התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

מורה נכבד שלום

מטפחים יקרים שלום,

אני מטפחת כ-6 שנים, וחיה במזרח הרחוק כבר שנה. ההתנסות שאני משתפת בה נובעת מרמת הטיפוח שלי ומהמצבים שחוויתי בשנה האחרונה, שהם כולם מהשנה האחרונה, ושונים לחלוטין ממה שהייתי וחוויתי בטיפוח שלי בארץ המוצא שלי.

מעולם לא ישבתי ובאמת כתבתי התנסות ארוכה כל כך לקבוצת מטפחים, והנה דווקא בפעם הראשונה זו התנסות כל כך מורכבת וארוכה שבעודי כותבת אותה יש לי מין חוסר בטחון איך להביא את כל הדברים.

אני לא יודעת מי מכם יודע ואם כן עד כמה יודע, על המצב בהונג קונג. אבל הוא כל כך מורכב, וכל כך מסובך, ואפילו, יש האומרים, מטורף, שאני רוצה לנסות ולהעביר את התהליך האישי שלי אותו אני עוברת בתוך כל הדבר הזה. אינני יודעת אם בסוף ההתנסות אצליח לתרום לכם או להראות לכם בבירור על איזשהו הישג אישי שלי אבל אני בטוחה שאצליח לקחת אתכם למסע לא קל של אימות הפא בתוך תוכי הרשע, אשר במהלכו בהחלט עברתי הבנות, שלבים וירידות, שבסופן גם עליות, בטיפוח האישי שלי. ומכאן נקרא לזה "התנסות".

מתוך יסודות להתקדמות במרץ 2 – "כפייה לא יכולה לשנות את לב האדם"

"בגלל שהרוע, שנשאר בתיקון הפא בזמן הנוכחי, ראה את האמונה הנחושה של תלמידי הדאפא הבלתי ניתנת לשינוי, הוא השתגע ואיבד את הרציונל שלו. למרות שתלמידי הדאפא אינם מתערבים בפוליטיקה ולא מייחסים חשיבות לכוח האנשים הרגילים, הרדיפה מצד הרוע בסין, שמתעלמת מהתוצאות, תגרום לחוסר אמונה מוחלט כלפי המפלגה והנהגתה ולאי צייתנות כלפי השלטון מצדם של האנשים. כלי התעמולה המפיצים שמועות לא יכולים לרמות עוד את לב האנשים, כי באותו הזמן שהרוע רודף את הדאפא, הוא תכנן גם שתוך כדי המבצע, ראש המפלגה הנוכחי יהרוס בעצמו את המפלגה ושלטונה מבפנים. זה מה שאלה שנשלטים ואנשי העולם לא יכולים לראות בבירור. התוצאה הנובעת מהכעס האישי של הפרט הופכת להיות ההכרח שאי אפשר להימנע ממנו. במהלך הרדיפה הזאת אנשי העולם יראו ביתר בירור את כל מה שהרוע עושה; תלמידי הדאפא יהיו עוד יותר רציונליים ועם ראש בהיר, מתקרבים לקראת השלמות הכבירה עם נחישות ועם בגרות בטיפוח-תרגול."

הרוע אכן השתגע ואיבד את הרציונל, אך בסופו של דבר אנחנו רואים כיצד מתפתחת לה פה חוסר אמונה במפלגה ובגופים אחרים שמייצגים אותה, אנו רואים את כל הפגנות הענק שאנשי הונג קונג עושים כנגד המפלגה בכל הזדמנות אפשרית. אנו רואים כיצד מתוך כל הרוע הזה שבו אנו נמצאים כיום ואיתו אנו מתמודדים, אנשי העולם רואים בבירור את כל מה שנעשה איתנו כאן, ואנו אכן נעשים יותר ויותר רציונלים ועם ראש בהיר. אני יכולה לומר שאני אישית גם בדרך…

בתחילת חודש יוני השנה, החל ארגון מסוים בהונג קונג להוות לנו הפרעה במרכזי הבהרת אמת שלנו. האתר הראשון בו הם התחילו היה קרוב לאזור בו אני גרה. ממש מול תחנת הרכבת הגדולה, עם המון שלטים גדולים שלנו ומתרגלים שמחלקים חומרי הבהרת אמת. באותו היום הגיעו אנשי הארגון הזה בהמוניהם, כבר מהתחלה היתה להם גישה לוחמנית ומאוד לא נעימה, הם תלו שלטים גדולים ממש ליד אלו שלנו, שלטים שמסבירים על "כתות רעות" ועל כמה שהונג קונג צריכה להתנגד לכך וכו'. כבר מהיום הראשון הם הניחו רמקול קטן ממש ליד הרמקול שלנו ששידר את "תשעת הדיונים" מתוך טלוויזיה. הרמקול שלהם, שהפך לגדול עם הזמן דיבר על כתות רעות, הסביר מה זה, וממש צעק בדיוק כמו הרמקולים הגדולים ששידרו במהלך "מהפכת התרבות הגדולה", והאשים ללא שום ידע מוקדם או בסיס, פשוט מין צעקות של אישה שאומרת מה זה כת רעה, מה המאפיינים של הקבוצות האלה, וכמה שצריך ל"נקות" את הונג קונג מהדברים האלה כי "הונג קונג היא הבית שלנו" וכי "אנחנו צריכים להתאחד כדי להגן עליה" ומכאן שיש לגרש את כל הדברים האלה מתוכה. *( מתוך לימודי המעמיקים באוניברסיטה ולא רק וכן סרטים דוקומנטים והרבה חברים סינים שיודעים על התקופה, יש לי ידע לא מבוטל על הנושא ואותו אישה שצעקה את הדברים האלו נשמעה לכולנו שם כמו מישהי שהרגע יצאה משנות ה-50 של מאו בסין והגיעה לפה לשדר בהונג קונג את אותם האשמות בלתי מובנות או מבוססות). הצעקות היו נוראיות, התוכן היה רדוד וסתום ושודר שוב ושוב ושוב בשתי שפות, קנטונזית ומנדרינית,

