני הועידה השנתית בוושינגטון טסנו בעלי ואני עם עוד מטפח נוסף לראות את מופע ה-Shen Yun בשיקאגו.

מהרגע שעלינו על מונית לנתב"ג בישראל, כולל הרגע שהגענו לשיקאגו, כולל שדות התעופה, בדיקות ביטחוניות, נהג מונית שהסיע אותנו למלון, פקידי קבלה במלון, מוכרים בחנויות, אנשים ברחוב ועוד.. נוצרו המון שיחות עם אנשים רגילים. בכל פעם ששאלו אותנו לאן אנחנו מטיילים יצא לנו לספר על השן יון ועל הוועידה שיש בוושינגטון. התברר לנו שבשיקאגו כמעט כולם שמעו על ה-Shen Yun. כל מי ששמע על המופע קודם לכן ידע שזהו המופע הטוב בעולם – ואם הוא לא שמע עליו אז התמזל מזלו וסיפרנו לו.

ציפיתי מאוד לראות את המופע. הרי זה המופע שהמאסטר מנחה ומכוון ישירות להצלת אנשים. האמנות והיכולות של הרקדנים ברמה מאוד גבוהה, המון מטפחים משקיעים בפרוייקט הזה מכל היבט ושמים לב ודגש על הפרטים הקטנים, כל המטפחים משתדלים לעזור ולתמוך בפרוייקט הזה כמה שרק אפשר, במימדים אחרים אלו אלוהויות שרוקדות או שרות על הבמה – אולי התרגשתי יותר מידי לקראת המופע.

הלכנו לראות את המופע. ראינו שני מופעים, יום אחרי יום. אולי הרקדנים יעידו שהם רקדו את אותם הריקודים ושהתזמורת ניגנה את אותם השירים אבל הרגשתי  כאילו אלו היו שתי הופעות שונות לגמרי – ואפילו בקיצוניות!

זה מזכיר לי את דברי המאסטר מג'ואן פאלון, הרצאה ראשונה ("ברמות שונות יש פא של רמות שונות"):

"יש בבודהיזם חוברת הנקראת "טיול לגן העדן של האושר האולטימטיבי". היא מספרת שנזיר ישב במדיטציה והיוּאֶן-שֶן שלו הגיע לגן העדן של האושר האולטימטיבי וראה את המראה שם. הוא הסתובב שם במשך יום אחד, וכבר עברו שש שנים כשהוא חזר לעולם האנושי. האם הוא ראה? כן, הוא ראה, אבל מה שהוא ראה לא היה המצב האמיתי. מדוע? כי הרמה שלו לא הייתה מספיק גבוהה, ומה שניתן היה להראות לו היה רק הביטוי של פוֹא פָא שהוא צריך לראות ברמה שלו."

מדברי המאסטר אני מבינה שמה שניתן להראות לי ביום-יום הוא רק הביטוי של "פוא פא" שאני צריכה לראות ברמה שלי, כרגע אני אתייחס למה שראיתי במופע ה-Shen Yun, אבל בכל מצב אנחנו כמטפחים צריכים לזכור את העיקרון הזה. בעיקר כשאנחנו בסביבת מטפחים עמיתים ורואים לדוגמא החסרות אחד של השני, לעיתים אני שוכחת להוקיר את הדרך של המטפחים העמיתים ואני עסוקה בלהסתכל על ההחזקות שלהם או להעביר עליהם ביקורת בלב. אני צריכה לזכור שמה שאני רואה הוא רק הביטוי ברמה הזאת, הרמה האנושית, ובעצם אנחנו גוף אחד הפועל למען הצלת היצורים החיים – אני צריכה גם לזכור שהמחשבות הלא נכונות שלי עלולות לגרום לחומר דביק ולהפרעות למטפחים העמיתים.

בהופעה הראשונה כולה, הייתי עסוקה בלסלק הפרעות, בלשלוח מחשבות נכונות בשבילי ובשביל הקהל, ובלגלות החזקות חזקות שאני צריכה לשחרר.

לפני תחילת המופע הראשון, כשאני והמטפחים העמיתים שיתפנו, דיברנו הרבה על העובדה שצריך לשלוח מחשבות נכונות לכל אורך המופע. הבנו שהמופע מראה לקהל את התרבות הטובה והנקייה ביותר ושהמופע מספר לאנשים על הדאפא, על המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) המרושעת ומבהיר להם את האמת ושאנחנו צריכים לסלק מהקהל כל הפרעה החוסמת אותם מלהבין את זה. ידענו שאנחנו מגיעים לא כ'סתם צופים' אלא שאנחנו בתפקיד וצריכים להיות מרוכזים מתמיד.

