התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

שלום מורה יקר, מטפחים יקרים,

לפני קצת פחות משנה החלטתי שעליי לשנן קטע פא. בחרתי בקטע הפא הבא ושיננתי אותו מאות פעמים.

"מחשבות נכונות ופעולות נכונות"

"המואר הגדול אינו פוחד מסבל
רצונו מחושל מוצק כיהלום
ללא החזקה לחיים או למוות
הולך בדרך תיקון הפא בגלוי ובאצילות"
להבנתי, שינון הפא יכול לפתוח דלתות רבות בטיפוח."

לקראת הוועידה בניו יורק

כחודש לפני הוועידה בניו יורק התחילה להתגלות בפניי שוב ושוב תמונה של אותה סיטואציה. בתמונה עמדתי עם כל המטפחים בצעדה בניו יורק כשבשלב מסוים, הצעדה נעצרה. כשהגעתי לחזית ראיתי ששוטרים לבושי שחורים של הרוע עוצרים את הצעדה עם אקדחים שלופים. לפעמים היה זה שוטר אחד, לפעמים שניים או שלושה. התמונה העלתה עבורי שאלת מבחן מחזורית "מה תעשה?"

שוב ושוב התייצבתי מול אקדחי השוטרים מתוך הבנה שאסור לצעדה לעצור. קנה האקדח הצמוד לעיניי לא עצר בעדי. פעם אחת שמעתי: "בום!" האקדח ירה והכל נהיה חשוך. אותה תמונה עלתה שוב, ושוב השאלה: "מה תעשה?" התוצאה לא שינתה לי, נהגתי באותה הדרך.

צפייה במופע ה-Shen Yun

לניו יורק הגעתי ארבעה ימים לפני מופע ה-Shen Yun. בשלושת הימים הראשונים חוויתי באופן חריג עבורי את המצב הדמוני הקשה בו מתקיימת החברה כיום. הייתה זו בשבילי כמו הכנה לניגוד העצום מול כל האירועים שהתקיימו סביב הוועידה. הראשון שבהם, היה מופע ה-Shen Yun.

למופע ה-Shen Yun הגיעו מטפחים רבים מישראל. כשעלה המסך, תחושות קדומות ומוכרות עלו בי ודמעות ירדו מעיניי. סצנה אחת בה נזירים בודהיסטים קיפצו ושיחקו בשובבות, הרגשתי כאילו אני בעצמי על הבמה. לקראת סוף המופע, התחיל לעלות בי ספק האם חלק מהקטעים אינם גבוהים מדי עבור אנשים רגילים. זמן קצר לאחר הספקות, ראיתי מספר אנשים קמים ויוצאים מהאולם.

תדמית אנושית שווה כקליפת השום, כך שלא דאגתי לתדמיתי ובחרתי לשתף מטפחים עמיתים על תחושותיי מסופו של המופע. מטפחת אחת אמרה לי בפשטות שהמאסטר יודע מה שהוא עושה, מטפחת אחרת שיתפה אותי שבעיניה זה כמו לקרוא פעם ראשונה בספר "ג'ואן פאלון" מרגישים שזה טוב מאוד אבל לא מבינים את הרוב. מטפח נוסף, הזכיר לי את קטעי הווידיאו הרבים עם תגובות הצופים לאחר המופע.

מכיוון ששיתפתי את המטפחים שסביבי על ההחסרה בהבנתי, קיבלתי הבנות שונות שהשלימו אחת את השנייה ועזרו לי לשפר את ההבנה והשין-שינג בנושא ה-Shen Yun. באותו לילה באמצע שנתי, הופיע קטע מן המופע ממנו נפלט אור חזק ומיד הרגשתי אנרגיה חזקה מאוד בכל גופי. זו הייתה התשובה האחרונה שקיבלתי בנושא זה.