אם לומר בפשטות, זו היתה שטיפת מוח טהורה, גם לעוברים ושבים וגם לנו המטפחים שנמצאים שם.

הבנו שהם לא מתכוונים לזוז משם, ושברגע שאנחנו נזוז הם פשוט ישימו את כל שאר הכמות האדירה של השלטים המזוהמים שלהם במקום שלנו ויבטלו מהיסוד את קיומו של המרכז להבהרת אמת שם.

ומכאן שיש להישאר, בדיוק כמוהם, 24 שעות, 7 ימים בשבוע. וכך היה, יום ולילה מטפחים חיו שם ברחוב במשמרות, ביום שולחים מחשבות כל כמה דקות ומסלקים את הרוע השטני הזה משם ובלילה לומדים כל הלילה, מבצעים את התרגילים כדי לא "להירדם בשמירה" ושולחים מחשבות שוב, כל שעה עגולה. במשך כל הזמן הזה, הקבוצה של הרוע תמיד שם, אם זה ביום, הם היו נכנסים לתוך מבנה התחנה לשבת תחת המזגן הנעים ולצפות בנו ובשלטים שלהם ובלילה הם היו פשוט יושבים על המדרכה מולנו עם מחשבים או טלפונים משחקים להם במחשב וצופים בנו או בשלטים שלהם. הם היו חייבים להיות שם, בהונג קונג אם אתה תולה משהו ועוזב אותו זה נחשב כזבל וכל אדם יכול לבוא ולסלק את זה או אפילו לקרוא למשטרה ולדרוש להעיף את זה כך שהם היו חייבים להיות שם.

בתוך כל הדבר הזה, מצבי האישי בטיפוח היה בהחלט בהחלט הרבה יותר טוב ועמיד מזה שהיה בארץ, בזכות ההשפעה של היותי בהונג קונג – אם זה מבחינת הסביבה, המטפחים, הלימוד, האין סוף פעילויות שיש לעשות פה, העיתון, המצעדים ועוד הרבה, אז כן בגדול הייתי הרבה יותר "מטפחת" במהות שלי מאשר בארץ אבל, עדיין בזמן זה בו התחילה ההפרעה הזאת, באופן יחסי למצבי הנוכחי לא הייתי באמת חרוצה ונחושה כמו שמטפח בתקופה זו צריך להיות. והדבר הזה הכה בי. והכה בי חזק.

לא האמנתי, לא תיארתי לעצמי שיכולה להיות הפרעה בסדר גודל שכזה, ברשעות שכזאת, ובגלוי כל כך. זה נגע בי עמוקות ואפילו הכעיס אותי, מיד הרגשתי שאני רוצה לצאת ולעשות משהו! להילחם בזה ולהפסיק את זה!

צצה בי מן נחישות כזאת שלא ניתן להסביר במילים, תחושה בלבד. התחלתי להגיע למקום על בסיס יומי. לא רק יומי אלא גם לילי, אז כבר לא הייתה לי עבודה כי עזבתי את החברה בה עבדתי ולכן היה לי יותר זמן פנוי. הייתי מגיעה כמעט יום יום, יושבת שם עם המטפחים על הרצפה, הם ארגנו שם מין כיסוי לשבת עליו וכולם היו שם. תמיד. בין הקלטה אחת לשניה, שולחים מחשבות, לומדים, או מתרגלים. אוכלים בחוץ, ישנים בחוץ, והכל בחוץ.

זה היה שלב מאוד מיוחד גם בטיפוח שלי ביני לבין עצמי, פתאום החיים התהפכו וכלום לא היה רגיל יותר היום הפך ללילה והלילה ליום, הרגשתי שאני עושה משהו למען מטרה נעלה, הרגשתי חזקה, אמנם המצב עצמו לא עשה אותי חזקה, להיפך הרוע הזה שאב אותי והקשה על בסיס יומי בכל מחשבה ופעולה ובכל פעם שהייתי רואה את השלטים האלה או את האנשים שמאחוריהם, אבל בכל פעולה למען הפא, פעולה של הגנה, הרגשתי שאני חזקה, עם נחישות שלא הכרתי בי קודם.