אתאר את מה שאני זוכרת מההופעה הראשונה שראינו –

נכנסנו לאולם, הרגשתי שאני טעונה במחשבות נכונות וגם במעט התרגשות. כיבו את האורות, המסך עלה, ישבנו מאוד קרוב לבמה, ראיתי את הרקדנים עומדים עם התופים הגדולים והתחילו בפתיח.

לצערי התחלתי להסתכל עליהם אחד אחד, איך הם לבושים, איך החיוכים שלהם, האם הם מדייקים בתיפוף על התופים? האם הם עושים את אותן התנועות בדיוק בו זמנית? וחשבתי לפעמים.. החיוך של הרקדן הזה ככה.. והתנועות של הרקדן ההוא ככה.. לקח לי קצת זמן להבין שהראש שלי לא מרוכז במופע ושנכנסות אלי הפרעות ממחשבות לא נכונות וניסיתי לסלק אותן ולסלק מחשבות לא נכונות ממני ומהקהל.

המופע המשיך והמחשבות האלה חזרו אלי, כמעט כל ריקוד. אני מבינה שבדיעבד לא זיהיתי באותו הרגע את ההחזקות שלי ואת הביקורתיות שלי, באותו הרגע הבנתי שיש לי מחשבות לא נכונות אבל לא זיהיתי מה הן, והיה לי קשה להסתכל פנימה ולסלק אותן מהשורש. הייתי מאוכזבת כשראיתי רקדן שהחיוך שלו לא היה לטעמי או שהם לא עשו בדיוק בו זמנית תנועה מסויימת – וחוזר חלילה הייתי מתעלה על עצמי ברגע מסויים ומנסה לסלק מחשבות לא נכונות מעצמי ומהקהל.

הריקוד הראשון בו מספרים לקהל לראשונה על המתרחש בסין ועל מתרגלי הפאלון דאפא היה כל כך חזק ועוצמתי שאף הפרעה לא הצליחה להיכנס למחשבותי. הם הציגו מתרגלי דאפא טהורים ואיך המק"ס המרושעת רודפת אותם וזה פשוט ניקה באותו רגע את ההפרעות והחזקות שהזכרתי מקודם, היו לי דמעות בעיניים זה היה כאילו לחוות בשידור חי מול העיניים את סיפור הגדולה של תלמידי הדאפא ואת גודל הרוע האכזרי כל כך של המק"ס.

אבל, לקראת אמצע המופע נרדמתי בפתאומיות, כלומר לפי הבנתי הרדימו אותי. נשארתי עם העיניים פקוחות חזק ופשוט נרדמתי כנראה בלי לשים לב. פתאום הראש שלי נפל וקמתי בבהלה מהעובדה שנרדמתי. הייתה לי ההרגשה שפשוט פישלתי, נתתי למחשבות לא נכונות להכנס ו'לטובתי' הרדימו אותי כך שלא אפריע יותר. אני מבינה מדברי המאסטר שאלו הן אלוהויות שעוזרות על הבמה ואני לא יכולה לחשוב את המחשבות הלא נקיות האלו.

מאסטר אמר בהרצאה "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא":

"כפי שאתם מבינים, אם אנחנו משתמשים בצורה של האמנויות להציל אנשים, אז כדי שזה יצליח האמנות שלנו צריכה להיות נהדרת. מדוע? כי אם אלוהויות פועלות על הבמה, עוזרות במהלך ההופעה, אבל עדיין מה שאנשים בקהל חושבים הוא: "אוי, המופע הזה הוא אסון", או "זה ברמה לא מספקת" והם עושים מזה כל הזמן צחוק… חישבו על זה, אלו הן אלוהויות שעוזרות למופע, ולא רק שהן לא יוכלו להציל אנשים, אלא שאנשים אפילו יבצעו חטא. זה לא יעבוד."

אני צריכה להשתדל לא להיות גם יותר מידי ביקורתית כלפי עצמי ולהבין שכל מה שמתרחש הוא הזדמנות לשיפור גדול של השין שינג – ואכן כך היה.