הפעילות מול השגרירות הסינית

לפעילות מול השגרירות הסינית בניו יורק הגעתי עם עוד ארבעה מטפחים. כשהגענו, החלק שממול השגרירות היה מלא במטפחים שתרגלו, ושורה חדשה של זוגות מתרגלים נפתחה לצד הרחוב. ניגשנו לסוף הטור והתחלנו לתרגל. לאחר מספר דקות, הרגשתי לא בנוח בגופי והחלטתי שאני בכלל מעדיף לשלוח מחשבות נכונות. יצאתי מהקבוצה וחיפשתי מקום לשלוח בו מחשבות נכונות מול השגרירות.

לאחר שהמקום היחיד שמצאתי היה ליד פח עם מוסיקה רועשת הבנתי שהרגשתי לא משנה, עליי להיות עם כל הקבוצה. כשחזרתי בדיוק התיישבו לשלוח מחשבות נכונות והיה מקום פנוי בראש הטור. מטפחת טיוואנית הזמינה אותי לשבת לצידה. זמן המחשבות הנכונות היה ארוך בהרבה מן הרגיל, ובסבב השני של שליחת מחשבות נכונות לאחר תרגול נוסף, עמדתי בפני מבחן.

אחת ההחסרות שלי בטיפוח היא נושא ישיבת הלוטוס במדיטציה, קשה לי לסבול זמן רב בישיבה עם רגליים משוכלות. במהלך שליחת המחשבות, החלו כאבים עזים ברגליים אך חשבתי לעצמי שמכיוון שאני יושב בראש הטור ואנשים רגילים רבים עוברים ומסתכלים אין עליי להפסיק. נלחמתי בכל כוחי עם התחושות עד שהרגשתי שהמאמץ עומד להכריע את כוחותיי.

אמרתי בליבי שאסור לי לוותר על אחריותי בהצלת אנשים חיים וביקשתי מהמורה עזרה. לאחר שביקשתי עזרה מן המורה, נפתח שער אליו נכנסה מחשבתי ושמעתי באזניי "אל תפקח עיניים" מאותו הרגע הכאב והסבל היו סביבי אך לא הפריעו.

לאחר הפעילות מול השגרירות דיברתי עם מטפח מתוך קבוצת המטפחים שחזרה למלון. בעבר, השיחות שלי עם אותו המטפח היו ברמת השטח אך הפעם הרגשתי כאילו פתחו איזה מנעול בלב ושיתפנו ברמה עמוקה וזמן רב. המטפח עובד כמנהל גם בפרויקטים של דאפא וגם בחייו האישיים, וסיפרתי לו כי אחד הדברים הקשים לי ביותר הוא שאחרים אומרים לי מה לעשות או שעליי להגיד לאחרים מה לעשות. בסוף השיחה עמו הרגשתי שזו לא שיחת העומק הראשונה שלנו וכי אנו מכירים כבר זמן רב מאוד. זה העיר אותי להבנה נוספת בטיפוח, שכולנו בחרנו להגיע לכאן לא רק כיחידים אלא גם כקבוצה ושהבחירות שאנו עושים וממקמות אותנו כוללות גם את הבחירות הקבוצתיות שאנו בוחרים בהן.

יום הצעדה

יום לאחר הפעילות מול השגרירות, נפגשנו מטפחים רבים מישראל במלון והתכוננו ללכת יחד לכיוון מקום הצעדה. מכיוון שהיינו כ-20 מטפחים הציעו שיהיה מטפח אחד שיוביל בראש ואחד שיהיה מאסף מאחור. המטפח ששוחחתי אתו יום קודם מיד אמר בקלילות: "אני בראש!" חשבתי לעצמי בשקט שעדיף שאני אהיה מאסף מאחור ומיד כשהסתיימה המחשבה, שמעתי את המטפח אומר: "אתה איתי מקדימה".