היה חם, היה קשה, היה מעיק, ויותר מהכל, הרוע סבב אותנו מכל עבר ולאנשים שונים היו הבנות שונות של המצב. לא ידענו איך לאכול את זה. למה זה קרה לנו? למה דווקא לנו פה באזור הזה? בואו נסתכל פנימה..וכולי וכולי.

היה יום אחד שהגעתי למקום והתיישבתי ללמוד את הפא עם מטפחים, איך שהתיישבתי ובאתי לפתוח את הספר, בכלל מבלי שתכננתי או הבנתי איך זה קרה, התפרצתי בבכי עז ממש ללא שום שליטה, ההקלטה הנוראית הזאת שהכפישה והכפישה והכפישה בצעקות מטומטמות ללא סוף שוב ושוב פשוט גמרה אותי מבפנים וכילתה את כוחי. הרגשתי שהמוח שלי נשטף בכל הרוע הזה ונשמתי מתייסרת בכאב. הוצאתי את מה שהייתי צריכה להוציא ממני וזהו זה הפסיק והתחלנו ללמוד. זה היה כמו מין רגע כזה שפשוט היה חייב להיות, כאילו שלא אני החלטתי עליו.

עם הזמן המצב נהפך לבלתי נסבל, כל הסיפור הגיע למדיה ולא רק שלנו, הימים המשיכו להיות חמים ולחים כל כך, הלילות היו ארוכים, אבל כולם היו שם לעזור. הגיעו מטפחים מכל מיני מקומות כדי לשבת שם ולשלוח מחשבות. במהלך הזמן היו לילות בהם הייתי בבית מבלי שום אפשרות להירדם. ההקלטה של האישה רצה לי בראש, הגעתי למצב שידעתי כבר בעל פה את כל המילים שהיא אומרת, הראש שלי כבר הריץ את זה לבד ולא נתן לי מנוחה. ככל שהמצב החמיר הרגשתי שאני רוצה יותר לעזור ויותר להגן. להגן על המטפחים ששם, להגן על מה שהם עושים שם, להגן עליהם ביום ובלילה, להגן על הפא ושאף אחד לא יעז להכפיש אותו או אותנו. איך אפשר ככה?? היה לילה בו הגעתי לשם ופתאום החלטתי ללכת ולדבר עם הנערים ששמרו על המקום. הם ישבו שם עם מחשבים על הרצפה ומדי פעם זרקו מבט לעבר השלטים. ניגשתי אליהם עם "תשעת הדיונים" ועוד כמה דברים, לאחר כמה מילים שהעברנו, הבאתי להם את החומרים ועזבתי. בלילה למחרת דברנו קצת יותר ובלילה שלאחר מכן כבר ישבנו ודברנו הרבה ניסיתי להגיע אליהם בגישה אחרת , הם היו מאוד חסומים בהתחלה ולא שיתפו ביותר מדי מידע, אבל עם הזמן הצלחתי להוציא קצת יותר וכבר הבנתי מיהם ומאיזה ארגון הם באים, מה הם עושים ולמה, לא הפסקתי להבהיר להם את האמת ולהסביר להם שהם חייבים להפסיק לקחת בזה חלק ולשתף פעולה עם הרוע. אחד מהם היה סגור יותר ועמד על שלו, הוא ניסה בדרכים הכי ידידותיות שלו להסביר לי את ההשקפה שלו ולהיות חבר עד שזה הרגיש לי חולני מדי וזה הפסיק. השני דווקא קיבל ממני דברים כל לילה רק לא לקח אותם הביתה אלא קרא ומסר לי חזרה, הבנתי שצופים בו. במהלך הזמן שדברנו הבנתי שהוא מבין את החומרה של העניין, את החומרה של הרדיפה, הבנתי שמשהו לא רגיל בו וייתכן שהוא לא באמת כולו משם, מתוך הארגון המרושע הזה, במהלך הזמן גם הצלחתי לקבל ממנו יותר ויותר מידע.

