התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא בוושינגטון די.סי. 2018

התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-2000 כשהייתי בן 16. היום ברצוני לדבר על מסע הטיפוח שלי, ולמה שהוארתי ושאני עדיין מטפח דרכו.

להתאים את ההשכלה שלי ואת ניסיוני בעבודה כדי לאמת טוב יותר את הפא

כיוון שהתחלתי לתרגל בגיל יחסית צעיר, יכולתי להתאים את הבחירות בחיי בהתאם לצרכים של הדאפא ושל תיקון הפא. למדתי עיתונאות בקולג' כי ידעתי שאוכל להשתמש במיומנות הזאת כדי להבהיר אמת.

כשסיימתי את לימודיי הלכתי לעבוד כצלם בשלוש תחנות טלוויזיה רגילות שם שיפרתי את המיומנויות העיתונאיות שלי כדי שאוכל לאמן צוות ב"NTD" [טלוויזיית שושלת טאנג חדשה]. אך עבודה במדיה של אנשים רגילים יכלה להיות אפלה מאוד לפעמים. הייתה תקופה שסיקרתי רציחות על בסיס יום יומי, וכעסתי מאוד שהייתי חייב לבלות זמן רב בשכונות מסוכנות יחד עם כתבים שרצו ליצור סנסציות מהטרגדיות. זה התיש אותי ונעשיתי מדוכא מאוד והרגשתי לבד, כשמשקל כבד על כתפיי.

המחשבה שלי הייתה מרוכזת בעצמי ומאוד אנוכית ואנושית. ההבנה שלי היא שמכיוון שלא טיפחתי את עצמי היטב ולא הייתה לי חמלה (שַן) אמיתית, נשלחתי לעוד רציחות, וייתכן שעוד אנשים מתו כי הכוחות הישנים רצו שהחמלה שלי תתגלה לנוכח הסבל של האנשים. בראש ידעתי שצריכים להיות לי רחמים כלפי האנשים שהיו קורבנות לפשע ולעוני, אך בלב לא הייתה לי החמלה הנדרשת כדי באמת לעמוד בסטנדרט של מטפח וליישם אותו.

המאסטר אמר:

"כשנדרש מכם, אתם חייבים להיות רציונליים וצלולי דעת כמו מטפח, ולאפשר לאחריות שלכם ולמחשבות הנכונות שלכם להנחות אתכם, ורק אז השן האמיתי שלכם יוצג. זה מה ששונה אצל מטפח או אלוהות." ("הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה")

יש לי חרטות רבות על כך שלא יכולתי לטפח את השַן הנדרש כדי לעבור את המבחן. הרגשתי כמו קורבן, במקום להוקיר את הקושי ולהתייחס אליו כאל הזדמנות לקרב אותי צעד נוסף לסטנדרט של הפא. מה שעזר לי לעבור את התקופה הקשה הזו היה השתתפות בקבוצות לימוד פא גדולות וקטנות, בצירוף תמיכה ממתרגלים רבים.

כשעבדתי בסביבה המאתגרת הזו, הצטרפתי לארגון עיתונאים בוושינגטון די.סי. ביליתי זמן רב ביצירת קשרים עם אנשים שם. אחד מהם סיפר לי על רשימת עבודות בוושינגטון שהוא חשב שתתאים לי מאוד.

הגשתי בקשה והתקבלתי לריאיון שהלך טוב מאוד. נאמר לי שאשמע מהם בקרוב. שבועות חלפו ולא שמעתי מהם דבר.

לאחר הרבה לימוד פא והסתכלות רצינית פנימה, הבנתי שגם אם לא קבלתי את העבודה אהיה בסדר, ושאם הייתי אמור לקבל אותה, המאסטר יסדר שאקבל אותה. הייתי צריך להניח את הרדיפה אחרי זה ולתת לדברים לקרות ללא החזקה. זמן קצר לאחר שגיבשתי את המחשבה הזו, הוצעה לי עבודה. ואז עברתי לוושינגטון די.סי, שם יכולתי לעבוד על יוזמות חדשות של הבהרת אמת.