המופע הסתיים והיה חשוב לשתף הבנות עם המטפחים

הייתה לי הרגשה של אכזבה, בעיקר מעצמי. איך נרדמתי? איך חשבתי דברים לא טובים על המופע? הבנתי שלא הצלחתי לראות את המופע, צפיתי בו אבל לא ראיתי כמעט כלום. לא שמעתי מה הקריינים סיפרו ואפילו המוסיקה לא נשמעה לי טובה כל כך. נזכרתי שזה כמו שיש רגעים שאני מסוגלת לאבד ריכוז כשאני לומדת את הפא וקוראת בספר "ג'ואן פאלון" רק עוברת על המילים בלי לשים לב למה שקראתי ובלי לשים לב וללמוד עם לב שקט – זאת השתקפות של החסרה נוספת שראיתי.

למרות הרגשת האכזבה הזאת שהייתה לי, ידעתי שאני צריכה וחייבת לשפר את השין שינג ולמצוא את ההחסרות שלי – במיוחד בגלל שלמחרת בצהריים הזמנו כרטיסים לראות עוד מופע, ידעתי שזאת הזדמנות נהדרת לעבור את המבחן הזה. היה לי ברור שמה שראיתי היה בגלל הרמה המוגבלת שלי ומה שהמאסטר סידר לי לראות, אני מאמינה שהמופע הזה אדיר ומציל אנשים בצורה הטובה ביותר.

למחרת בבוקר (יום אחרי המופע הראשון) תרגלנו תרגיל חמישי, הצלחתי לשבת בשקט רק 40 דקות, שזה לא קורה לי בדרך כלל – הראש שלי היה מלא במחשבות על המופע והחלטתי לקחת את האייפון של בעלי וללמוד בינתיים את הפא. בחרתי בהרצאה הראשונה שראיתי, "מהו תלמיד דאפא". בפסקה השלישית שקראתי היה כתוב:

"אחרי שדברים התקבעו במשך שנים ארוכות מאוד, נבחרה תרבות המתאימה לייסד את צורת המחשבה וההתנהגות שצריך בשלב האחרון, ונבחרו הדברים הטובים ביותר של המין האנושי. הדברים האלה הוצגו במשך חמשת אלפים השנים של המין האנושי הסופי ושׂוחקו על ידי האנשים, ואלה בדיוק חמשת אלפי שנות התרבות הסינית אשר נוסדו ותומצתו במשך התהליך ההיסטורי הממושך הזה. מטרתו של התהליך הייתה ללמד את האנשים באילו צורות חשיבה להשתמש, אילו מבני חשיבה ליצור, איך לחשוב על דברים שהם נתקלים בהם, ובאילו דרכי חשיבה להשתמש כדי לחשוב על דברים."

המאסטר הראה לי את הפסקה הזו והבנתי שמופע ה-Shen Yun מראה לאנשים מהי התרבות האמיתית שהאלוהויות נתנו למין האנושי. בעולם של היום עושים הופעות רועשות, עם מוזיקה מחרישת אוזניים מלא אורות על הבמה, מסנוורים את הקהל ומדברים אל ההחזקות והרגשות שלו. מופע ה-Shen Yun היה כל כך עדין ונקי ויש בו הרבה אופטימיות, שמחה, חוכמה ואפילו פשטות. אנשים רגילים גם נדהמים מהטוהר הזה.

אחרי שתרגלנו ולמדנו את הפא באותו הבוקר, שיתפנו על מה שראינו במופע. שני המטפחים העמיתים נדהמו מהיופי של המופע ודיברו על זאת שזהו המופע הטוב ביותר המציל אנשים בצורה מדהימה. לאחר מכן שיתפתי על הרגשה קצת שונה משלהם. סיפרתי להם על המחשבות הלא נכונות שהיו לי ובזכות זה ובמהלך השיתוף שלי גיליתי שהייתי ביקורתית וששמתי את המטפחים העמיתים והרקדנים שבמופע ב'במבחן', הסתכלתי בביקורתיות על המופע, הלב שלי לא היה שקט וכמובן שמה שראיתי כתוצאה מכך זה לא היה נקי כמו המחשבות הלא נקיות שלי.

הבנתי, ואני מבינה יותר טוב עכשיו, שהייתי צריכה להסתכל על המופע עם לב שליו ושקט ב"וו-ווי". פשוט לתת מקום בראש שלי לקבל הבנות חדשות, להסתכל וללמוד על התרבות הסינית. ככה אני צריכה להתייחס לכל דבר בו אני פוגשת ביום-יום – להיות עם לב יותר שקט, שליו ולא ביקורתי.

