אחרי 12 שנים בכלא על שפרסם את העובדות האמיתיות על הפאלון גונג, מצב בריאותו של מר וואנג שו-סן הולך ומתדרדר עקב העינויים המתמידים בכלא. מר וואנג הוכה עד כמעט-מוות אין ספור פעמים ואושפז פעמים רבות בבית חולים. וואנג גבה הקומה שוקל כעת כ-50 קילוגרם. למרות שהוא רק בן 48 הוא נראה זקן מגילו.

מאות מעצרים אחרי שידור טלוויזיה על פאלון גונג

ב-20 באפריל 2002 הצליח מר וואנג ביחד עם ארבעה מתרגלי פאלון גונג נוספים מהה-גאנג שבפרובינציית היילונג-ג'יאנג להתחבר לרשת כבלים של המדינה ולשדר תכניות החושפות את האמת על תקרית "ההצתה העצמית בכיכר טיאננמן" שהמשטר בִּיֵים.

יום לאחר מכן העבירה המשטרה 300 שוטרים צבאיים לאזור וחסמה את כל הכניסות לרחובות. קבוצת שוטרים פרצה לביתו של וואנג ועצרה אותו באופן בלתי חוקי. הוא נשלח למרכז מעצרים.

באותו יום נעצרו גם כ-700 מתרגלים ובכללם המתרגלים שהתחברו איתו לשידור: ג'אנג יואה-מינג שנדון ל-19 שנות מאסר, גואו ג'ונג-צ'ואן ל-13 שנים וגואו שינג-גואו שנידון ל-15 שנה ובסופו של דבר מת בכלא מהעינויים.

עינויים קשים ואשפוז בבית חולים

הסוהרים עינו את מר וואנג בשיטות עינויים רבות, כשהם מנסים לכפות עליו לוותר על אמונתו. העינויים כללו תליה, מכות במקלות, הזרמת אוויר קר על גופו, כבילת רגליו לרצפה, עינוי "כיסא הברזל". גופו של וואנג הפך שחור כחול ולעתים קרובות היה מתעלף ומקיא דם. בשלב מסוים בעינויים נקבו את עור התוף באוזנו.

שחזור עינויים: כבילה לרצפה

שחזור עינויים: תלייה באזיקי הידיים

באוקטובר 2002 גזר בית דין מחוזי על מר וואנג 18 שנות מאסר בכלא. הוא הועבר לאחר חודשיים לכלא בחרבין, שם עונה בעבודת פרך, עמידה למשך פרקי זמן ארוכים ומניעת שינה.

ביולי 2004 הועבר לכלא דא-צ'ינג שם הוכה, הואכל בכוח ובכפייה והיה כלוא במאסר מבודד. למשפחתו לא ניתן היתר לראותו. כתוצאה מעינויים ממושכים איבד מר וואנג את הכרתו לעתים קרובות והיה צורך לאשפזו פעמים רבות.

באוגוסט 2004 שמרו עליו אסירים סביב השעון בתא מבודד בכלא ואסרו עליו לדבר.

ב-2007 ניסו אשתו ובנו לבקר אותו בכלא. הם חיכו 3 ימים ליד הכלא כדי לקבל אישור, אך עזבו מאין ברירה, לאחר שנמנע מהם הסיכוי לראותו.

אחד העינויים הנפוצים בכלא היה מכות בפטישי עץ לאחר ששפכו על המתרגלים מים מלוכלכים בעודם ישנים. העינוי הזה נמשך עד שסחטו מהם כסף או כפו עליהם לכתוב את "שלוש ההצהרות" לוותר על אמונתם.

הסוהרים נהגו להכות את וואנג בתורנות עד שהיה על סף מוות. אפילו אז סירבו רשויות הכלא לשחרר אותו לביתו.

ב-20 בספטמבר איבד את הכרתו לאחר מכות ואושפז בבית החולים. במשך שבוע היה חסר הכרה, אך ברגע שחזר להכרתו נשלח חזרה לכלא.