לפלס דרכים בחברה

נעשיתי פעיל בארגון העיתונאים שהזכרתי למעלה. ארגנתי אירועים בעלי פרופיל גבוה לצבא, לממשלה ולמנהיגים מרחבי העולם. בנוסף, הצטרפתי לרשת מארחת, ומטיילים מ-20 מדינות ויותר התארחו בביתי. כמה מהאנשים שאירחתי הלכו לעבוד בשגרירויות בוושינגטון ובארגונים שונים. הצטרפתי גם למועדונים וארגונים של דיפלומטים אמריקנים. כרגע אני שגריר תרבות של קציני צבא זרים המשתתפים בהתמקצעות בוושינגטון. דרך יוזמה זאת מצאתי חברים בין קציני צבא מרחבי העולם המתקדמים בסולם הדרגות, שם היו לי הזדמנויות נוחות להבהיר להם את האמת.

ביליתי זמן רב באירועים חברתיים של החברה הגבוהה כגון מרוצי סוסים שנתיים ששם אפילו קניתי שמפניה לקבוצה שלי. ברור, כולם יודעים שאינני שותה אז הם מעריכים את נדיבותי אף יותר, וכשמגיע הזמן להבהיר להם אמת הם קשובים לי. אני גם הולך לקבלות פנים דיפלומטיות, אירועי "עניבה שחורה" (קבלות פנים וכו' הדורשים לבוש מוקפד),, ואפילו אירועים שבועיים לחילופי שפה (language exchange) בהם אני מבהיר את האמת למספר סינים. אני מאמין שחשוב להשתלב בנורמות החברתיות כך שיהיו לנו הזדמנויות לפגוש ולהציל אנשים.

יש לי ידיד שאינו מתרגל שעובד בפוליטיקה ומתנגד מאוד לרדיפה של הדאפא. הוא עשה מיוזמתו הרבה הבהרת אמת בקונגרס האמריקני, וזה עזר לקדם את ההחלטה נגד קצירת האיברים. הבאתי אנשים להקרנות דוקומנטריות של הדאפא ול"שן יון", ובישלתי בביתי בשביל חברים חדשים וותיקים. אנשים שאלו אותי על "לון יו" ועל הפוסטרים עם סמלי הפאלון שתליתי על הקיר ושגורמים לאנשים לשאול ולפתוח שיחה על הדאפא. זה טבעי ביותר ואנשים אומרים לי שהם מרגישים באנרגיה שלווה וטהורה בביתי.

לפעמים אני לא מספר לאנשים שאני מתרגל, כי בוושינגטון עלולים להיות להם מושגים חזקים. לפעמים אני אומר שעבדתי ב"NTD" שם למדתי על הזוועות של המק"ס, כולל הרדיפה של הדאפא, ומדבר כצד שלישי. זה באמת תלוי במצב. אבל כל מה שמעניין אותי זה להבהיר את האמת ולהשתלב במושגים של האנשים כדי שיהיה להם קל לקבל את העובדות. אני מאמין שחשוב שמתרגלים ייקחו את התפקיד המוביל בחברה ולא יפחדו להתערבב עם אנשים מדי יום, ויצרו חברויות ומערכות יחסים משמעותיות וארוכת טווח.

אף שיצרתי הרבה קשרים בחברה, לפעמים אני מרגיש שמצב המחשבה שלי אינו כמו של מתרגל ושאני רק מבצע דברים על פני השטח. זה כמו מה שהמאסטר אמר:

"אם אתם לא עושים טיפוח, חישבו על זה, זה שווה-ערך לאנשים רגילים שעושים מעשים טובים;" ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ביום השנה העשרים וחמישה להוראת הדאפא")

גיליתי שהאגו שלי מתנפח כשאני חושב על מה שעשיתי על פני השטח. זה לאמת את עצמי ולא את הפא, וזה הולך בכיוון הנגדי לדרישות המאסטר.

אף על פי כן, ההבנה שלי היא שאנחנו לא יכולים לפחד להיות חלק מחברת האנשים הרגילים ולדאוג שנזדהם מהקארמה או מהמושגים של אנשים שאינם מטפחים.

המאסטר אמר:

"עם העניין הזה שהוא כה עצום, כל החברה האנושית הפכה להיות מנזר [לטיפוח שלכם]." ("הוראת הפא ביום הפאלון דאפא העולמי", 2014)

אנחנו לא צריכים לבודד את עצמנו מחברת האנשים הרגילים; זה כמו לברוח מהמנזר בו אנחנו מטפחים, שהוא למעשה העולם כולו.