במהלך הזמן דברנו יותר ונשארנו בקשר, הסברתי לו המון על הפא, על מה זה הדאפא, אפילו קראתי לו לראות את אחד המצעדים שלנו שהיה במקביל למצעד של אנשים רגילים בהונג קונג שהוא לקח בו חלק. לראות את היופי של הדאפא, של היצירה של המטפחים, של המוזיקה השמימית ושל הטבע הנכון והיפה של אנשים שמטפחים בשיטה. הבנתי בשלב כלשהו שהוא בעצם משתייך לקבוצה דמוקרטית גדולה ושהוא ממש חלק ממנה, לא רק אידיאולוגית אלא גם מעשית, עוזר להם בפעילויות וכולי, פתאום הבנתי איך זה שהוא קרא את כל הדברים שהבאתי לו. הוא הסביר לי שהוא שם כדי לראות, כדי להבין, וכולי. מין סוג של "חוקר" שבודק את כל הצדדים. כמובן שלא חשוב מה, היה לי לא טוב עם ההבנה שהוא עדיין שם לוקח בזה חלק אבל היה יום בו הוא כבר לא יכל להיות שם ואמר לי שכנראה הבינו שיש לנו קשר כי ראו אותי תמיד מעבירה לו דברים או מדברת איתו, כך שכבר לא נתנו לו ללכת לשם. הסיפור הספציפי הזה עם אותו אדם הוא לא פשוט ולא קצר. אבל אם להתייחס לחלק החשוב ביותר בו הוא שהבנתי שממצב בו הוא לא ידע מה זה הדאפא, לא חשב שזה טוב או לא הבין כלל את האמת, הוא הגיע למצב של הבנה שאיפשרה לו להינצל. אותו אדם מחזיק כיום בבית כמה ספרים של דאפא, הוא גם הספיק לקרוא איתי כמה פעמים. אני לא אומרת שהוא מטפח – ממש לא, אבל היה מדהים לראות את התהליך של מעבר מבן אדם שלא יודע כלל ואפילו טוען דברים לא נכונים למצב של התעניינות בקריאה של הפא וכולי.

הימים חלפו והרוחות המשיכו להיות מתוחות באזור, היו התנכלויות מצידם כלפינו ומטרתם האחת והיחידה היתה להוציא לנו את הרוח מהמפרשים. הם היו מגיעים עם מצלמות, מתגרים בנו או אומרים או עושים דברים כדי להוציא אותנו מהשלווה ולצלם מיד באותו הרגע ואז לפרסם ולומר "הנה תראו הם משוגעים, הם איבדו כל היגיון" וכולי..

ממש דרך מרושעת ושטנית שהם אימצו לאורך כל הזמן. הרגשתי שככל שהם מתחרפנים, לי נהיה יותר כוח, ואני נעשית יותר ויותר נחושה. היה יום שהגעתי למקום כדי לתרגל. עמדתי מאחורי השלטים שלנו ממש צמוד למקום בו מתחילים השלטים שלהם (במקור גם המקום הזה היה שלנו והם השתלטו עליו) לאחת הבחורות מהארגון ההוא לא היה מתאים שאני עומדת שם לתרגל כי בעיניה זה היה המקום שלה, והיא התקרבה אלי וסימנה עם היד (לא הראיתי להם שאני דוברת השפה כדי שלא יתקשרו איתי) היא עשתה תנועה של "זוזי מפה". הם תמיד היו מגיעים במין כוחניות שכזו עם המון שנאה בעיניים והרבה הצגות של כוח. ללא נחישות היית יכול לעוף רק מהאנרגיה הרעה שיצאה מהם. הלב שלי קצת רעד אבל החלטתי לא לזוז לא משנה מה יקרה, עצמתי חזרה את עיני עם חיוך על הפנים והמשכתי לתרגל. לא עברו כמה דקות והבחורה חזרה עם המשטרה. זו היתה הדרך שם של כולם להתמודד אחד עם השני, לקרוא למשטרה. כמובן שללא בלגאן או צעקות עשיתי מה שנאמר לי לעשות אבל עם ידיעה ברורה שזה לא מתוך התרפסות או סליחה אלא ממקום אחר לגמרי. לאורך כל הדרך שם הסברנו תמיד למשטרה שהייתה במקום מה הולך, הם הבינו את המצב רק שלאט לאט גם הם התפלגו להם לשני צדדים. ממש ראינו את זה קורה..

עברו כמה שבועות כאלה וההפרעה צמחה לה לעוד מקומות בהונג קונג. מטפחים התחילו לרוץ ממקום אחד לשני לעזור, מטפחים רבים מטייוואן התחילו להגיע על בסיס קבוע כדי לתמוך בנו והארגון המרושע התחיל להשתגע לחלוטין ולאבד כל שליטה וצלילות לגמרי.

הם שינו את כל השלטים שלהם לכאלה שמדברים בגנות השיטה, בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן הם העיזו לרשום את שם השיטה במפורש (דבר שלא חוקי בעליל בהרבה מדינות, וכך גם פה בהונג קונג) יחד עם המילים- כת רעה, או היו שלטים שהזכירו את שמו של המורה וליד זה כתוב שהוא מבוקש ויש לעצור אותו וכולי, או קריאות גנאי למתרגלים מטייוואן לעזוב את הונג קונג ולחזור למקום שלהם, או שלטים שקראו לתושבי הונג קונג להתרחק מאיתנו ולהוקיר את חייהם וכולי, ממש רוע ברמות שעוד לא ראיתי מעודי. זהו. זו הנקודה בה נשברתי, ולא רק אני, כבר לא יכולנו לשאת את זה היינו יושבים בין, על, מתחת וליד כל השלטים האלה יום יום, ועד היום למען האמת. היה מקרה אחד בו הם הניחו לנו שלט מהסוג הזה ממש מול העיניים שלנו בשטח שהיו אמור להיות שלנו אחרי שהמשטרה חילקה את האתר לשניים באמצעות חבל. כחלק מהניסיונות שלהם לגרום לנו "להתפוצץ" להם מול העינים הם הניחו לנו שלט ממש בתוך "החלק שלנו" שאומר שהשיטה שלנו היא כת רעה.