ההליכה בראש טור של מטפחים גרמה לי תחושת אי נוחות מאוד גדולה בגוף. המושג שעלה היה "מה פתאום מטפחים צריכים ללכת אחריי", וכל הדרך הרגשתי לא טוב עם העניין. המטפח שלצידי לעומת זאת היה חייכן ושופע אנרגיה ועשה זאת ללא כל קושי.

כשהגענו למקום הצעדה היה עוד זמן רב עד להתחלתה ומטפחת מישראל חילקה למטפחים כרזות שעליהן התנוססו תמונות של ספרי דאפא מהמדינות השונות עם כיתוב בשפת המדינה. מטפחים רבים חיפשו בשקיקה כרזה לטעמם ואני החלטתי לחכות בצד. קיבלתי את הכרזה שאף מטפח לא לקח, כיתוב בערבית ללא תמונה. מטפחת לצדי אמרה לי בחצי לעג שהכרזה ממש מתאימה לי והשבתי שכל כרזה של דאפא שאקבל תהפוך אותי למרוצה.

הקבוצה הישראלית מוקמה קצת אחרי התזמורת השמימית. נזכרתי בתמונה שהופיעה בפניי לפני הנסיעה לניו יורק והטרידה אותי המחשבה איך אצליח לעבור את כל המרחק כדי להיות בראש, כשיבואו השוטרים עם האקדחים לעצור את הצעדה. לאחר שתי דקות המתאמת הישראלית ומתאמת של הצעדה קראו לי אליהן. אמרו לי "מחפשים מישהו גבוה", "לך קדימה".

כך הוצבתי ראשון בצעדה לצד מטפחת סינית צעירה ומטפח קנדי והחזקנו יחד בדגל גדול עליו התנוסס הכיתוב: "פאלון דאפא", כשמאחורינו התזמורת השמימית. מקודם הייתה לי אי נוחות להיות בראש 20 מטפחים, כעת, הייתי בראש 6,000. בום, בום, בום – בום, בום, בום התופים הלמו בעוצמה בגבי ופתחו בפניי את שערי המבחן. עכשיו הייתי בחזית והתחלתי לראות סצנות בזו אחר זו.

בכל פעם הגיעה סצנה שונה מקודמתה ותשובתי הייתה בעשייה לא במילים.

שוטרים שחורים עם אקדחים שלופים עמדו מולי. "מה תעשה?" הייתה השאלה. לא היה לי ספק, אצעד לעברם ודבר לא יעצור בעדי. דבר לא יעצור מטפח דאפא של תקופת תיקון הפא. "ואם המטפחים שלצידך יברחו?" אמשיך לצעוד. "ואם אף אחד מאחוריך לא ימשיך אתך?" אמשיך לצעוד. "אם קרובי המשפחה שלך ינסו לעצור בעדך וכמה תחסר להם?" אמשיך לצעוד. "אם מישהו יקר לך ייפגע ליד ותצטרך ללכת אליו" אמשיך לצעוד. אני צועד לעבר השוטרים, קנה האקדח מול עיניי. בום! הכל נהיה חשוך. "מה תעשה?" אמשיך לצעוד.

בום, בום, בום – בום, בום, בום התופים הלמו בעוצמה בגבי ופתחו בפניי שערים אל השמיים. ברמתי, ראיתי מראות רבים. באחד מהם ראיתי שער של אור אל השמיים וברמתי המוגבלת, ראיתי את המורה יושב בגן עדן ומזמין אליו יצורים חיים. לאחר מכן הופיע המבחן הבא.

ליד המטפחת הסינית שלצדי הגיעה מטפחת סינית נוספת וראיתי שהן דנות ביניהן מי מהן אמורה לצעוד. את המטפח בצד השני הן הכירו אך הבנתי משפת הגוף שלהן ומבטן כלפיי שהן חושבות אולי אחת מהן תהיה במקומי. אז עלתה בי המחשבה מה יקרה אם יגידו לי לחזור אחורה והיה ברור לי דבר אחד: אהיה בדיוק איפה שהמורה יבחר שאהיה, זה המקום שבו ארצה להיות ושם אהיה שמח.