אחרי ההבנות האלו, שלחנו מחשבות לסילוק כל מחשבות לא נכונות והתכוננו לצאת למופע השני.

אכן, המופע השני היה בשבילי חוויה אחרת לגמרי. פתאום שמעתי את הסיפורים שהקריינים סיפרו – זה היה די מצחיק, מה שהבנתי שביום הקודם, בכלל לא הקשבתי למופע. הפעם הצלחתי לשמור על לב שליו ומקבל, כשהראש היה נקי ממחשבות אז היה מקום לקבל הבנות חדשות. ראיתי את היופי והעדינות שבתרבות הסינית העתיקה וזה היה כל כך נעים והרמוני לעין והמוסיקה הייתה נעימה לאוזן. ראיתי שהמופע פותח לאנשים את הלב, מסביר על עקרונות נכונים ומשאיר הרבה אופטימיות. התפעלתי מהביצועים של הרקדנים והזמרים וראיתי את הריקודים והתלבושות כאילו שזאת הייתה הפעם הראשונה שאני צופה בהם – ומיותר להגיד שהייתי כל כך ערנית ואנרגטית במהלך המופע, בלי טיפה של עייפות.

אני שמחה על ההזדמנות שהייתה לי לראות את המופע פעמיים. ראיתי את ההחסרות שלי בברור ואני משתדלת לשפר את השין שינג שלי כדי שאוכל לפעול יותר טוב בתקופה הזאת של תיקון הפא.

שיתוף התנסויות והתקדמות בטיפוח

הגענו, בעלי ואני ללימוד קבוצתי די גדול, רצינו לשתף בהתנסויות שהיו לנו מהטיסה- מהמופע ומהוועידה. אני רואה חשיבות גדולה בשיתוף התנסויות בעיקר אחרי ועידה עולמית. כאילו היינו הנציגים של ישראל בוועידה, התמלאנו בפא ובהבנות שיש למטפחים מכל העולם ועכשיו אנחנו מעדכנים כאן את המטפחים ומשתפים ומשפרים ביחד את השין שינג.

כשמטפחים עמיתים אחרים משתפים לאחר שחזרו מוועידה, אני מרגישה את הנחישות ואת ההבנות החדשות כאילו אני בעצמי השתתפתי בוועידה, לכן רציתי באותה המידה לשתף בהבנות ובהתנסויות מהטיסה.

כפי שהזכרתי בתחילת השיתוף שלי, היה לי קושי ועדין יש לי קצת קושי בלשתף את ההבנות שלי בקבוצה גדולה. בגלל שבעלי ואני מודעים לזה החלטנו בכוונה שאני היא זאת שאתחיל לשתף ואספר על החוויות שהיו לי במופע ה-Shen Yun והוא ישלים אותי. לצערי לא הצלחתי לדבר כמו שצריך. המילים התבלבלו, הנושאים התחלפו ולא הצלחתי לשמור על ריכוז. אחרי כמה דקות שניסיתי לספר ושהמטפחים עזרו לי להוציא את המילים מהפה החלטתי להעביר את המשך הדיבור לבעלי שלמזלי הוא טוב בזה.

אחרי שיצאנו מהשיתוף, הרגשתי שוב אכזבה מעצמי. דיברנו, בעלי ואני על מה שקרה ואמרתי שאני "לא בסדר" "כאן. וכאן וכאן." הייתי מאוד ביקורתית כלפי עצמי ועם דמעות בעיניים. אמרתי לו שלא הצלחתי לדבר בגלל שאני לא מספיק מרוכזת, שכנראה זה ביטוי גם שהלב שלי לא מספיק שקט ביום-יום וכשאני עושה תרגיל חמישי. אמרתי לו שאולי לא מגיעה לי ההזדמנות לשתף התנסויות בקבוצה – אני רואה את ההזדמנות של שיתוף הבנות בקבוצה כמשהו מאוד אדיר, שיש למטפחים הזדמנות לעזור ולתמוך ולעודד את אחד את השני בטיפוח, זה מאוד יקר ערך. שמתי לב ואמרתי שכשמטפחים אחרים משתפים בהבנות שלהם, כנראה שאני בוחנת גם כן את השיתופים שלהם בעין ביקורתית וכנראה לא מגיע לי לשתף הבנות בעצמי.

