התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

שלום מאסטר נכבד ,שלום מטפחים עמיתים.

מתוך  "יסודות להתקדמות במרץ" – "הקארמה של המחלות"

"מדוע אצל המתרגלים החדשים שרק החלו ללמוד את השיטה, ואצל המתרגלים הוותיקים שגופם כבר עבר כוונון, יופיע חוסר נוחות בגוף במהלך הטיפוח-תרגול כאילו הם סובלים ממחלה קשה? בנוסף לכך מדוע זה קורה פעם בכל תקופה? סיפרתי לכם בהרצאת הפא שזה סילוק הקארמה שלכם ושיפור תכונת ההארה שלכם בזמן שהקארמה שהייתם חייבים בכל הגלגולים השונים שלכם מסולקת. חוץ מזה זה בודק אם המתרגל נחוש בדאפא עד שהטיפוח-תרגול שלו מגיע מעבר לשי-ג'יאן-פא. זה כשמדברים על זה באופן כללי."

התבוננות פנימית והתעוררות בטיפוח בדרך כלל מתרחשים במצבים לא נוחים שבאים ליידי ביטוי או כקונפליקטים או כמבחני ניקוי קארמה שעל פני השטח נראים כמחלה. במשך תקופה יחסית ארוכה אני התמודדתי עם חוסר נוחות בגופי שהכריח אותי להתבונן פנימה, להתמודד עם ההחזקות ולבחור במסלול של מטפח ולא של אדם רגיל .

המבחן התחיל מלידה קיסרית. אם ישאלו רוב המטפחים האם לידה קיסרית היא כישלון בטיפוח התשובה תהיה: כן. מצד אחד על פני השטח באתי עם רצון ללדת טבעי והייתי מוכנה לסבול; מצד  שני –לפני הלידה לא ויתרתי לגמרי על עזרה רפואית-למשל במשך ההיריון טיפלתי בשיניים עם חומר הרדמה. יכול להיות שחוסר המוכנות שלי "לחתוך את החבל" ולוותר על טיפול תרופתי היה פרצה שהובילה למצב שגרם לרופאים להחליט על לידה קיסרית, ולצורך בהתאוששות אחריה. הכאבים לאחר הלידה היו חזקים מאוד ומכיוון שהייתי חייבת לטפל בתינוקת ולתפקד בבית בחרתי בשימוש במשככי כאבים. היה ברור שבאותה רמה של טיפוח שהיתי בה לאחר הלידה לא הצלחתי לשלם את "חובותיי" לכן ידעתי שאצטרך להיפגש עם המבחן הזה שוב.

כמה חודשים אחרי הלידה התחילו להופיע בגופי כל מיני דלקות שנמשכו זמן ארוך והיו מלוות בחום גבוה. יום למחרת התחילה תקופה של ניקוי הקארמה ברמה רצינית מאוד לאחר שהתחלתי לשנן את לון יו. ככל שהמשכתי ללמוד בעל-פה כך מצבי החמיר. הרגשתי כאילו מצד אחד בוחנים אותי מבחינת הנחישות שלי,ומצד השני עוזרים לי להוציא את החומר השחור מתוכי שלא יכול להישאר באותו גוף ביחד עם החומר הטהור שנכנס תוך כדי לימוד הפא בעל פה.