אחת המטפחות הלכה והשנייה פנתה אליי בעיניים טובות של מטפחת אך עם שאלה המציעה לי בחירה. "הצעדה תתחיל רק בעוד 20 דקות" אמרה, "אתה יכול בינתיים לעשות הפסקה וללכת לנוח." הייתי מוכן לעמוד שם גם שבוע והיה ברור שזה מבחן, הודיתי לה על התחשבותה והשבתי לה שאין לי צורך לנוח.

כשחיפשתי פנימה גיליתי שלושה היבטים למבחן. הראשון היה בדיקה לנחישות שלי, האם יהיה קל להסיח אותי מהתפקיד. ההיבט השני היה מדוע קיבלתי את המבחן, כשחיפשתי פנימה הבנתי שלקחתי הרבה מאוד הפסקות כתלמיד תיקון הפא – החסרה גדולה; וגם שהוסחתי בקלות מהמשימה ולא ביצעתי את תפקידיי עד הסוף. איך בתקופה כל כך חשובה אפשר לעשות הפסקות או ללכת לנוח? ההיבט השלישי היה השין-שינג של המטפחת שמולי: היה לה לב של החזקה להוביל בצעדה.

דקה לפני שהחלה הצעדה הגיעה אחת המתאמות ואמרה למטפחת הסינית "את נמוכה מדי! לכי אחורה!" והיא הוחלפה במטפחת הסינית השנייה.

לא הצלחתי לספור כמה מתאמים היו לצעדה וגם לא הצלחתי לספור כמה הוראות ניתנו לי, אבל גם מזה וגם מזה היו הרבה. אחד המתאמים נתן הוראות הליכה כמפקד: "שמאל, ימין, שמאל. שמאל, ימין, שמאל." בכל פעם שבאתי להניח את רגל ימין על הרצפה הוא היה מגיע וצועק: "שמאל!" וכשהנחתי את רגל שמאל על הרצפה הוא צעק: "ימין!" כך שנדרש ממני מאמץ מודע לא רק ללכת, אלא גם ללכת במתואם לכוונת המתאם.

המטפחת שלצידי הייתה האמצעית ותיקנה אותנו המטפחים בצדדים שנלך בקו ישר אחד איתה. כשהסתיימה הצעדה היא התנצלה שוב ושוב על כך שהיא הייתה צריכה לתקן אותנו. חזרתי ואמרתי לה שזה היה חשוב כי ככה הלכנו טוב יותר יחד, אך היא לא התייחסה והמשיכה להתנצל. בסוף החלטתי להתבונן פנימה וגיליתי שגם אני מתנצל המון, מה שקורה מחוץ לנו משקף אותנו כל הזמן.

כשהכל הסתיים עלה לי מיד קטע פא לראש מתוך "איכות מולדת" בהרצאה תשיעית בספר "ג'ואן פאלון":

"היה אדם עם איכות מולדת טובה. הטיאן-מו שלו נפתחה בבת אחת לרמה גבוהה מאוד. הוא ראה מראות רבים שאנשים אחרים לא יכלו לראות. הוא אמר לאחרים: "וואו, ראיתי פאלונים נופלים כמו פתיתי שלג על גופם של האנשים בכל האולם שבו הועבר הפא; ראיתי איך נראה הגוף האמיתי של המורה לי; ראיתי את ההילה של המורה לי, איך נראה הפאלון וכמה פָא-שֶנים יש". הוא ראה שהמורה לי נתן הרצאות ברמות שונות ואיך הפאלונים כיווננו את גופם של התלמידים. הוא גם ראה שבמשך ההרצאה הגונְג-שֶן[6] של המורה נתן הרצאה בכל רמה. בנוסף, הוא ראה את היפהפיות השמימיות מפזרות פרחים מסביב וכו'. זה שהוא ראה דברים יפים כל כך מצביע על כך שהאיכות המולדת שלו הייתה די טובה. הוא המשיך והמשיך ולבסוף אמר: "אני לא מאמין בדברים האלה"."