במארס 2012 שוב אושפז ואבחנו אצלו מחלת לב. הוא הוחזר לכלא ללא כל טיפול הולם. תסמיני המחלה נצפו שוב בדצמבר 2012 ובינואר 2014 אבל רשויות הכלא סירבו לשחרר אותו.

קורות חיים לפני ואחרי התחלת הרדיפה

וואנג שו-סן נולד בנובמבר 1966 בכפר ג'יה-פאנג בפרובינציית היילונג-ג'יאנג. הוא סיים תואר ראשון בקולג' המכרות בפו-שין ב-1990 והחל לעבוד במחלקה למיפוי גיאוגרפי במכרה שינג-אן בעיר הה-גאנג.

ואנג סבל ממחלות רציניות כמו שחפת, מחלות הקשורות לריאות ומחלת לב. כל התסמינים למחלותיו נעלמו כשהחל לתרגל פאלון גונג ב-1996. הוא הפך לאדם בריא ואנרגטי.

אחרי פרוץ הרדיפה ב-1999 החלו הוא ומשפחתו לסבול מהטרדות המשטרה. הוא נסע לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג ברמות הממשלתיות הגבוהות יותר, ונעצר על ידי מנהל וועדת המגורים ברחוב מגוריו שנשלח במיוחד לבייג'ינג לעצור אותו. את הוצאות נסיעתו לבייג'ינג ניסה מנהל הוועדה לסחוט מהמשפחה וממקום עבודתו של וואנג ולבסוף הצליח לסחוט 1000 יואן מאשתו של וואנג. וואנג הוחזר מבייג'ינג והוכנס למרכז המעצרים בהה-גאנג למשך שבועיים.

כדי למנוע את נסיעתו של וואנג לבייג'ינג בפעם השנייה הוא נעצר בינואר 2000 והוחזק במרכז המעצרים של העיר, במרכז המעצרים של אזור המכרות ובמתקני כליאה לא ידועים שם עבר עינויים.

עקב מצב בריאותו המתדרדר שוחרר לטיפול רפואי לידי משפחתו. כשחזר הביתה התברר לו שפוטר מעבודתו. המשטרה, מחלקת הביטחון ו"משרד 610" המשיכו להטריד אותו ולעקוב אחריו מקרוב.

אשתו של וואנג נרדפת גם היא

יומיים אחרי שוואנג נעצר ב-2002 גם אשתו, לי שיאו-פנג, נעצרה במקום עבודתה על ידי שוטרי הביטחון המדיני והועברה למרכז המעצרים בעיר.

הסוהרים משכו בשערותיה והטיחו את ראשה בקיר. לאחר מכן גזר עליה בית דין מחוזי באופן בלתי חוקי שנתיים מאסר בהאשמה פלילית: נתינת מחסה למתרגל פאלון גונג.

כתוצאה מהרדיפה שעברה חלתה ואושפזה בבית חולים במשך יותר משנה. לאחר מכן הוחזרה למרכז מעצרים להמשך רדיפה עד שסיימה ב-2004 את עונש המאסר.

חודשיים לפני שחרורה הודיעו לה שפוטרה ממקום עבודתה.

שחזור עינויים: הטחת הראש בקיר

חייה של לי היו קשים מאוד, וכשבעלה נעצר היא גידלה לבדה את בנה שהיה בן תשע. הבן חווה טראומה קשה עקב הרדיפה והתגלו אצלו תסמינים של מחלת טוֹרֶט. המשפחה לא יכלה לעזור ולאפשר לו טיפול הולם.

לי ניסתה שוב ושוב לבקש להחזיר אותה לעבודתה, אך נתקלה בסירוב בכל פעם. בזמן שהייתה בכלא הבן טופל על ידי קרובת משפחה. במהלך התקופה הזאת הוא הרבה לבכות והיה נכנס להתקפות בכי היסטרי בלילות.