לא תמיד היה מדובר רק בניקוי הקארמה – לפעמים המצב הגופני שלי היווה ממש הפרעה בהתקדמות הפרויקטים שהייתי מעורבת בהם. למשל, ביום שנקבעה בביתי פגישה שמטרתה לשפר את רמת ההדרכה בתערוכה קיבלתי חום גבוה שנמשך כמה ימים ונאלצנו לבטל את הפגישה החשובה. באותו זמן בעלי היה בבית ויכול היה לטפל בילדים בשעה שאני שכבתי 3 ימים במיטה ובנוחות "ניקיתי את הקארמה". למרות שכל הזמן שמעתי הרצאות של המאסטר והתעוררתי לכמה הבנות, המבחן האמיתי עוד היה לפניי. עברו ימים ספורים מ"הניקוי" האחרון ואני נשארתי לבדי עם שני הילדים כאשר בעלי נסע להשתלמות בת יומיים. זמן שאני אמורה לתפקד במאה אחוז כי לילד הגדול אין מסגרת בקיץ והתינוקת גם דורשת המון תשומת לב. בדיוק באותו יום שבעלי נסע התחלתי להרגיש שאני מפתחת סימפטומים שמרגישים כמו דלקת חריפה בגרון, חולשה, ושוב עלייה בחום. הפעם לא יכולתי להתפנק ולשכב במיטה כדי "לשלם את החובות" בנוחות. אותו מבחן הופיע שוב. האם אני האמין לסימפטומים או שאתיחס לזה כמטפחת שמוותרת על הפחד ומשתדלת לשמור רק על מחשבה הנכונה.הרגשתי שאני מתייאשת ולא יודעת מה עלי לעשות. אני בטוחה שאם הייתי פונה לעזרה של אדם רגיל היו מנסים לשכנע אותי להשתמש באנטיביוטיקה . למזלי התקשרתי למתאמת פרוייקט התערוכה שתמכה בי לאורך כל הדרך בתקופה האחרונה ושאלתי אותה "כיצד אני יכולה לתפקד במצב הזה? הרי יש לי ילדים ,עבודה, התחייבויות?" התשובה הייתה:"את חייבת להיפגש עם מטפחים שגרים קרוב אליך,ללמוד אתם ולשתף…" ובשיחה קודמת לזו המתאמת אמרה:" את זוכרת שאחרי הלידה השתמשת במשככי כאבים, את חייבת לעבור את המבחן הזה עכשיו." מיד לאחר השיחה התקשרתי למתרגלת שגרה לידי שהבטיחה לבוא מאוחר בערב. בערב, כשהילדים סוף סוף נרדמו הרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה זה לשכב על הספה ולנוח, אך ידעתי שאם אוותר על הפגישה מצבי רק יתדרדר. לא ויתרתי, והמטפחת ובעלה הגיעו אלי אפילו יותר מאוחר ממה שהתכוונו. ניסיתי קצת להתלונן  אבל זה לא עבד –הוחלט לתרגל. ביצוע התרגילים היה רחוק ממושלם – בתרגיל הראשון התנדנדתי מרגל לרגל בגלל הכאבים בגוף, את התרגיל השני עשיתי בישיבה…עשינו הפסקה לשליחת מחשבות של שעה 10 בלילה תוך כדי שאני יושבת בלוטוס אבל גופי כפוף ועקום. לאחר שליחת המחשבות הנכונות שיננו מקטעי הפא. לאחר כמה זמן המטפחת העמיתה נרדמה אצלי בסלון ואני ובעלה התחלנו לשתף. השיחה היתה משמעותית מאוד עבורי וקבלתי ממנה המון.

אחד מהדברים שהתעוררתי אליהם בעקבות השיחה הזו היה התייחסות בקלילות לגופי ולסבל שהוא עובר. שאלתי אותו: "ואם אני אתעלף מחר בעבודה?" התשובה הייתה: "אז תתעלפי….." פתאום הבנתי שגם אם אני אתעלף בעבודה זה לא ממש חשוב. מה שבאמת חשוב זה שיש לי החזקה לעבודה ולמה שיחשבו עלי, ושמאוד חשוב לי להיראות חרוצה ולא לקחת יותר מדי ימי חופשה. ויתרתי על הפחד לגבי מה שיהיה והחלטתי לקבל רק את התוכניות שהמאסטר תכנן עבורי. לצורך העניין, ביום המחרת תפקדתי לגמרי בסדר בעבודה והייתי רחוקה מאוד מעילפון.

מתוך הרצאה  שישית בספר "ג'ואן פאלון":

"אתה אומר שאתה חייב להיות נחוש ויציב. עם לב כזה, אם תוכל באמת להיות נחוש ויציב ברגע ההוא, תפעל היטב באופן טבעי, כי השין-שינג שלך כבר השתפר."

דבר נוסף הוא שהיתי חייבת לחדד את ההבנות שלי בטיפוח ולהבין שאני נמצאת פה למען הצלת יצורים חיים. לאחר הלידה של בתי ההשתתפות שלי בפרויקטים היתה מינורית מאוד. הלידה בעצם רק החמירה את המצב שתמיד הייתי בו – בלי יותר מדי התחייבויות, לעשות רק מה שאני רוצה ומה שנוח לי. כמעט הפסקתי לפעול להצלת יצורים חיים והתרכזתי בעצמי ובצרכים של המשפחה. הרגשתי שהאור והאנרגיה בתוכי שנועדו כדי להציל אנשים כאילו כבו. לאחר השיחה הבנתי שאני חייבת לחזור ברצינות לפרויקט של הרקדניות ולהתחייב לחזרות הנדרשות, במיוחד כשהיה מדובר על אירוע מאוד חשוב שאנו אמורות להשתתף בו. לצאת בערב לחזרות ולמצא מטפלת לערב, זה די מסורבל, אך למרות זאת החלטתי שאני מתחייבת והדברים איך שהוא הסתדרו. הייתי נחושה מאוד בהבנה שלי שאני חלק מהפרויקט ושכל מה שעשיתי בחיים עד היום היה קשור למה שאני אמורה לעשות בפרויקט שיכול להציל הרבה אנשים בצורה שהיא נעימה ומובנת בחברה הרגילה.