הגעתי למקום יום אחד וראיתי את כל המטפחים המסורים, אנשים יקרים ומבוגרים שממש חיו שם כל התקופה הזאת פשוט לומדים את הפא, אוכלים, שותים, הכל בתוך כל הדבר הזה, די לא יכלתי עם זה יותר והכל עלה לי לראש, לא הבנתי איך ייתכן שאנשים מדהימים כל כך מטפחים יקרים מזהב של הדאפא ישבו בתוך כל הזוהמה הזאת. לא אמרתי דבר והלכתי בשקט לתחנת משטרה שהיתה באזור וכבר הכירה אותי ואת כולנו…

זה היה כבר הרגל קבוע שלי, כל פעם שמצאתי את עצמי בדרך למשטרה עם תלונה כלשהי, הייתי שולחת מחשבות נכונות בדרך לשם, כשהייתי שם, בזמן השיחה עם השוטר ובחזרה עם המשטרה למקום שלנו. הכל היה תוך כדי. ידעתי שיש להם קשרים עם המשטרה מה שהקשה עלינו עוד יותר כל ניסיון תקשורת איתם עד שלפעמים הם היו צועקים עלינו כמו חיות.

הצלחתי לחזור עם שוטר ולהסביר לו את העניין, הוא גם עזר לי להוריד להם את הווליום בהקלטה שלהם שתמיד שמו על מקסימום וואליום עד שאוזנינו היו מתפוצצות ואף אחד לא היה מצליח לשמוע את "תשעת הדיונים". הכל היה משחקים של לשגע אותנו, וכשהיו יודעים שאנחנו הולכים לקרוא למשטרה הם היו רצים להנמיך את הווליום וכשהיו הולכים הם שוב היו מגבירים וחוזר חלילה… השוטר הורה לה להוריד משם את השלט הזה שישב לנו מול הפרצוף ולכולם רווח והם אמרו שטוב שעשיתי את זה. מאותו רגע הבנתי שהפרצוף המערבי שלי בולט ומהווה השפעה כלשהי על הבהרת האמת לא רק במצעדים ובפעילויות אלא גם יכול לתרום מאחר והוא מתפרש לגמרי אחרת אצל אנשים כמו שוטרים או שאר אנשים רגילים, או חברי הארגון הזה שעם כמה מהם כבר דברתי, הרבה יותר מאשר אותם מטפחים מבוגרים שהיו יושבים להם במרכזים והיו נראים להם כפשוט סתם אנשים מבוגרים שאין מה להתייחס אליהם. ההבנה הזאת חיזקה אותי עוד יותר, לא חלילה במובן של לב של התפארות אלא לגמרי עזר לי להבין שאני צריכה לנצל את זה ולעמוד על שלנו כשפוגעים בנו. פוגעים בדאפא שלנו.

ההפרעה הזאת עם הזמן התפתחה למשהו שנגע בי באופן אישי, היא לקחה אותי לכל כך הרבה מקומות בלב. היא העיפה אותי, הורידה אותי והעלתה אותי. אבל אל תדאגו, בסוף היא רק העלתה אותי…

היו ימים בהם הייתי עוברת ליד, כי זה ליד הבית שלי אז כל פעם שהלכתי לתחנה הייתי רואה את כל השלטים העצומים האלה והשם של המורה שלנו עליהם כאילו היה זה אדם רגיל כאילו היה זה פושע!! כך הם העזו להציג את זה ואפילו שמו שלטים עם תמונה שלו זה החליש אותי והייתי בוכה המון. כל פעם ששלחתי מחשבות נכונות ועד עכשיו, אני מוסיפה חלק "להשמיד ולסלק את הכוחות הישנים ששולטים מאחורי גבם של האנשים מהארגון הזה וגורמים להם לעשות את מה שהם עושים", ודמעות יורדות לי מהעיניים. פשוט לא מסוגלת לסבול את המחשבה הזאת ואת המראה הזה. המורה שלי, עליו אני סומכת בוטחת מאמינה בכל רמ"ח איבריי והולכת בדרכו לקראת אלוהות מוצג פתאום כך לעוברים ושבים כאילו היה זה… אני לא יכולה לומר את זה.

ככל שהרדיפה מצדם – שהיא בעצם רדיפה של המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) כי זה ארגון שמקושר אליהם ישירות – התחזקה, כך התחזקתי גם אני והאמונה שלי נעשתה חזקה יותר והפעולות שלי, כך לפחות אומרים חבריי לטיפוח, נעשו חזקות יותר.

היה לילה בו קבלנו הודעה שהארגון הגיע למקום נוסף ממש על הגבול עם סין ושם הוא עשה את מה שעשה בצורה הכי אכזרית וקשה שיש ותלה שלטים בגובה עשרות מטרים ללא סוף והגיע עם סכין אפילו כדי להפחיד מטפחים ששם, הגיע עם אין סוף מצלמות והכול מתחת לאף של המשטרה, אבל שם זה כבר לא משטרה – שם זה כבר סין, השוטרים שם שייכים לסין וכלום לא אכפת להם, לא רק שלא אכפת להם הם גם עומדים לצד הרוע לא לצידנו.