כמובן שהגזמתי. לא התנהגתי כמו תלמידת דאפא שצריכה להסתכל פנימה עם לב שקט ולתקן את ההחסרות – אבל לפחות ראיתי הרבה נקודות שבהם אני יכולה לשפר את השין שינג שלי.

מאסטר אמר לנו מתוך "ועידת הפא הבין-לאומית של 2012 בבירת ארה"ב":

"כשאתה לא עובר היטב מבחן בטיפוח, אז פשוט ודא שתטפל היטב בדברים שיהיו בעתיד ושתפעל היטב בפעם הבאה שתיתקל במבחן הזה, וזה הכול. יש אנשים שחושבים [שכישלון במבחן ההוא] הוא כתם עליהם, והם באמת מרגישים נטל איום בגלל זה. אבל האם זו לא החזקה נוספת? גורמים רעים מנצלים בדיוק את ההחזקה הזו שלכם."

הייתי די נסערת אבל הייתה לי הנחישות שהמצב הזה צריך להיפסק, העובדה שאני לא משתפת את ההבנות שלי בקבוצה (כשיש לי מה לשתף) הופכת אותי לפאסיבית ומונעת ממני ומהמטפחים העמיתים לשפר ביחד את השין שינג. גורמת לזה שאני נכנעת להחזקות שנוטות רק להתגבר וגם נגרמת מזה שאני צריכה להסתכל יותר פנימה ביום-יום וכך אוכל לשתף יותר בקלות וקלילות.

החלטתי מאותו הרגע שלא אסתכל עוד על מטפחים בעין ביקורתית. בעלי ואני היינו בדרך חזרה הביתה מאותו לימוד קבוצתי והחלטתי בלב להתאמן על "לסלק את הביקורתיות". בעלי התחיל לשתף אותי במשהו שקרה לו בענייני עבודה ואמרתי לעצמי שאני מנקה את הראש ופשוט מקשיבה לו בפשטות בלי לבחון האם הוא פעל היטב או לא – הבנתי שהוא תלמיד דאפא והדרך בה הוא פועל היא המסלול שהמאסטר מתכנן עבורו. בזמן שהוא שיתף והייתי עם הראש נקי הרבה הבנות חדשות עלו לי למחשבה לגבי מבחנים שאני צריכה לפתור, שלא היו קשורים ישירות למה שהוא שיתף. למשל יש לי דוגמא נחמדה: הוא סיפר על לקוח שלו שכדי שיתחיל לפרסם מודעה באפוק טיימס הוא צריך להציע לו מסלול פרסום שמתאים לעסק שלו, והוא הבין שבכל עסק צריך להשקיע ולהתאים מסלול משלו כדי שייכנס לפרסם בעיתון. בדרך כלל הייתי עלולה לבחון בלב את העיקרון שהוא גילה, אבל הקשבתי בשקט עם הבנה שהוא מקצועי ועושה את התפקיד שלו כמו שצריך – ו'קפצה' לי לראש הבנה שקשורה למשפחה שלי – שכדי להבהיר להם יותר טוב את האמת אני צריכה להתאים להם את המסלול שלהם ולחשוב מהי הדרך הטובה עבורם כך שיבינו טוב מהו הדאפא, כמו הלקוח שצריך להתאים לו מסלול פרסום מתאים כך שייכנס לעיתון. – זאת דוגמא קטנה שאני זוכרת מאותו יום.

ההחזקות האלו מפריעות לתפקוד שלנו בתקופה הזאת של סוף תקופת תיקון הפא ולפי הבנתי צריך למהר ולהיפטר מהן – כך נוכל להציל יותר יצורים חיים, לתמוך בפרוייקטים שלנו ולמלא את התפקיד שלנו של תלמידי דאפא בצורה הטובה ביותר.

שיתפתי בהתנסות בעיקר על החסרות שראיתי בטיפוח האישי שלי שאני חושבת שמשפיעות על הגוף האחד ועלולות לפגוע בתפקוד שלנו, אני מקווה שעזרתי לעוד מטפחים עמיתים לקבל הבנות חדשות ושיחד נסלק את ההחסרות וההחזקות האלו ונוכל לפעול טוב יותר עם לבבות שקטים.

אנא העירו לי אם משהו אינו הולם את עקרונות הדאפא.

תודה רבה על ההזדמנות לשתף ותודה למאסטר על ההזדמנויות האין סופיות שאתה נותן לנו כדי שנציל כמה שיותר יצורים חיים.