מצוקות משפחתיות

גדלתי עם אם, אב ואח גדול. ילדותי מלאה בזיכרונות אומללים. לאבי הייתה בעיית כעס והוא היה שרוי בדיכאון. לעיתים קרובות פחדתי לחזור הביתה אחרי בית הספר. הפחד הזה הוביל אותי לחפש אחר השלווה שבטיפוח, וחשקתי במשפחה מאושרת הבנויה ממתרגלים.

המאסטר אמר:

"אנשים מסוימים באמת ראו את העקרונות של הדאפא; יש גם הרבה תלמידים שמצאו בדאפא, עם דרכי החשיבה האנושיות שלהם, שאיפות ומשאלות שונות של החיים, כך שבגלל הלב האנושי הזה עם ההחזקה הם הגיעו לטיפוח בדאפא." ("יסודות להתקדמות במרץ II", "ללכת לקראת השלמות המלאה")

באותו מאמר המאסטר ממשיך ואומר:

"אחרי תקופת טיפוח-תרגול, האם נשארו המחשבות שהיו לך בהתחלה? האם זהו הלב האנושי הזה שגורם לך להיות כאן?" ("יסודות להתקדמות במרץ II", "ללכת לקראת השלמות המלאה")

ההבנה שלי היא שחיפשתי את חום משפחה של מתרגלים עמיתים. רציתי להרגיש בטוח ולהפסיק להרגיש תרעומת כלפי המשפחה שנולדתי אליה. הייתה לי החזקה שהמאסטר יגן עליי מפני כל רע. לא הבנתי שזו הייתה החזקה בסיסית עד שלפני כשנה וחצי הופיעה במשפחה מצוקה.

אחרי שהתחלתי לטפח, לאבי היו הפרעות מגורמים בממדים אחרים. כשניגנתי מוסיקה של דאפא, אבי חש מיד כאב בגופו.

אמי אמרה לעתים תכופות: "פאלון דאפא הוא טוב". פעם היא סיפרה לי שכשהיא עצמה את עיניה והקשיבה לפּוּדוּ, היא ראתה בודהא יושב באור מוזהב.

לפני מספר שנים אבי החליט לעבור לדרום אמריקה עם אמי. לפני שנה וחצי הוא נפצע בתאונה ונפגע קשות.

באותו לילה עליתי על מטוס. ניסיתי להיות ערני ולהתבונן בדברים בצורה על טבעית, כמטפח. כשחיכיתי לטיסה התקשרתי לכמה מתרגלים והם אמרו לי שהם מצטערים. לא רציתי שהם ייעצבו בגללי. רציתי לטפח את זה כתלמיד דאפא אמיתי.

המאסטר אמר:

"ארהאט צריך להיות בווּ-ווֵיי עם לב שלא זז." ("ג'ואן פאלון")

אבל אני חששתי שאצטרך להתמודד עם כל הנטל המשפחתי לבדי ללא תמיכה.

למחרת, אמי ואני נסענו לבית החולים, הרופאים אמרו לנו שמצבו של אבי מר. ניגשתי למיטתו והקראתי לו את "לון יו", ושלחתי מחשבות נכונות. כשהקראתי לו את "לון יו" בכיתי וקולי רעד. ביקשתי מהמאסטר יישוב בדרך של חמלה. ביקשתי מהמאסטר לתת לו להתגלגל כדי שתהיה לו הזדמנות לטפח בעתיד. אבי ידע שהדאפא הוא טוב.

נשארתי לצד אמי ללא הפסקה מבוקר עד ערב, מנסה ככל יכולתי להיות יציב.

אחי הגיע כמה ימים אחריי וכן גם דודי. כשהם באו, התחלתי להיות רגשני ביותר. זה בגלל שהיה לי זמן לחשוב על עצמי ועל מה שקורה יותר לעומק. כשהתחלתי לחשוב עוד יותר, ניסיתי לעצור את דמעותיי אך ללא הצלחה. הייתי מוצף על גדותיי מהמצב.

למרות זאת, הייתה לי תגלית אחת. בכל פעם שהוצפתי ברגשות, הייתי שולח מחשבות נכונות ובכיי היה פוסק. גם אמרתי לעצמי בשקט: "אני לא מכיר בכם, כוחות ישנים. רדו ממני, אתם מחוסלים!" ברגע שהמחשבות האלו עלו, מצב המחשבה שלי השתנה מיד ונרגעתי והפסקתי לבכות. הגילוי הזה עזר לי להבין שזאת הייתה רדיפה מצד הכוחות הישנים, כי כששלחתי מחשבות נכונות פרץ הרגשות נעלם. אני מאמין שהכוחות הישנים השתמשו בהוריי כדי ליצור מצוקה מסיבית כדי שאסלק את ההחזקות שלי לרגשנות כלפי משפחה. הרגשנות כלפי הוריי לא הייתה אהבה, אלא תרעומת.