השעה היתה מאוחרת בלילה ועמיתה שלי ואני החלטנו לנסוע אחרי שקבלנו טלפון לבוא לעזור. הנסיעה ארוכה ולא קלה בכלל, היו לנו המון הפרעות בדרך, היינו צריכות לעבור דרך ערים מאוד לא נעימות עם המוני עיניים של גברים שבהו בנו וכאילו אכלו אותנו בעיניים, טעינו בדרך כמה פעמים, עלינו על מוניות שלא ידעו לאן בדיוק לוקחות אותנו וכל הדרך הלב שלנו במתח, מתח שנבע מכל המצב הרגיש הזה, מתח של שתי בנות שנוסעות בלילה לגבול סין עם מחשבות נכונות ונחישות לא רגילה. כל הדרך הבהרנו את האמת לנהגי המוניות שלקחו אותנו. (עם כל הטעויות שעשינו היו לנו כמה כאלה…) הגענו למקום אחרי מסע לא קל וכולם היו שם בבלגאן אחד גדול, כל אחד מצלם את השני, כל אחד עם מתח בעיניים של מה יהיה, ומהצד השוטרים שרואים כל מה שקורה אבל לא עושים כלום בעניין.

עם כל ההופעה החסונה של מנהל הארגון הזה שגם היה שם ושל שאר העובדים שלו, לא פחדתי ולא נרתעתי הרגשתי חזקה ועם ביטחון ואמרתי לו כמה מילים. הם היו נראים כולם כל כך קטנים, בכלל לאורך כל הדרך ככל שעבר הזמן והבנתי שהם פשוט עובדים עבור כסף, הרבה כסף שמגיע מתוך סין, הם נעשו קטנים בעיני ומעוררי רחמים והאמונה שלי והנחישות שלי התחזקו יותר ויותר. נשארנו במקום עד לרכבת האחרונה לא לפני ששלחנו מחשבות כמה פעמים לנקות את האזור.

יש מקום נוסף שגם הוא מרוחק למדי מהמקום שבו אני גרה אבל הייתי הולכת לשם פעם בשבוע ללמד אנגלית בבית של מטפחים ומיד אחרי זה היינו הולכים יחד למרכז שם כדי לעזור, כי גם לשם הרוע הגיע. הם ממש הורידו את השלטים שלנו ושמו את שלהם. האזור כולו די ענק, אבל לא נשאר שלט אחד שלנו והכל הוקף בשלטים של הרוע כשבצד יושבות כמה בנות וצועקות את שם השיטה שלנו ושהיא כת רעה וחוזר חלילה. כך כל היום ליד אלפים של מקומיים ותיירים שעוברים במקום. אזור גדול מאוד ותיירותי. הם פשוט זיהמו שם את כולם. הגעתי לשם וראיתי שני מטפחים עומדים תחת השמש הקופחת ומחזיקים בידיהם בשני צידי שלט "פאלון דאפא טוב" כי זו היתה האופציה היחידה פשוט לעמוד שם ולהחזיק ב"משמרות". בשמש, בגשם, ברוח לעמוד ולהחזיק. תמיד. זה כבר היה הנקודה ששברה אותי ושאלתי אותם איך זה הגיע למצב הזה. ואיפה המשטרה בכל זה, הם ענו ששוטר שעבר במקום וראה את זה אמר להם בקלילות "טוב נו אז גם אתם תעשו אותו דבר ושימו את שלכם על שלהם". כמובן שהם לא עשו זאת כי תשובתו היתה לא רציונלית ודבר כזה היה מביא לבעיות. החלטתי ללכת לחפש את תחנת המשטרה באזור ולשנות את זה כי לא ייתכן שמטפחים יסבלו ככה כשהם מבהירים את האמת, לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יזדהמו.

אני ועוד מטפח צעיר שהיה התלמיד שלי לאנגלית ורצה לבוא איתי לעזור הלכנו עם מחשבות נכונות כל הדרך הארוכה עד לתחנת המשטרה, נכנסתי מבלי לדעת לאן ומבלי לתאר לעצמי עד כמה קשה יהיה לצאת…

לא אפרט את כל השיחה הארוכה והמפרכת, אבל אומר שאלו היו שעתיים שנראו כמו נצח שבמהלכן פשוט חשתי כיצד הרוע שולט בהם. ושוב אציין את הציטוט מ"יסודות להתקדמות במרץ II" בנושא:

"בגלל שהרוע, שנשאר בתיקון הפא בזמן הנוכחי, ראה את האמונה הנחושה של תלמידי הדאפא הבלתי ניתנת לשינוי, הוא השתגע ואיבד את הרציונל שלו".