זה היה השיעור האחרון בשבילי מהצעדה, ההבנה שכל מה שראיתי וחוויתי בממד הזה או בממדים אחרים – קרה באמת.

ביום הצעדה התקיימה בערב פעילות בכיכר הטיימס סקוור אליה הגיעו גם מטפחים רבים. מטפחת סינית עמדה על במה ושרה בסגנון אופרה. קולה נשמע לי כל כך טהור וצלול שניסיתי להגיע לעומקו. עצמתי עיניי והקשבתי לקולה כשלפתע ראיתי שהכיכר מלאה בפרחי לוטוס בשלל צבעים. המראה כה נגע לליבי עד שדמעות החלו לזלוג מעיניי. אז התחלף המראה, ולפתע ראיתי יצורים חיים רבים מזמנים קדומים שחתמו איתי הסכם שכשאקבל את הפא אציל אותם. נמלאתי חמלה ופחד בו זמנית והדמעות זלגו עוד יותר.

ב"לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי" המורה אומר:

"לא משנה מה החיים האלו עושים עכשיו, הם היו, בהתחלה, אלים. הם ראו כמה מפחיד פה, אבל הם עדיין העזו לקפוץ ישר פנימה – הם העזו לבוא. מדוע? משום שהייתה להם תקווה בתיקון הפא ובדאפא, והם באו מתוך אמונה עמוקה. לא משנה איך הם מתנהגים עכשיו, אנחנו צריכים להסתכל איך היו הדברים בהתחלה ולהסתכל על ההיסטוריה שלהם – איך החיים האלו היו בעבר – ולעשות את המיטב שביכולתנו להצילם. זהו החוק הגדול של היקום, אחרי הכול, ועבור אינספור היצורים החיים, זו הזדמנות שקשה להשיג. היא כאן רק הפעם הזו, ואם הם יוכלו להישאר, הם יישארו; אם הם לא, אז הם ייעלמו לנצח. אז אני מרגיש שאנחנו צריכים להמשיך לעשות את זה ולהמשיך להציל אותם. אם האנשים שקיבלו את הפא היום לא היו אתם אלא אחרים, ואתם הייתם אלו בנסיבות האלה והייתם חלק מהאנשים הרגילים, חשבו על זה: האם לא הייתם ראויים לרחמים?"

לבסוף, התחלף שוב המראה ביצורים חיים הקשורים בעולמי שכבר ניצלו. הם שמחו, חייכו ורקדו. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי.

הוועידה ומפגש ה-Shen Yun

לאחר תשע שנות טיפוח עמדתי לראות את המורה לראשונה בממד הזה בזמן הוועידה. כל כך רציתי כבר לראות את המורה. לאחר זמן מסוים מתחילת הוועידה ורגע לפני שהמורה עלה על הבמה, עלה מטפח סיני על הבמה. הבטתי מרחוק וניסיתי להבין אם זה המורה או לא ופתאום שמעתי באזניי: "אתה אפילו לא יודע מי הוא המורה שלך" בלי שאמרתי דבר הסתובב לפתע מטפח שישב מלפניי ואמר ישר לעיניי "זה לא המורה. קרוב לוודאי שהמורה תיכף יעלה לבמה".

המורה עלה לבמה ולא הצלחתי לראות את פניו. כל מה שחוויתי מפניו היה אור חזק שסנוור אותי. לאחר מכן, התחלתי לראות, ברמתי, בפניו של המורה דמויות של מורים מהעבר. עד שלבסוף יכולתי לראות את פניו בממד הזה. הייתי חסר מילים ובליבי הייתה הכרת תודה עמוקה.