ההשתתפות בפרויקט עזרה לי לחדד הבנה בסיסית שמטפח אמור להתעורר אליה במשך הטיפוח. באחת מהחזרות רקדנית אחת ספרה שרקדני ה-Shen Yun שמחים על חוסר הנוחות בגופם שמופיע לפני המופע. הם מתייחסים לזה כהזדמנות לניקוי קארמה בעצמם כדי שהצופים לא יקבלו את הקארמה שלהם ויינצלו. לאחר הסיפור שאלתי את עצמי האם אני שמחה כאשר אני מקבלת הזדמנויות כאלה לניקוי ושיפור השין-שינג? בדרך כלל אני מתלוננת ומפחדת. רוצה לברוח מקושי ולהיות בנוח. ואם כבר נתקלתי במבחן אז עדיף לשלם אותו בתשלומים – כל פעם לשאת מה שאני יכולה לשאת, ואם משהו נראה לי כמוגזם – אז לקחת משככי כאבים כמו לאחר הלידה. מצב מחשבה שלא מתאים למטפח שמקבל תוכניות של המאסטר ומוותר על הפחד. הבנתי שאני חייבת ללמוד להתיחס ל"קושי כאל אושר" לא רק בתיאוריה אלא גם במצבים של המבחן עצמו.

עברו כמה ימים מאז שהרגשתי התרסקות גופנית, בעלי חזר הביתה והגיע זמן למפגש הקבוצתי ביום שישי . לשנינו היה ברור שמי שצריך ללכת למפגש – זאת אני. בלי הילדים, רק להתרכז בפא ולהיות בסביבה של מטפחים. לפני שיצאתי למפגש התקשרה אלי מטפחת שביקשה טרמפ למפגש. שמחתי מאוד כי רציתי לשתף אותה בכל מה שקרה לי. התחלתי לספר לה ואמרתי שבדרך כלל הרבה מטפחים נתקלים בקונפליקטים עם אנשים וכך משפרים את השין-שינג ועולים ברמה, ודווקא אני לא נפגשת עם הרבה קונפליקטים אלא מטפחת את עצמי דרך חוסר נוחות בגוף. תוך כדי שיחה שתינו התחלנו להבין שזה לא ממש כפי שאני מתארת. אני לא עוברת קונפליקטים כי אני פשוט לא מאפשרת להם לקרות, אני מסננת את הקשרים שלי רק לאנשים שאני מרגישה אתם בנוח, גם עם מטפחים, וכל השאר – חותכת. בנוסף לכך, יש בי המון ביקורת על כמה מתרגלים, שאני נושאת בתוכי ולא מבטאת החוצה. זה נכון – אין לי קונפליקטים עם אנשים – הקונפליקטים שלי "קבורים" עמוק בתוך גופי ומתבטאים על פני השטח כ"דלקת גרון".

הבנתי שאני חייבת להתחיל להתמודד עם הנושא של הביקורת. התקשרתי למטפחת עמיתה שכבר זמן רב הרגשתי כלפיה רגשות לא נכונים עם המון ביקורת. חוסר החמלה שלי כלפיה גרם להמון נזק לא רק ברובד האישי שלי ושלה, אלא גם "תקע" במקום פרויקט ששתינו מעורבות בו. למרות ששתינו באנו לשיחה הזו עם מטען רגשי מסוים, הצלחנו לדבר בלי טונים גבוהים בצורה גלויה. לאחר השיחה לא הרגשתי שכל הדברים פתורים לגמרי, אבל ההישג היה משמעותי וההבדל היה בזה שלאחר השיחה ניסיתי לשלוט במחשבות הביקורתיות והחלפתי אותם בחמלה, ובהבנה, לפעמים התנהגות שמפריעה לנו אצל בן אדם אחר מגיעה ממקומות כואבים ולא פתורים אצלו, וגם לי יש את המקומות החלשים והכואבים האלה.