ראיתי איך הם איבדו כל טיפת הגיון, הם הגיעו פשוט לדרגה מגוחכת, וכל הדברים שהם אמרו היו נטולי כל היגיון או אפילו אנושיות. הם היו לגמרי מוסתים לצד של הרוע ועוד דיברו איתי על להיות רציונלית. הם התגודדו כולם לידי כאילו הייתי כמה אנשים ולא אחד, הם הרימו את הקול, ניפחו את החזה, באו עם דרגות כאלה ואחרות, הם שאלו וחקרו וכל הזמן הזה ניסיתי להישאר הכי רגועה שיש, למזלי ידעתי שאין לי כל חובה למסור את פרטיי האישים ולמרות כל ההפצרות והניסיונות האין סופיים לא מסרתי כלום. ראיתי שאין שום סיכוי לקבל עזרה מהם, לא רק שהם לא הבינו או נתנו לי לדבר ולומר מה שבאנו לומר במקור, אלא שהם גם צעקו את השטויות שלהם והזיקו גם לעצמם עם כל מה שהם עשו לנו.

אני חייבת להבהיר שאנחנו לא סומכים על המשטרה כדי שיעשו את העבודה בשבילנו. ברור לנו לגמרי שרק מחשבות נכונות יעשו את זה, ואכן יש מתרגלים ששולחים בקביעות מחשבות נכונות באתר הזה, אבל חייבים להבין שהמשטרה בשלב הזה היא חלק בלתי נפרד מהסיטואציה, כי כאשר אנשי הארגון מתגרים או עושים דברים לא חוקיים, אז המשטרה היא הכתובת שלנו בממד הזה שאנחנו פונים אליה להתמודד עם אנשי הארגון הזה. העזרה שרציתי זה שיבוא אתי שוטר ויגיד להם שזה לא חוקי מה שהם עשו עם השלטים. ורציתי שהשוטר יראה את מה שהם עושים. אני יכולה לעזור לשוטר בעזרת הבהרת אמת ומחשבות נכונות לעשות את מה שהוא צריך לעשות בממד הזה.

כשכבר רציתי ללכת בעצמי כי ראיתי שזה לא מוביל לשום מקום, זה כבר לא היה אפשרי והם לא נתנו לי ללכת אלא הכריחו אותי לבוא איתם במכונית משטרה. כל כך הרבה שוטרים! הרגשתי כאילו אני מובלת כמו פושעת וכל הדרך חזרה למקום רק שלחתי מחשבות שהכול יהיה בסדר ושהם ישתחררו מהטמטום שבו הם נמצאים. הם הביאו אותי לשם ושוב נחשפתי לרמות השחיתות וגם הבורות שעטפה אותם. התשובות שלהם והעזרה הגלויה שלהם לצד השני פשוט היממו אותי וחיזקו לי את ההבנה שהם פשוט משתפים איתם פעולה, ושלנו המטפחים אין מה לפנות אליהם יותר כי אין עם מי לדבר. מה שכן הבחנתי לאורך כל הדרך וגם לאורך התחקיר הארוך והמייגע שהם עשו לי בתחנה זה שלא משנה כמה הם הראו חוזק, לא משנה כמה חזק הם דיברו וכמה כוח הם ניסו להפגין, ככה ביחס הפוך נעשיתי יותר ויותר חזקה, ככה הם פתאום נראו לי יותר ויותר קטנים ואני יותר גדולה… המורה היה איתי.

היה יום אחר בו הגעתי לאותו מקום, המטפחים עדיין עמדו עם שלט בידיהם תחת השמש הקופחת ואישה מבוגרת ישבה על כיסא ליד וצעקה מה שצעקה כאילו היתה מוכרת ירקות בשוק. בידה אחת טלפון בו דיברה ומצד שני זרקה מידי פעם משפט לעוברים ושבים כי זו העבודה שהוטלה עליה…

הבנתי מה שהולך שם וראיתי שיש שטח גדול באמצע בין כל השלטים של הרשע לבין שני המטפחים עם השלט שלנו ומלא אנשים שעוברים שם ומסתכלים והמון תיירים סינים. החלטתי לאזור כוח ואומץ ופשוט ללכת לתרגל שם.

הייתי לבד. היה מין שקט כזה של מקומות גדולים ופתוחים, ונעמדתי באמצע איפה שכולם חייבים לראות אותי, מעלי בקניון למעלה תחת המיזוג והשולחנות עם האוכל והשתייה היו הבנות השומרות מהקבוצה של הרשע שצפו בכל מלמעלה. ככה זה היה תמיד. שמתי אוזניות עם המוזיקה והתחלתי לתרגל שם. לבד. כשמטר מאחורי האישה שצועקת קריאות גנאי כלפינו.

גופי היה שם אבל נשמתי התנתקה למקום בו היה זה כאילו רק המורה ואני נמצאים בו והוא מדריך אותי את התרגילים ואומר לי את כל התנועות ואני לומדת מהמורה. עיניי היו עצומות עד לשנייה האחרונה. הרגשתי מרחפת.