יום לאחר מכן, השתתפתי במפגש המתאמים של ה-Shen Yun, שעל האירועים שקרו בו שיתפתי כבר בפורום הלימוד הקבוצתי הארצי. בעקבות האירועים והשיתוף התעוררתי להבנה אחת מרכזית מהפא. בפגישת ה-Shen Yun שאלתי את המורה, בשם המטפחים בישראל, על הגעת ה-Shen Yun לישראל.

מדברי המורה התעוררתי לכך, וזוהי הבנתי בלבד, שההחסרה המרכזית שלנו כגוף אחד היא שאין לנו מספיק אמונה במורה. זהו פרויקט עצום להצלת יצורים חיים שדורש מאמץ גדול ושיפור השין-שינג הקבוצתי, אם נביט עליו מנקודת מבט אנושית אין לנו סיכוי להביאו.

ב"התקדמו יותר במרץ" בוושינגטון 2010 המורה אומר:

"אחרי שאמרתי את כל זה, אומר כמה מילים בדרך אגב. כלומר, אני אדבר על "מה שהמאסטר רוצה, זה מה שאנחנו נעשה". למען האמת, לפעמים הפה שלכם יגיד שכל מה שהמאסטר רוצה זה מה שאתם תעשו, אבל ברגע שזה מגיע לנסיבות אמיתיות בחיים, אתם עושים לעצמכם בלא יודעין הנחות. תמיד יש לכם את הדעות שלכם על דברים, ואתם חושבים שהדעות שלכם מתאימות למציאות שלכם ולנסיבות שלכם. אבל זה לא נכון. אל תשכחו: התקופה הנוכחית של ההיסטוריה נשמרה לתיקון הפא, וניתנה לתלמידי הדאפא להציל יצורים חיים ולהשלים את עצמם. זה לא כה פשוט כמו שאנשים מדמיינים עם חשיבה אנושית."

לאחר פגישת ה-Shen Yun היה ברור לי ולמטפחים רבים נוספים ה-Shen Yun צריך להגיע לישראל. להבנתי, הצד המואר שלי, ראה לזמן קצר שזה אפשרי ושאנחנו יכולים. כששיתפתי בכך מטפח עמית, זה הפך להיות ברור לשנינו והתרגשנו מההבנה והמעמד. מטפחים רבים שיתפו בהרגשה דומה.

כשחזרנו לארץ דברים השתנו, חזרנו לאשליה. לכל מטפח, לצד האמונה, עלו הספקות וההחזקות שלו. למספר מטפחים מצומצם ה-Shen Yun אינו פרויקט של הצלת יצורים חיים, זה דורש מכולנו כגוף אחד להרים את השין-שינג ולהאמין במורה עם כל הלב עד הסוף.

כשהיינו בשדה של הפא, בניו יורק, זה היה ברור וצלול שעלינו להביא את ה-Shen Yun לארץ. כשחזרנו, עלו הספקות. מה שהיה שם היה אמיתי, מה שקורה כאן – מזויף.

חשוב עבורנו, המטפחים בתוך אשליה, ללמוד את השיעור של האדם שראה וחווה דברים רבים מהפא אותו המורה מזכיר בנושא "איכות מולדת" בהרצאה תשיעית בספר "ג'ואן פאלון":

"זה שהוא ראה דברים יפים כל כך מצביע על כך שהאיכות המולדת שלו הייתה די טובה. הוא המשיך והמשיך ולבסוף אמר: "אני לא מאמין בדברים האלה".

אני מאמין.

במבט לאחור, הוועידה והאירועים סביבה זימנו לי הזדמנויות רבות לשיפור השין-שינג ועלייה ברמת הטיפוח ואני יכול להגיד בלב שלם שלפני הנסיעה לניו יורק ואחרי הנסיעה מניו יורק אני פשוט לא אותו המטפח.

תודה לך מורה יקר.
תודה לכם מטפחים יקרים.