התקופה האחרונה של ניקוי קארמה בצורה אינטנסיבית הכריחה אותי להתמודד עם הרבה היבטים בטיפוח בו זמנית. בנוסף לנושא של ביקורת התעוררתי לחשיבות של שמירה על מחשבה נכונה. כאשר שכבתי במיטה עם חום גבוה עלתה בי מחשבה לא נכונה "מה הייתי עושה אם הייתי מטפחת בסין והייתי נרדפת?" אפילו התחלתי לחשוב מה היה קורה לי אם הייתי מוותרת על הטיפוח… העין שלישית שלי לא פתוחה לכן בדרך כלל אני לא רואה כלום. כנראה בגלל החום או סיבות שאינני יודעת התחלתי לראות תמונות. ראיתי את עצמי עולה לשמיים לאחר המוות. מתתי כאדם רגיל שוויתר על אמונתו בגלל הפחד והסבל. התיישבתי בתור וחיכיתי לגזר הדין. כשהגיע תורי קיבלתי תשובה: "את תהיי שוב אדם רגיל ובגלל שהתלוננת הרבה תהיי אילמת. אמרתי לעצמי: "אבל הייתי מטפחת אני אמורה לקבל גורל יותר טוב, אולי אני אעלה למעלה למאסטר ואבקש גורל אחר". ראיתי שאני עולה בשמיים למעלה ומגיעה לשער סגור. בגלל שנשברתי וויתרתי על האמונה לא נתנו לי להיכנס דרך השער. יכולתי רק להסביר על מה שקרה. מכיוון שהייתי מטפחת בעבר הוחלט שאני שוב אתגלגל להיות בן אדם רגיל רק לא אילמת. ירדתי שוב מהשמיים למטה לרמה שלי לחכות בתור. זה כל מה שקיבלתי – להיות שוב אדם רגיל. בעקבות התבוננות פנימה ושיחה עם מטפח עמית התעוררתי להבנה שהמחשבה "מה היה קורה אתי בסין?"זו היא מחשבה לא נכונה. כל אחד מקבל את הגורל שלו, וכל אחד אמור להחזיק מעמד במבחנים שהוא עובר בלי להשוות ובלי להתלונן.

הבנה נוספת שהייתה לי בתקופה האחרונה היא, החשיבות של להיות בסביבת מטפחים. למרות שגם בעלי מטפח בדאפא, בחיים הרגילים קשה לנו מאוד לשמור על שיגרה שמטפחים אמורים להיות בה – תרגול ביחד, קריאה,שליחת המחשבות. אנו זוכרים שאנו פה בשביל הדאפא, ולמרות זאת בחיים היום יומיים אנחנו דומים יותר לבני זוג מאשר לשני מטפחים שגרים אחד ליד השני. דבר מעניין בטיפוח של בני משפחה כאשר שניהם מטפחים הוא שאתה שומע את הדעה של בן הזוג שלך שרוצה שתעלה בשין-שינג, קשה מאוד לקבל את זה כי לפעמים אתה מפרש את זה כביקורת ולא כרצון לעזור בטיפוח. לעתים קרובות הרבה יותר קל לשמוע אותה דעה ממטפח אחר ורק אז אתה יכול להתעורר להבנה מסוימת למרות ששמעת אותה 100 פעמים מבן הזוג. לכן חשוב מאוד לשנינו להקפיד על מפגשים עם מתרגלים נוספים כדי לא לאבד את הסטנדרט. הבחירה במפגש עם שני המטפחים אצלי בבית ברגע של משבר גרמה  לי לשינוי המחשבה ולשיפור בטיפוח. זה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת אם הייתי בוחרת בעזרה של אנשים רגילים כמו למשל, בתקופה לאחר הלידה. הבנתי שהשיגרה והסביבה של מטפח חייבת לכלול מפגשים או שיתופים עם מתרגלים נוספים, אחרת מאוד קל לאבד את הכיוון ולטבוע בתוך ביצה של פחדים ושל חומר..

ברצוני לסיים את ההתנסות עם קטע קצר מתוך "יסודות להתקדמות במרץ II"

"גילוי הטבע האמיתי"

"מטפחים בדאפא בנחישות עם לב בלתי מעורער,
ההתעלות ברמה היא הדבר המהותי,
הטבע האמיתי מתגלה מול המבחנים,
בהצלחת הטיפוח מגיעים לשלמות והופכים לבודהות, לטאואים ולאלוהויות."