במהלך 5 שנות הטיפוח שלי, תמיד הרגשתי שאני לומדת את הפא אולי כמו באופן תיאורטי, וקצת מעשי כשהייתי לוקחת חלק בפעילויות של הבהרת אמת אבל לא ממש הבנתי או הגשמתי את המשמעות האמיתית מאחורי המילים "לאמת את הפא" או "להגן על הפא". נכון שמאז הגעתי להונג קונג הדברים השתנו והאמונה התחזקה והכל נעשה ל"יותר" אבל עם תחילת ההפרעה האיומה הזאת ועד לרגע זה בו היא עדיין מתקיימת ואנחנו עדיין כאן מתמודדים איתה יום יום, הבנתי פתאום שכל הפעילויות שלי בהקשר הזה, כל מחשבה שלי, כל עשייה שלי הכל בא מתוך המקום הזה של להגן על הפא. וגם הנחישות הזאת שלא הכרתי בי – הנחישות הזאת של לא לישון בלילות אלא לבלות אותם בחוץ, הנחישות של להתמודד גם מול אנשים שממבט חוץ נראים מפחידים לאחרים, הנחישות של להיות בחברת שוטרים כמה פעמים בשבוע עד שכבר מכירים אותך, הנחישות של לעמוד ולתרגל גם ליד שלטים שצועקים שאתה רע ועוברים ושבים עוצרים לראות, הנחישות של לנסוע לכל מיני מקומות מרוחקים ללא ידיעה איך זה ייגמר.

מאז שכל הדבר הזה התחיל התקיימה בי מין הרגשה של לוחמת, לוחמת למען האמת שלי, לוחמת למען המקום הכי טהור אצלי שיצורים רעים העזו להכפיש ולנסות לפגוע. הרגשתי פתאום מה זה באמת אומר להגן על הפא, לאמת את הפא! אני עדיין בוכה כשאני שולחת מחשבות נכונות והתמונות הנוראיות של הרשע עם המורה שלנו וכל המילים עדיין עולות לי בראש כי זה מה שאנחנו רואים כל יום כל הזמן. כי זה כואב וזה בלתי ניתן לנשיאה או קבלה, אבל בה בעת אני אכן נעשית יותר רציונלית וחזקה וברורה לגבי המקום אליו אני רוצה להגיע. אני זוכרת, ובטח גם אתם, כמה התנסויות של מטפחים מסין גופא שעברו רדיפה ותארו כיצד כמה שהרעים נעשו יותר ויותר מטורפים, או התאכזרו אליהם יותר ויותר קשה מבלי שום היגיון או שליטה, ככה הם נעשו יותר חזקים באמונתם ויותר נחושים.

אז ככה אני פה, זה מה שאני עוברת פה בכל פעם שאני נדרשת להתמודד עם כל הטירוף הזה. אני נעשית יותר ויותר בטוחה בעצמי, יותר ויותר חזקה, ויותר ויותר נחושה להגן ולא משנה מה. להגן על מטפחים, להגן על הדאפא, להגן על הפא. ולפרוץ את המחסומים האדירים האלה עד שאנשים פתאום יתעוררו במין מכה חזקה והאשליה הזאת תתפוצץ. אני מקווה להישאר חזקה ומבטיחה לעצמי לעשות הכל כדי לעמוד בזה. עד הסוף.

מתוך "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא"

האם העובדה שאנשי העולם התדרדרו מטה רחוק כל כך, והקושי העצום שזה מביא לכם, לא מספקים לכם הזדמנויות לטפח? זה בדיוק מה שהכוחות הישנים עושים, וזה איך שהם חושבים – הם בכוונה משנים אנשים לכיוון הרע כדי לספק לתלמידי הדאפא את התנאים לטפח. אבל הם הורסים את העולם ואת אנשי העולם."

וציטוט נוסף מאותה הרצאה:

"ובנוסף, לא משנה איך נראה העולם, כולו בידיהן של האלוהויות, ובכל דבר יש סדר. גם מצב של אנדרלמוסיה נעשה לכזה על ידי האלוהויות, ויש סדר בתוך האי-סדר. אם אינכם מאמינים, אז התבוננו בכל זה היטב ותראו. אבל כאן, תלמידי הדאפא הם שאמורים למלא את התפקיד המוביל. כל הישויות מחכות לכם שתצילו אותן. הן מספקות לכן נסיבות לטיפוח, ובה בעת מחכות שתצילו אותן."

אני צריכה תמיד לזכור את דברי המורה ולמרות הקושי ולמרות כל הטירוף הזה של המצב פה, להתבונן היטב ולראות שגם בתוך כל הבלגאן הזה יש סדר. ואלו אנחנו שצריכים למלא את התפקיד המוביל כי כולם מחכים שנציל אותם, מספקים לנו את הסביבה לטיפוח ומחכים שנציל אותם.

תודה על ההזדמנות הנפלאה לשתף, וסליחה אם היו דברים לא מתאימים שהבעתי או גרמתי להבין. אני בטוחה שיש לי עוד המון החסרות גם במקום הזה ואשמח לקבל הערות ממטפחים שראו אותן. בחמלה.