לאחר שאבי הלך לעולמי, ביליתי שבוע נוסף עם אמי וחזרתי הביתה בלב כבד.

כשסיפרתי לכמה מחברי ילדות הקרובים אליי מה קרה, רבים מהם אמרו: "אנחנו אוהבים אותך". כששמעתי את המילים האלו לא הצלחנו להפסיק לבכות. למה המילים "אנחנו אוהבים אותך" מרגשות אותי כל כך? אולי כי אף פעם לא הרגשתי אהוב קודם לכן ועדיין יש החזקה לרצות שיאהבו אותי. אני מאמין שכשהתחלתי לטפח, נכספתי למשפחה של מתרגלים אוהבת וחמה ולהגנתו הבטוחה של המאסטר. הבנתי שזאת החזקה בסיסית.

דברי המאסטר באמת עשו עליי רושם:

"והם עושים זאת באמצעות האנשים הרעים ומכוונים אותם אל הלב והתשוקות וההחזקות של בני-האנוש, בלי לעבור על אף-אחד הם "בודקים" את החוק הגדול ותלמידיו באופן הרסני. אם אתם בתהליך "הטיפוח" תוכלו באמת להיפטר מכל ההחזקות הללו, אז האסון האחרון הזה לא יהיה כל-כך רע." ("יסודות להתקדמות במרץ II", "ללכת לקראת השלמות המלאה")

דבר אחד נעשה לי ברור יותר: מה שאני עובר הוא מבחן הבודק אם אני יכול לסלק את ההחזקות הבסיסיות שלי ולטפח באמת.

ההחזקה הבסיסית לנוחות ולהרגשת ביטחון גם גרמה לי לדרוך במקום בטיפוח. מכיוון שהרגשתי לעתים תכופות לא מוגן, פחדתי לחפור לתוך ההחזקות שלי. זה הוביל אותי לפתח מושגים שעליי לנסות לחיות בנוחות ככל האפשר, ושסבל הוא דבר רע וצריך להימנע ממנו. ההבנה שלי היא שמטפחים דווקא צריכים להוקיר מצוקות ומבחני שין-שינג; אלו סידורים של המאסטר והם מובילים לשיפור הרמה שלנו.

המאסטר אמר:

"אכילת מרורים ונשיאת סבל הן הזדמנויות יוצאות מן הכלל לסילוק קארמה, להתנקוּת מחטאים, לטיהור הגוף, להעלאת תחום המחשבה ולעלייה ברמה – זהו דבר טוב מאוד, וזהו עיקרון נכון." (" יסודות להתקדמות במרץ III", ככל שמתקרבים יותר לסוף כך מתקדמים יותר במרץ")

אני צריך לשנות מהיסוד את המושגים שלי. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לשים את שלושת הדברים בעדיפות הראשונה: ללמוד את הפא, לשלוח מחשבות נכונות, ולהבהיר את האמת.

לפעמים אני לא מרגיש שאני יכול לעמוד בסטנדרט של הפא, אבל הוראת המאסטר מחזקת אותי:

"…אלה שהעזו לבוא לכאן לקֶרֶב בני האדם הם אמיצים, ואלוהויות רואות את זה כך. אם אתה מעז לבוא לסביבה מסובכת כל כך, אז אתה אמיץ; אם אתה יכול להיכנס לתוך תיקון הפא, להצטרף לשורות אלה המצילים ישויות חיות, ואפילו להפוך למטפח, אז בעיני האלוהויות אתה כבר יוצא מן הכלל, באמת יוצא מן הכלל!" ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ביום השנה העשרים וחמישה להוראת הדאפא")

עמיתיי המתרגלים, בואו נזכור שבשביל האלוהויות בקוסמוס אנחנו אמיצים, ישויות יוצאות מן הכלל עם משימה כה חשובה להגשים, ואנחנו יכולים להגשים אותה! אני מקווה לפעול טוב יותר כדי לעמוד באחריות הקדושה שהמאסטר העניק לי ולכולנו.

בבקשה הצביעו על כל דבר שאמרתי שאינו הולם את הפא.

תודה לך, מאסטר. תודה לכם עמיתיי המתרגלים.